אנחנו שנינו מאותו צבא

הסוגייה המדינית-ביטחונית תעמוד במרכז מערכת בחירות 2001 לראשות הממשלה, אולי בעצם כמו בכל מערכת בחירות בישראל. הסכם מדיני, אם יושג על ידי ברק ויכלול את הפסקת הלחימה, עשוי להציל את עתידו הפוליטי. אריאל שרון לעומתו, מנסה לנער מעליו את הדימוי הצבאי ההרפתקני שלו, ולהגיע לליבם ולפיתקיהם של המתלבטים - אנשי מרכז המפה. איזו מציאות בטחונית מחכה להם אחרי הבחירות? וכיצד כל אחד מהם מתכוון לנווט בסבך האיומים על ישראל?

הבעייה של ברק - אינתיפאדה חדשה שלא נגמרת

את בחירות 99 ניצח אהוד ברק בזכות הסרבל הלבן והכנף של מטוס סבנה. אלה העניקו לו דימוי צבאי והכריעו את הכף אצל המצביעים העולים מחבר העמים ויותר ממחציתם הצביעו עבורו (55%).

גם הישגו המשמעותי היחיד של ראש הממשלה היה הישג צבאי - הסגת כוחות צה"ל מלבנון. בבחירות הקרובות תהיה זו המציאות הביטחונית שאולי תפיל אותו. מערכת הביטחון צפתה את המהומות בשטחים באופן מדוייק למדי. המודיעין היה משובח, וצה"ל הצליח להתמודד עם אלפי ארועי ירי באבידות נמוכות יחסית, לחיילי צה"ל ולאזרחים הישראלים בשטחים. הבעיה העיקרית, וזו נופלת על כתפי ברק, היא משך הארועים. גם גורמים בצה"ל עימם שוחחנו הודו כי "אם היו שואלים אותנו לפני פרוץ הארועים, לא היינו עונים שהם יימשכו יותר משלושה חודשים".

המהומות שלא ממהרות לגווע והסיסמא - "תנו לצה"ל לנצח", קוברות את ברק עוד יותר תחת דימוי של "כישלון ביטחוני". ואם בכל אלה לא די, הרי שבימים האחרונים גם קציני צה"ל כועסים על ברק ש"מנהל משא ומתן תחת אש ונותן לפלסטינים תחושה של הישגים במשא ומתן כשהם מכוונים אלינו רובה", ובונה על יד ישראל "מדינת טרור", כמאמר ראש השב"כ אבי דיכטר בישיבת הקבינט.

פעילות צה"ל בשטח, על פעולות החישוף, שטחי ההשמדה והחיסולים הרבים של מפקדים בארגוני התנזים והחמאס, מוכיחה דווקא כי לצה"ל ולשב"כ יש את כל הכלים הצבאיים ואת כל הגיבוי בעולם לנצח - אבל אולי לא זו הזירה הנכונה. כבר לאחר חיסולו של פעיל התנזים חסיין עבייאת בבית לחם לפני חודשיים, אמר ברק כי הפעולה היתה ראשונה וכי זהו דפוס הפעילות של צה"ל נגד כל מי שנלחם בנשק חם נגד ישראל. "אנחנו יוזמים עשרות פעולות ועד היום כולן אושרו", אמר השבוע קצין בכיר בפיקוד מרכז. "הקריטריונים לפעילות יזומה נגד יעדים פלסטינים הם מודיעין טוב והיתכנות מבצעית. אין לחצים לביטול פעילויות של דרג מעלינו. זה לא עובד ככה בצבא. מצד שני לא צריך ללכת לקיצוניות ההפוכה - גם לא הצענו לפגוע במרואן ברגותי או במישהו ברמתו". אחד ממפקדי הפלוגות ברצועת עזה סיפר ל-ynet כי בחודש האחרון גם אין לו כל הגבלה בפתיחה באש לעבר דמויות חשודות.

שרון המציא את דפוסי הפעולה

על פי נסיונו ברצועת עזה, היה אריאל שרון סומך את שתי ידיו על פעילותו הביטחונית של ברק בשטחים. בתחילת שנות ה-70 היה זה שרון שהמציא כמה מדפוסי הפעולה הבולטים של צה"ל כיום. יחידת רימון שהקים, ושבראשה עמד האלוף (מיל') מאיר דגן, היתה מודל מוקדם ליחידות המסתערבים של היום וביצעה פעילות דומה.

דגן הוא כיום ראש מטה יום הבחירות של שרון. הוא האלוף במילואים היחיד שהצטרף בינתיים, למרות ששרון מנסה בכל מאודו לגייס קצינים בכירים לתמיכה גלויה בו. הוא נפגש פעמיים עם עמירם לוין, אלוף פיקוד צפון והמשנה לראש המוסד, וגם ניסה למשוך את הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון להביע בו תמיכה. שומרון הגיע לכנס הפרופסורים של הליכוד, דיבר והלך, מבלי להביע תמיכה פומבית.

שרון לא פירסם עד היום כל תכנית מדינית או ביטחונית, ובהיעדר תכנית כזאת אפשר להניח שדבריו של דגן תואמים במידה לא מועטה את צעדיו של שרון, אם וכאשר ייבחר. מאיר דגן אמר ל-ynet כי ברק ביצע מספר טעויות טקטיות בנסיונו להפסיק את האלימות בשטחים: "ברק לא צריך לקיים משא ומתן עם ערפאת כשזה יוזם אלימות. זהו התנאי החשוב ביותר גם על פי הסכמי אוסלו - הפסקת הפעילות האלימה לשם השגת מטרות פוליטיות. הנסיון עם ערפאת בתחום הזה הוא לא טוב, והוא הפר כמעט כל מה שהתחייב עליו. אם המשא ומתן מתנהל תוך הפעלת אלימות, מה יקרה יום אחרי החתימה והביצוע של ההסכם?"

ביקורת אחרת של דגן היא אי הפעילות של צה"ל בשטחי A, שבשליטה פלסטינית מלאה: "מדינה ששלחה לוחמים לאנטבה כדי לחלץ את אזרחיה לא צריכה לקדש את הרשות הפלסטינית, את בכיריה ואת הטריטוריה שלה. היה צריך להפסיק את הירי על גילה, גם אם מדובר בפגיעה בשטחי הרשות. הרשות היא יעד וצריך להפעיל עליה לחץ. צריך לפגוע בהם כלכלית ופוליטית. מבלי להבהיר לרשות את מחיר האלימות, אנחנו מעודדים אותה להמשיך, וכאן הטעות הטקטית הופכת לסיכון של הידרדרות לעימות הכולל שברק מזהיר מפניו. כשערפאת דיבר איתנו בקמפ דיוויד הוא קיבל הישגים, ולאחר שיזם את האלימות הוא מקבל כיום השיגים רבים יותר. אם נסכן את קיום הרשות, ערפאת יעשה חשבון נפש. כיום הבכירים אינם מאוימים, הבנים שלהם אינם נהרגים".

על פי דגן, גם נסיגה מבקעת הירדן אינה עומדת על הפרק: "הסיכון במקרה כזה הוא כפול. גם סיכון של הברחת אמצעי לחימה בלי כל הגבלה ובלי יכולת ישראלית לפקח. ובנוסף, גם סיכון אסטרטגי במלחמה כוללת. הפעם הראשונה שפלישה ממזרח תפגוש צבא ישראלי, במקרה שלא נהיה בבקעת הירדן, תהיה סמוך לירושלים ומרכזי האוכלוסיה של גוש דן".

ברק רוצה ניציות, שרון רוצה מתינות

למרות ההבדלים, רב הדומה על השונה אצל שרון וברק. שניהם פיקדו בראשית דרכם על סיירות מיתולוגיות - שרון הקים את יחידת ה-101 וברק פיקד על סיירת מטכ"ל. אם הדימוי הציבורי של ברק נשען לא מעט על הסרבל הלבןף הרי ששרון יהיה תמיד האלוף עם התחבושת הלבנה על המצח שצלח את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, ושר הביטחון של מלחמת לבנון המתראיין על הבופור. במלחמת יום כיפור, אגב, היה ברק מפקד גדוד טנקים בסיני באוגדת שרון, ובמלחמת לבנון קודם ברק לדרגת אלוף על ידי שר הביטחון אריאל שרון. מקום קטן, צה"ל.

בשבועות האחרונים מנסה ברק לחזור לדימוי הזה ולשדר אגרסיביות כלפי הרשות הפלסטינית כשהוא מדבר על רוחות מלחמה, בשעה ששרון מחביא את עברו הצבאי ומעדיף להצטלם עם כבשה בחווה.

מי מבין השניים שייבחר, יזדקק מאוד לכישוריו בתחום הביטחוני: על פי הערכת אמ"ן, במקרה שלא יושג הסכם עד לבחירות ינסו הפלסטינים לשמר את רמת האלימות הנוכחית ובמקביל לנהל משא ומתן עם ישראל עד שיתבהר מצבו של המימשל הישראלי החדש.

אולם, להערכת ראש אמ"ן, אם יווכחו הפלסטינים באביב 2001 כי ישראל מנסה "למשוך" את המשא ומתן ולהתחמק מהכרעה, הם עשויים להגביר את האלימות ולהסלים אותה. התסריט הקשה ביותר הוא זה שתיאר ראש הממשלה: עימות איזורי כולל.