כן, גם אני לוזר

"אז למה אתם בעצם אוהבים ספרות?" שאל הפרופסור את ערימת המצ'וקמקים הכי גדולה בפלטבוש.

"כי זה עוזר לי לברוח", "מרגש אותי", "כי אני לא טוב בחשבון", "כי אני נהנה להתבונן בעין אנליטית על אפיזודות קלאסיות ולזהות תחבירי משפטים ופאראנלוגיות קונספטואליות בז'אנר הרומן הפולני של המחצית הראשונה של ינואר 1842", אמרו הקולות בחדר בזמן שאני תהיתי האם לקחת שיעור אחרון מדודו טופז ולתלות את עצמי עם חוט החשמל של המקרן, או לתקוע נפיחה הגונה שתרעיד את החדר.

אבל אז הגיע תורי לענות על השאלה, ומה שיצא לי זה: "כי ההורים שלי לא הרשו כבלים בטלוויזיה בבית ואת כל היום העברתי בספריה העירונית", והבנתי שאין מה לעשות, אני חלק אינטגרלי מחבורת הלוזרים של החוג לספרות, תואר שני, ברוקלין קולג'. אז ניגבתי את הנזלת בשרוול והדבקתי את החננה מתחת לשולחן. אם כבר אז כבר.

קשה לדמיין מה גורם לאדם יציב בנפשו ללכת לכיוון קריירה אקדמאית בספרות. אילוסטרציה (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

כן, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל כנראה זה שתמיד תתפסו אותי עם ספר מתחת לבשחי לא ממש מעיד על אישיותי הקוסמת אלא יותר על בדידותי הרועמת. במבט לאחור, אני בטוח שאם הייתי מבלה את ילדותי כמו זאטוט נורמלי אחר, שגדל בשנות השמונים מול ערוץ שש ערוץ הילדים, או בוהה באיזה מגה סגאסון או איך שלא קראו לזה, שלא לדבר על אם היה לי חבר או שניים, אז לא הייתי הופך לחובב ספרות ובטח ובטח לא מרטיב בלילות על המחשבה שיום אחד אני אהיה פרופסור וארצה מול כיתת קולג' עייפה על הרנסנס של הארלם בתחילת המאה העשרים ואזכה לשלל פיהוקים ונחירות. אבל היום בהחלט קוסמת לי הפנטזיה שבעתיד הדי רחוק, כמעט בכל רגע נתון יהיו איזה שלושים חבר'ה שיצטרכו לשבת ולסבול את הקישקושים הטרחניים שלי ללא אפשרות לברוח, ואולי אפילו ישלחו לי איזה אי-מייל פה ושם. בערך אותה החוויה שאתם, קוראים נכבדים, עוברים ברגע זה, רק שבכיתה אוכל גם לראות את הפרצופים הסובלים.

קשה לדמיין מה גורם לאדם, פחות או יותר יציב בנפשו, ללכת לכיוון קריירה אקדמאית בספרות. זה בערך כמו להתנדב מרצונך החופשי לצעוד על הקורה הצרה בספינת הפיראטים, כשמתחת אוקיינוס אכזר ומלא בסטודנטים למינהל עסקים. לא, יותר גרוע... זה כמו להתנדב ללכת על הקורה במשך 57 שנים ואז לצלול אל האינסוף, כי זה בערך הזמן שלוקח לעשות כאן איזה רבע תואר, לא משנה באיזו דיסציפלינה.

בכלל, קשה לתאר איך זה מרגיש לסיים תואר ראשון אחרי שלושים וארבע שנים בערך. ועוד בביצפר שנראה קצת פחות טוב מעירוני ג' לוד. כן, רבים וטובים חולמים להגיע לאוניברסיטה של ניו-יורק. קצת פחות חולמים להגיע לאוניברסיטה (הציבורית) של ניו-יורק, שזה בערך כמו בית ספר למזגני-אוויר רק שבמקום להיות טכנאי מזגנים יש לך סיכוי להיות זה שקובע את הלו"ז שלו. המוטו שלCUNY , כלומר סיטי יוניבריסטי אוף ניו-יורק, הוא חום אנושי, שזה אומר שאם יש לך תעודת בגרות, אתה יכול ללמוד אצלנו. לא חובה כל הקטע הזה של התעודת בגרות. הקולג' העירוני בעצם ממשיך בגאווה את המסורת ארוכת השנים של ניו-יורק האומרת, "הביאו לי את העייפים, הרעבים, העניים והפורטריקאים". אנחנו כבר נעשה להם איזה תואר מוסמך מיקרוספוט או משהו.

אבל האמת שסתם לא יפה. תכלס, אם כבר תואר ראשון בנויורק אז שיהיה ב-CUNY. גם ככה עם התארים האלה אפשר לנגב אולי את הזרבובית של מכונת הקפה בסטארבאקס, אז בחייאת גם להעיף מאה אלף דולר. ליום? הרבה שוכחים שכמו כל דבר כאן באמריקה הקפיטלסטית, גם אוניברסיטאות זה ביזניס. חשבתם שיש פה קטע של חינוך כערך והשכלה טהורה? סבבה. אם אתם מוכנים לשים על זה כסף אז אף מוסד אקדמאי לא יתנגד לסיסמאות האלו.

מה שחשוב זה שאני לא רואה אף חיסרון מול עמיתי שסיימו ב-NYU או בלאיודאיפה. ההבדל היחיד בינינו הוא שאם תזרקו מטבע לתוך חשבון הבנק שלי, הנפילה אל האבדון תסתיים מהר יותר מאצל אלו שלמדו בקולג'ים פרטיים. בסוף כולנו עושים 7.25 לשעה. ובגלל זה אני הכי שונא להסתובב ליד וושינגטון סקוור שם ולראות את כל הצוציקים האלה עם האף בשמיים, חושבים שהם מינימום הולכים להיות המוניקה לווינסקי הבאה. לא שהייתי מתנגד לאיזה רומן עם הרווארד, כן? אבל גם ככה אין לי את הלוקס והצ'ארם של סטיב זאקרברג, אז למה להתאמץ?

באמת שאלה טובה. בעיקר כשאני יכול לנוח על זרי הזעתר. כבר יותר מעשר שנים שאני קורע את עצמי, מתברג לצנרת העיתונאות הארצישראלית, עוזב הכל בשביל להתרסק בברוקלין דיכאון ולאט לאט מטפס חזרה למעלה לקריירה נעימה ומדושנת בניו-יורק ניו-יורק. אבל בכל זאת קשה לי לדמיין את עצמי נכנס למסלול. מצחצח שיניים, קם בבוקר (טוב, מה לעשות, אצלי הסדר הפוך) הולך לעבודה, עושה יוטיוב, דופק כרטיס, חוזר הביתה, פותח בירה, מגרבץ מול לורנס אודונול. למה לעשות כיף אם אפשר ללכת לביצפר ולעשות עוד תואר שלא צריך? (ברצינות, לא צריך, בארץ סגרו את הספרות. אין יותר ספרות. תשאלו מישהו מה זה אולי הוא יחפור בארכיון האוניברסיטה העברית. יגיד: פעם, בשנת 2010, נרשמו שלושה אנשים לתוכנית בספרות. הם היו האחרונים. מאז לא נראו עקבותיהם).

אולי זו העיר המשוגעת הזו שעושה דוקר בטוסיק ונעים בגב. אולי כי כולם רצים כאן כל היום ופשוט לא מתאים להישען אחורה ולהיאנח אההההה. אבל האמת שזו בכלל לא הבעיה, והשאלה האקוטית היא כיצד יוצאים מהארון ספרים ומסבירים לאמא שהדוקטור שלה לא יהיה ממש מסוגל להציל חיים, מקסימום להרדים.