למה להעליב?

אנשים נעלבים, צעירים ומבוגרים, הורים וילדים. הדוגמאות רבות, חלקן משותפות לכולם, חלקן יחודיות לכל אחד מאתנו. הנה מספר דוגמאות לארועי עלבון הנחשפים בבית. הילדה בוכה מעומק ליבה: "חברה העליבה אותי, לא הזמינו אותי כמו את כולם, לא רוצים להיות חברים שלי", או "המורה העליבה אותי היום בבית הספר". הילד מביט בהורה במבט נעלב אחרי שכעס עליו, אומר בכאב "אתם כבר לא אוהבים אותי", או שצועק בזעם "אני שונא אתכם!". הורים נעלבים כשילדם לא רוצה לחבק אותם, לא מקשיב לדרישות המשמעת שלהם, לא משתף אותם בחוויות שלו, מעדיף את אחד ההורים על האחר.

הביטוי המקובל לגבי עלבונות הוא להגיד "נעלבתי", בתחושה שפגעו בך, שהכאיבו לך. זו תחושה קשה וחזקה של פגיעה אישית בלב המהות והערך העצמי שלך. עלבון מסב כאב וסבל עצומים ויכול לפגוע באיכות החיים ובדימוי העצמי של אנשים, ביחסים בין-אישיים בכלל וביחסי הורים וילדים בפרט. עלבון עלול לפגוע ביחסים, למנוע טיפול עניני במחלוקות וקשיים ולדרדר את היחסים למקום רגשי, פגיע ופוגע. כשנעלבים יש איום בהרגשת הקיום שלך ולכן, כמו במצבים אחרים של איום על ההישרדות, אנשים מגיבים ללחץ של העלבון באחת משלוש דרכים אוטומטיות: תקיפה (fight), בריחה (flight), או קפאון (freeze). כשנעלבים מרגישים, בדרך כלל, תחושות של תקיפה, כעס על המעליב, ואז לעיתים מעליבים ותוקפים כדי לפגוע בחזרה, נוקמים על הכאב. חשים גם תחושות של בריחה, כאב וסבל כי דחו אותך, כי אתה לא רצוי ולא שווה מספיק כדי שיתייחסו אליך בנחמדות ובכבוד, מרגישים המנעות והתרחקות מהקשר. קפאון, בהקשר הזה, מבטא תחושה ש"לא אכפת לך יותר", בריחה כדי לא להיפגע יותר, אשמה ותיסכול על כך שהעליבו אותך לא בצדק ושאתה לא יודע מה לעשות כדי למנוע את העלבון והתקעות במצב של כאב ועלבון בלי יכולת לעשות כלום כדי לשנות את המצב, מדובר בויתור של חוסר אונים.

ביחסי הורים וילדים לא חסרים מצבים שהורים וילדים נעלבים אחד מהשני. אילוסטרציה (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

ביחסי הורים וילדים לא חסרים מצבים שהורים וילדים נעלבים אחד מהשני. לפי ההגיון, אין מה להעלב אחד מהשני, הלא כולם משפחה ואוהבים. אבל בפועל, דווקא האנשים הקרובים לנו הם עם פוטנציאל העלבון הגדול ביותר כי אנחנו קרובים ופגיעים כלפיהם, זקוקים להערכה ולקירבה שלהם. כך, בין הורים וילדים שנעלבים אחד מהשני מסיבות רגשיות ולמעשה לא רציונליות.

הורים נעלבים כשהילדים לא עומדים בציפיות שלהם, לא נותנים להם יחס וכבוד, לא מספיק קרובים אליהם, לא מתגמלים אותם באהבה ותשומת לב, כשמעדיפים את החברים או את המחשב עליהם. עלבון זה לעיתים גובר בגיל ההתבגרות וכשההורים תלויים יותר ביחס הילדים אליהם. פעמים רבות רוצים יותר יחס מאשר הילדים נותנים, ולכן נעלבים.

ילדים נעלבים מסיבות דומות: כשההורים לא נותנים להם, לחוויתם, תשומת לב מספיקה, לא מעריכים אותם מספיק, להפך - מעבירים עליהם ביקורת, משתמשים בסמכותם כדי לפגוע. ילדים נעלבים גם כשמעדיפים את האחים עליהם, כשאולי מקפחים אותם.

יש הורים שתוקפים, צועקים, מאשימים ומעליבים חזרה. יש דפוס הורים שבורחים, שפחות אכפתיים, שנמנעים ממעורבות עם הילדים, שבורחים לעבודה ולתחומים יותר מתגמלים. יש דפוס הורים ש"קופאים", סובלים יום אחר יום מהעלבון שחשים ולא מסוגלים לטפל בו, ממשיכים בשגרת העלבון כקפואי שד.

ההמלצה שלי היא לראות את העלבון כאחריות שלך. לא מעליבים אותנו, אנחנו נעלבים ובוחרים עד כמה להעלב. התגובה הרגשית הראשונה יכולה להיות חזקה, כפי שפרטתי, כל אחד לפי רמת רגישותו ונטיותיו. האתגר הוא בתגובה השניה, בהתעשתות מהפגיעה המיידית והמעבר לתגובה הגיונית ויעילה.

הטכניקה להתמודד עם עלבון היא להבין את מקור העלבון, לזהות את הפרשנויות האישיות המגבירות אותו, לרכוש דרכי התמודדות יעילות להפחית את העלבון. לא מומלץ להכחיש, לא להבהל ולא להיכנע לעלבון, אלא לדעת להתמודד איתו, זו האחריות ההורית.

במאמר הבא אמשיך להתיחס לעלבון, הפעם בהתמקדות על עלבונות שהילדים מביאים הביתה מבחוץ, מיחסיהם עם מורים וחברים. 

שיהיה בהצלחה ובהנאה,

חלי ברק- שטיין