נפרד מהרוק
אחרי 25 שנים ב-אן.בי.סי, מתוכן יותר משלוש בהנהגת תאגיד התקשורת הענק, ג'ף זוקר מביט לאחור על שנותיו ברוקפלר פלאזה ואומר שהוא לוקח איתו רק זכרונות טובים
הקומה ה-52 והאחרונה ברוקפלר פלאזה, או "30 רוק", בעגה הטלוויזיונית, היא מטאפורה מושלמת לטיפוס הממושך שעבר ג'ף זוקר מתחתית הבניין ושרשרת המזון התאגידית ועד לפסגה המשקיפה על מנהטן, פסגה אותה יצטרך לעזוב בקרוב בעזרת דחיפה קלה בגב אותה קיבל מענקית הכבלים, קומקאסט.
זוקר, שכבר יודע שברגע שרכישת רשת NBC על ידי קומקאסט תעבור את כל המכשולים הרגולטורים הוא יראה את הצד החיצוני של דלת משרדו, נראה כמי שהשלים עם רוע הגזירה. אולי הוא אפילו שמח על כך.
"הצלחה מניעה אותי קדימה. אני לא חושב על פחדים או על חוסר ביטחון". זוקר (צילום: ויקיפדיה)
ואולי באמת הגיע הזמן מבחינתו. אחרי הכל, זוקר (45) בילה ב-NBC כרבע מאה, דור שלם שכולל גם כשלוש שנים וחצי כמנכ"ל.
ג'יי.זי, כפי שמכנים אותו עובדיו, נולד בהומסטד, פלורידה, לאב קרדיולוג ואם מורה. הוא שימש כקפטן נבחרת הטניס של התיכון שלו ובאותם הימים הוא גם רץ לראשות ועד הסטודנטים תחת הסלוגן, "האיש הקטן עם הרעיונות הגדולים". זוקר, 1.68 של אנרגיה, עדיין משתמש בביטוי מידי פעם.
"שני זיכרונות ילדות חזקים שלי כוללים הערצה למיאמי דולפינס וריצות על מגרש הטניס כל יום. ממש כל יום. אהבתי את מיאמי ואת החום, זה היה כיף. הייתי הולך לבית כנסת ללימודי עברית, למדתי על התנ"ך, עשיתי בר מצווה ואפילו המשכתי להיות מעורב בגיל התיכון. מה שכן, מעולם לא ביקרתי בישראל".
למה לא?
"פשוט לא יצא לי, אבל אני ממש מתכנן שזה יקרה בקרוב. אין לי עדיין תאריכים, אבל זה בתכנון. הטיול יהיה רק כיף ולא יכלול עסקים. יש לי ארבעה ילדים ואני רוצה לקחת אותם לשם. אגב, אלכס גלעדי, אותו אני מכיר כבר שני עשורים וחצי, הוא בנאדם אדיר. אני מעריץ אותו אישית ומקצועית".
זוקר, שכמו גלעדי זכה בחמישה פרסי אמי, מצחקק ואומר שהוא "צריך ניקוד בשביל לקרוא עברית" ומתעניין באיות הנכון של "מזלטוף", מכיוון שבנו יחגוג בר מצווה בקרוב, בבית הכנסת היוקרתי "עמנואל" שעל השדרה החמישית במנהטן, אותו בית הכנסת אותו פוקדים ראש העיר מייקל בלומברג והאיש שפעם היה אליוט ספיצר.
את תחילת דרכו המקצועית אפשר לסמן בנעוריו. זוקר רצה להיות קוורטרבאק במיאמי דולפינס או לעסוק בעיתונות. בהמשך שימש ככתב ספורט וסיקר את... מיאמי דולפינס. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה זוקר קיבל את מה שרצה. אחרי הכל, הוא היה המפיק האחראי הצעיר בהיסטוריה של הרשת, בה החל את דרכו ברשת כאיש מחקר במהלך אולימפיאדת סיאול שהתקיימה בשנת 1988.
עוד קודם לכן הוא ערך את עיתון הסטודנטים, "קרימזון", באוניברסיטת הרווארד, שם למד היסטוריה. זוקר מתגאה כי כבר לפני שלושה עשורים כתב מאמר בקולג' בו הוא מתאר חשש לעתידה של העיתונות. באותה העת רווחו עיתוני אחר הצהריים, והטלוויזיה בכבלים החלה לנצנץ באופק.
בין היתר תפקד כמפיק שטח, כמפיק באולפן, כאיש מפתח בתוכנית הלילה של טום ברוקאו. את העבודה כאחראי על תוכנית הבוקר קיבל למרות ש"מעולם לא ראה את התוכנית קודם לכן". ואולי זו גושפנקא לגמישותו של הארכי-מנהל ויכולתו להסתגל לשינויים.
"סדר יום טיפוסי שלי מתחיל בחמש וחצי בבוקר. אני מתעורר באופן טבעי. לא יודע למה, אבל אני לא צריך שעון מעורר. אני פשוט קם. מגיע למשרד בשבע וחצי ועובד עד שש וחצי בערב, שזה יום ארוך. אני מתעסק במהלך היום בכל מיני נושאים גדולים שצצים, ואתה אף פעם לא יכול לנחש מה הם יהיו: טלוויזיה, קולנוע, פארקי שעשועים. חלוקת העבודה משתנה, כבלים, סרטים, או משימות של ערוץ NBC, שדורש קצת יותר תשומת לב כי אנחנו לא כל כך מצליחים שם. לאחר מכן אני שב הביתה לאשתי ולילדים, או הולך לאירוע מטעם העבודה".
זוקר, שזוכר את המצאת הווידאו וטבע את המטאפורה הידועה המבקשת להפוך "דולרים אנלוגים לסנטים דיגיטלים", כלומר לצמצם את הפער מהרווח מעולם המדיה "הישן" לזה ה"חדש", מתרגש מכל הנעשה. אחרי הכל "האייפאד לא היה קיים עד לפני כשנה". הוא אומר ש"ראינו יותר שינויים בתעשייה בשלוש-ארבע שנים האחרונות מאשר בעשורים הקודמים. אנו בעיצומה של מהפיכה דיגיטלית: הכל עובר לרשת ולאינטרנט ויש שם הזדמנות גדולה עבורנו, הזדמנות שהופכת לחשובה יותר מיום ליום, גם אם זה עדיין לא מופיע בשורה התחתונה שלנו".
אבל אתה לא חושב שאנשים יתגודדו מסביב למסך המחשב בעתיד.
"לא. המחשב מהווה יותר חוויה אישית שנותנת לך חוויה קבוצתית בזמן אמת כי אתה מצייץ או מצ'וטט או מתקשר עם אנשים במהלך הצפייה בסדרה. אינטראקציה עם גולשים אחרים".
ואתה עצוב על כך.
"כן, בטח. ראה, יש משהו שונה בכך שקהילות מוגדרות באופן אחר. האינטראקציה משתנה וזה כבר לא השבט שמתגודד מסביב למדורה. האם אנו מאבדים משהו פה, בכך שהמשפחה והמשפחה המורחבת לא מתקבצים יחדיו? בוודאי. אני בהחלט חושב שאובדן היחסים הבין-אישיים הוא משהו שכולם צריכים לתת אליו את הדעת".
טווס זהב
בארוחת צהריים בה נכחתי לאחרונה, המנחה קייטי קוריק, המכירה את זוקר מימיו בתוכנית הבוקר המצליחה שהפיק, אמרה בצחוק: "היהודים אולי שולטים במדיה, אבל זה לא אומר שהם עושים עבודה טובה...". זוקר עצמו נהנה להתגאות בהצלחות ובקריירה הענפה ("אין בנאדם בעולם שמבין בטלוויזיה יותר ממנו, כמו שהוא אוהב לומר לי...", סנטה בו קוריק), שכללה יצירת תוכניות כמו "אפקט הפחד" ו"המתמחה", אך לא שוכח לקחת אחריות על נפילת הרייטינג הקטלנית לאחר סיומה של הסידרה המצליחה "חברים". "פשוט לא עשיתי עבודה טובה", אמר בכנס UBS האחרון. כשאני שואל אותו מה מסמל עבורו הטווס – הלוגו המיתולוגי של NBC – הוא משיב: "אני חושב שהטווס הוא אחד הסמלים התאגידים הגדולים ביותר באמריקה, ואחד האייקונים המרשימים ביותר בעסקי המדיה. עבורי, הטווס מסמל יותר מהכול עשרים וחמש שנים מהחיים שלי".
מה יביא המיזוג עם קומקאסט לטווס?
"הוא יביא חברת מדיה וטכנולוגיה שמאוד מפוקסת על עתיד התעשיה. המיזוג יביא משאבים רבים והשקעות שיהיו טובות ל-NBC, כי אנו צריכים מחויבות אמיתית מחברת-האם החדשה". כרגע NBC נמצאת בבעלות ג'נרל אלקטריק.
אתה מאוכזב? קיווית להישאר בתפקיד?
"אתה יודע... בתחילה קיוויתי להישאר, אבל הבנתי שככל שהזמן חלף... אתה יודע... כמו שקורה ברוב המיזוגים בעולם, הרוכש הנכנס מעדיף לנהל את החברה בצורה שמתאימה להם ולהביא את האנשים שלהם. זוהי כמובן זכותם, מכיוון שהם מוציאים שלושים מיליארד דולר בכדי לעשות את זה. אני מבין אותם, קיבלתי את הדין ואני נרגש לעשות משהו חדש. עם הזמן הרגשתי יותר ויותר נוח עם ההחלטה שלהם לא להשאיר אותי בג'וב. זה מה שהם רוצים. זה היה צפוי ולכן קיבלתי את זה".
ואיך אתה חושב שהתקשורת התייחסה אליך בכל התהליך. לא מעט כותרות הביעו שמחה על פיטוריך.
"אנשים מחכים לראות מה קומקאסט תעשה עם החברה, כולנו מחכים לזה".
אתה חושב שלכל פרשת קונאן אובריאן הייתה השפעה על הסיקור או העסקה?
"לא, אני לא חושב. כל מה שקרה עם קונאן וג'יי לנו ותוכניות הלילה הוא חלקיק קטן בקריירה ארוכה שממלאת אותי גאווה".
אגב, את יריבו המר קונאן אובריאן, ששובץ למלא את מקומו של ג'יי לנו כשהגיע זמנו של זה לפרוש, ושנדחק חזרה למשבצת מאוחרת כשלנו החליט שהוא רוצה לחזור למרכז הבמה, פגש זוקר כבר במהלך לימודיו בהרווארד. אובריאן ערך את העיתון הסאטרי "לאמפון", שהתחרה ב"קרימזון" של זוקר. יש המספרים כי לאחר תעלול מסורתי לא מוצלח, ציוד משרדי "גנוב" וסכסוך שכלל מעצר בן 12 שעות בתחנת המשטרה המקומית (זוקר התלונן נגד אובריאן), נוצרה האווירה שתעכיר את יחסיהם של השניים בהמשך. זוקר, בכל אופן, לא חושש שפרשת לנו-אובריאן היא זו שתיזכר מתקופתו בהנהגת הרשת.
"לא. אני סבור שלמרות שהפרשה קיבלה הד ציבורי נרחב, רוב האנשים מבינים שההחלטה הייתה נכונה. אני לא חושב שהמשפחה שלי הושפעה מזה יותר מדי, למרות שהיו איומים על חיי אותם לקחתי ברצינות. בכל פעם שמישהו מאיים בצורה הזו, במיוחד בעולם בו אנו חיים, אתה לא יכול להתעלם מזה. בסופו של דבר, זו הייתה רק החלטה עסקית אחת מני רבות אותן אנו מקבלים במהלך השנה".
זו הייתה תקופה קשה עבורך?
"זו הייתה תקופה קשה מאוד, ומאוד מאוד ציבורית. קונאן והמפיק שלו, ג'ף רוס, היו חברים טובים מאוד שלי. תכננו להחליף את ג'יי לנו בקונאן במשך שנים רבות, וכשבא הזמן והמהלך לא עבד, זה הכאיב לנו מאוד. גם לא עזר לנו שהשינוי זכה לכזו תהודה בקרב הקהל. מה זה אומר עלינו כחברה? אמריקאים אוהבים אופרת סבון טובה. הרבה דרמה. כולם אוהבים סיפור טוב. פרספקטיבה זה דבר טוב, אבל בעולם המדיה החדש בו אנו חיים, היא לא תמיד מגיעה באספקה שוטפת".
ומה יקרה אם תשב לצד קונאן במטוס?
"לא תהיה שום בעיה. קונאן ואני כבר החלפנו אי-מיילים מאז. אני מאחל לו אך ורק הצלחה".
אתה חושב שהוא מאחל לך אך ורק הצלחה?
זוקר מחייך, "אני לא יודע".
מנוע ההצלחה
עם כל העיסוק הממושך בטלוויזיה, יש לזכור שזוקר גם אחראי על אחד מאולפני הסרטים החשובים ביותר בהוליווד. בין הסרטים החדשים שהוא קידם: "הדילמה", "מהיר ועצבני 5", "קאובויז וחייזרים" ועוד.
"אנשים עדיין רוצים ללכת לקולנוע, והשוק הבינלאומי חשוב לפחות כמו זה המקומי. עסקי הסרטים יציבים יחסית, ואתה פשוט חייב להוציא סרטים טובים. לגבי סרטים בתלת-ממד, זה חייב להיות המוצר הנכון. אתה לא יכול להפוך כל דבר לתלת-ממד, אלא להוציא לאקרנים האלו את מה שמתאים. אני אומר את זה כמנהל וכצופה".
זוקר עצמו חלה בגיל 31 בסרטן המעי הגס, גידול שחזר והוסר בהצלחה גם בגיל 34. "יש לי פרספקטיבה של מה חשוב ומה פחות. אני לא מתעלם מביקורות ובטח לא חסין מהן, אבל אני גם לוקח דברים בפרופורציה". בתגובה לשאלות בנוגע להמשך דרכו, הוא מישיר אלי מבט ואומר: "אין לי כרגע תוכניות לעתיד".
אני לא מאמין לך.
"בחיי, אין לי. אני אקח קצת חופש ובשאיפה אטייל גם לישראל. אולי אהפוך לעיתונאי ישראלי?"
לא כדאי לך. תישאר בעסקי המדיה?
"כן, אני אוהב את עסקי המדיה. אני חושב שלפיטר צ'רנין" – שעזב את "ניוזקורפ" עם חבילת פיצויים ותוכנית הפקה נדיבה – "היה צירוף מקרים יחודי, אבל בטח אשאר בהפקה, הפקה מסורתית וטובה שעובדת כמו שתמיד עבדה. תוכן טוב".
בזמנו לא התקבלת ללימודי משפטים בהרווארד. יש סיכוי שאמא שלך תתקשר ותגיד לך שעדיין לא מאוחר?
זוקר פורץ בצחוק רם. "לא, לא. עברנו כבר מזמן את העניין של הבן עורך הדין".
אתה קצת כמו חייל ישראלי משוחרר, שלא יודע מה הוא הולך לעשות.
"ככה זה? תראה, יש הרבה דלתות דרכן אני יכול לעבור, ואני צריך לחשוב טוב טוב מה מתאים לי. זה מה שאני אעשה בחודשים הקרובים. זה מרגש, והמתח היחידי שכרוך בכך הוא שאתה אף פעם לא יכול להיות בטוח איזו דלת כדאי לך לפתוח".
כמה מהעבודה שלך כרוכה באנרגיה?
"אתה חייב שתהיה לך הרבה אנרגיה ודחף גדול. אני מקווה שזה אחד הדברים שהבאתי עמי לעבודה".
וכמה מהזמן אתה משקיע בפוליטיקה פנימית?
"תמיד ישנה פוליטיקה, אבל היא הייתה די מינימלית בזמן שאני כאן. תמיד יש פוליטיקה במשרד, נכון? תמיד קיימת פוליטיקה שיש להתעסק בה, אבל עשינו עבודה טובה בעניין הזה. הבט, אני רואה את עצמי כאדם שלוקח סיכונים, בהחלט. אני לוקח סיכונים ואני חושב שהטעות הכי גדולה שאתה יכול לעשות היא לא לתת סיכוי לדברים. אני רוצה שהמורשת שאותיר אחרי תהיה הנכונות לקחת סיכונים. מעולם לא פקפקתי ביכולותי ובעובדה שאני בא לפה כדי לעבוד. לא חשבתי שאני צריך לעשות משהו אחר מלבד מה שאני עושה כאן. ללא ספק, אין לי דבר מלבד זיכרונות טובים מהמקום הזה".
אתה כבר נסחף לנוסטלגיה?
"מממ... אני עוזב בראש מורם, בגאווה על מה שהשגתי. אני מלא בזיכרונות טובים. פגשתי מורים מדהימים. אם השאלה נוגעת במורים לחיים, הרי שמדובר בהוריי, אבל אם זה ברשת אז מדובר בדיק אברסול, ממחלקת הספורט, ולורן מייקלס מ'סאטרדיי נייט לייב'. אני בסך הכול בחור תחרותי, שלוקח סיכונים, מפיק בלב שאוהב להתעסק עם אנשים ומלא בחמלה".
חמלה מריצה אותך קדימה?
"הצלחה מניעה אותי קדימה. אני לא חושב על פחדים או על חוסר ביטחון, אני דווקא מלא בביטחון ורוצה להגיע להישגים".
