ה-Datacenter הכי ירוק במדבר המלח הגדול
הביקור הראשון שלי ב-Datacenter שמתכנן דון קוזאק עבור ספקית שירותי הענן Western Cloud במישורים הצחיחים של Skull Valley ממערב לסאלט לייק סיטי, יוטה, לא דמה לתמונה שציירתי בדמיוני.
הסיור באתר סימן את התחלת ההסבה של מבנה ענק, מכוער ברמה סוריאליסטית, ממחסה ביטון ופלדה עבור מפציצים אסטרטגיים למרכז העצבים של רשת שירותי ענן גלובלית, שאמורה להיות הריכוז הגדול ביותר של עוצמת מחשוב בכתובת IP אחת. המחסה הנטוש, קובית ביטון עצומה (כ-90x90 מטר, ללא עמודים וכיפה מקומרת כחבית, המתנשאת במרכזה לגובה של 15 מטר), שבשנות המלחמה הקרה הגנה על שני מפציצי B52 מוכנים לשיגור, משתרע ברובו מתחת לפני הקרקע. גם הגג המקומר, שיוצר גבעה שטוחה מעל פני המישור המדברי שנמשך עד לאופק, מכוסה ב-6 מטר של אדמה מלוחה, בוהקת בלובנה, מעל מטר וחצי של בטון מזוין.
מסלול הגישה המשופע, 60 מטר רוחבו, מוביל ממסלול ההסעה המאובק, ששיחי Tumbleweed מדבריים צמחו בסדקיו, לפתח ההאנגר. הפתח, שנראה כאות T הפוכה, סגור בדלתות פלדה מסיביות, שאמורות להגן על הציוד היקר מפני פיצוץ תרמוגרעיני בעוצמת 5 מגה-טון המתרחש במרחק של 1.6 קילומטר. היום הדלתות כבר לא נפתחות משום שהמנועים החשמליים אינם שמישים כבר יותר מ-20 שנה. מיעוט סימני החלודה מעיד בעיקר על היובש הבלתי נסבל של המדבר.
האקולוגיה של מבנה תת-קרקעי
נכנסנו דרך דלת צדדית, מספיק גדולה כדי להעביר בה משאית סמי-טריילר (Wheeler 18 בז'רגון המקומי), לתוך חלל ענק, גדול כאיצטדיון כדורגל, חשוך וקריר באופן מפתיע. דון חיכה כנראה לתגובה המופתעת שלי, משום שמיד היה לו מה להגיד בנושא. "הבידוד המצוין שעל הגג והעובדה ש-80 אחוז מגובה המבנה שקועים מתחת לפני הקרקע אחראים לכך, שבפנים הטמפרטורה נמוכה בממוצע ב-8 מעלות מאשר בחוץ. הפער גדול יותר בימי הקיץ החמים. לדוגמה, בקיץ שעבר, ביום שהטמפרטורה בחוץ הגיעה ל-44 מעלות בצל, כאן מדדנו 30 מעלות בלבד. יתרון זה כשלעצמו אמור להקטין את צריכת החשמל של המתקן ב-15 אחוז".
בעוד אנו מגששים את דרכנו בהאנגר החשוך, משתדלים לא למעוד על ערמות חומרי הבנייה הפזורים בכל מקום, שמתי לב שגבוה מעל ראשינו, על פיגומים שנראו כקורי עכביש, עובדים רתכים לאור זרקורים ניידים ופנסי LED, הצמודים לקסדות הצהובות שעל ראשיהם. "אין כאן מספיק חשמל כדי להאיר את כל החלל", התנצל רון. "מאז שחיל האוויר עזב ותחנת הטרנספורמטורים פורקה, כל החשמל מיוצר מקומית מגנרטורים ניידים שהצבנו בחוץ. המחסור בחשמל הוא גם אתגר - נצטרך לספק את צרכינו מטורבינת גז פרטית - וגם הזדמנות. החשמל שנפיק כאן יהיה זול יותר, ירוק יותר ואמין יותר ממה שחברת החשמל המקומית מסוגלת לספק."
אנרגיה ירוקה
למעשה, טורבינת הגז תספק לא יותר מ-60 אחוז מצריכת האנרגיה השנתית הכוללת. תפקידה, בעיקר, לעבוד בלילות ובימי החורף המעטים, כאשר מערך הקולטים לא מקבל מספיק אנרגית שמש. "בחרנו בפתרון של טורבינת גז, למרות שמנועי דיזל אמורים להיות יעילים יותר, משום שזו לא נזקקת לקירור מים. כאן, במדבר, לבזבז מים זה מעשה נפשע יותר מלבזבז גז". הסבר זה קצת הפתיע אותי, משום שלא ידעתי כי נמצאו מאגרי גז באזור אגמי המלח של יוטה, אך גם לתמיהה זו הייתה לדון תשובה מהמוכן. "זה לא גז טבעי והוא לא מגיע לכאן בצינורות מטקסס", הוא אומר.
"את הגז אנו מפיקים בעצמנו, מהתסיסה של אשפה אורגנית בחממת פלסטיק אטומה. האשפה מגיעה ממוינת מסאלט לייק סיטי, העירייה משלמת לנו כדי שניקח החומרים האורגניים למחזור במקום שהיא תצטבר במזבלה (Landfill), והשמש כבר דואגת לזרז את הכימיה של הריקבון. מה שחשוב הוא למנוע כניסה של חמצן לחממה, כדי לא לאפשר התלקחות החומר האורגני. העלות העיקרית של הפקת הגז היא בהפרדה של מתאן מ-CO2, שני הגזים שנוצרים בתסיסה, וניזול הגז האחרון לצורך החדרה לקרקע".
לכסף אין ריח
מתאן הוא גז מסריח (קוראים לו גם "גז הביצות" והוא נוצר במהלך המטבוליזם של חיידקים אנרוביים), עם תכולת אנרגיה דומה לגז "טבעי" המופק מבארות. וכמו גז טבעי, הוא יכול להניע טורבינות גז ביעילות. חשוב לשרוף אותו עד הסוף, משום שכמו ה-CO2 גם מתאן הוא "גז חממה". את המים הדרושים לתסיסה מספקת באר מים מליחים, מאקוויפר הכלוא בין שתי שכבות של מלח.
"אנו לא מתיזים את המים המליחים על האשפה עצמה, משום שכך נפסול את המוצקים שנשארים אחרי פליטת הגזים מלשמש כדשן אורגני", אומר דון. "המים מותזים על יריעות פלסטיק בתוך המתקן, שם הם מתאדים ומגדילים את הלחות באטמוספרה המלאכותית. המלח נאסף מעל היריעות ומסולק מהמתקן ואדי המים מתעבים בלילה ומשקים את האשפה. זה תהליך ממוכן לחלוטין, מנוהל אוטונומית על ידי מחשב, כמעט ללא תשומת לב אנושית."
"בשורה התחתונה, טורבינת הגז שלנו מייצרת כ-100 מיליון קילוואט-שעה בשנה בלי להשאיר עקבות CO2 באטמוספירה, בלי ערמות אפר פחם על הקרקע ובלי ענן עשן להעכיר את השמים הכחולים. מחיר החשמל שחסכנו מגיע ל-7 מיליון דולר לשנה - אך הרווח גדול יותר. המתקן כל כך יעיל, שאנו מוכרים עודפים לחברת החשמל ומשלמים בכסף את האמורטיזציה על המתקן הסולארי שלנו".
המתקן הסולארי עדיין לא סופק וכל מה שנראה בשטח הוא יער של תרנים נמוכים עליהם אמורים להרכיב את הפנלים. "המתקן יפיק עד 30,000 קילוואט הספק חשמלי בשיא הקיץ", אומר דון. "לשם כך אנו מכסים 100,000 מטרים רבועים (100 דונם) בפנלים מהדור החדש, עם יעילות מעל 27 אחוז. הפרויקט הזה מתעכב משום שהיצרן לא פתר את בעיית התחזוקה העיקרית: איך לנקות את הפנלים מאבק, בלי מים, בלי פועלי ניקיון, בלי בזבוז אנרגיה ובלי תחזוקה מונעת. זה לא פשוט!
מדובר ב-100,000 פנלים ובתנאים שלנו קשה להבטיח MTBF (זמן ממוצע בין תקלות) מעל 100,000 שעות. במילים אחרות, אם לא ימצא פתרון מעשי יותר מהחלפה של פנלים בעבודה ידנית, אזי עלינו להתארגן לקצב תיקונים ממוצע של אחד כל שעה. וזה לא בא בחשבון. הפתרון המסתמן מבוסס על ציפוי הפנלים במין "ננו-פרווה". זו טכנולוגיה חדשנית, שאני לא יכול להרחיב עליה - משום שגם אני לא מבין אותה - אבל היא יוצרת מעל לפנל מעין קטיפה מסיבי סיליקון ננומטריים, עליהם חלקיקי אבק וגרגרי חול לא יכולים להיצמד. מצד שני, הציפוי לא מפריע לקרני השמש לחדור ולחולל זרם חשמלי בתאים הפוטו-וולטאים".
ברוני העננים משתלטים על המערב
הרעיון, להקים Datacenter אולטרה-ירוק במקום הכי פחות מתקבל על הדעת אינו סתם אובססיה של "מחבק עצים" סהרורי, מולטי-מיליונר מהזן המוכר בקליפורניה. "תאמין לי, יותר רואי חשבון בדקו את התחשיב הזה מאשר כל פרויקט אחר בהיסטורית ההשקעות שלנו", מגחך סנדי אפלטון, היזם. "ברור לנו שטכנולוגית הענן תתפוס מקום מרכזי בעולם ה-IT בעשור השני של המאה ה-21. עוצמת מחשוב תהייה מצרך המסופק על ידי חברות מתמחות, שמוכרות אותו כשירות (Utility) בדומה לחשמל, מים ותקשורת. הלקוחות ירכשו הספק מחשובי לפי דרישה (On Demand) וישלמו לפי צריכה מדודה."
"אין שום אפשרות שהמודל העסקי הזה לא יהפוך לברירת המחדל עוד לפני 2020. לכן, מי שמתכנן לטווח ארוך ורוצה להבטיח לעצמו זרם הכנסות נאה, עם מגמת גידול בלתי פוסקת בעתיד הנראה לעין, צריך לבנות את תחנות הכוח האלה, ה-Datacenter-ים שיתפסו את הצמתים ברשת שהתרגלנו לקרוא לה "הענן". אני לא מבין הרבה בעננים מהסוג המטאורולוגי, אבל אני מזהה את הדימיון להזדמנות העסקית של יצירת מונופול ברשת הרכבות לפני 150 שנה. נכון, לא בכל נושא החלוציות משתלמת. הרבה פעמים כדאי לבוא מאחור וללמוד מהטעויות של החלוצים. אבל כשמדובר בשליטה בתשתיות חיוניות אין תחליף להעזה. רק לראשונים יש סיכוי לתפוס טריטוריה בתולית ולמנוע חדירה של מתחרים".
אני לא מפסיד את ההזדמנות להביע את תמיהתי מהיפוך המגמות בין שיטת הפצת החשמל לזו של המחשוב. "לא מוזר לך לחשוב שהענן מבוסס על תפיסה אנכרוניסטית של ריכוזיות, זו שבמאה ה-20 הביאה להקמת תחנות כוח ענקיות, מרוחקות מהמשתמשים, ורשת הפצה שכל המומחים אומרים לי כי היא בלתי יציבה אינהרנטית? היום מנסים לבזר את יצור החשמל, להוסיף ל"ענן האנרגיה" יצרנים ביתיים שתורמים קילוואט פה וקילוואט שם, ולחשל את הרשת עם תוספת יתירות (Redundancy), שלכאורה מורידה את היעילות הכוללת. והנה, בזמן שרשת החשמל רוצה לקבל מאפיינים של פיזור משאבי המחשוב, אתה משקיע מיליארדים בהפיכת הענן למפלצת מונוליתית ריכוזית, המודל שממנו בורחות היום כל חברות החשמל!"
טרמפיסטים לא בונים תעשייה
"תראו מי שמרצה לי על יצור מקומי של אנרגיה!" מתפרץ המולטי בצחוק רועם. "לא ראית את המתקנים שאנו מקימים כדי לזכות באוטונומיה אנרגטית? אבל ביזור יצור החשמל אינו הזמנה לחובבים להתחיל להתחרות עם בעלי התחנות הגדולות בהורדת עלויות היצור. כל הטרמפיסטים שמקיימים טורבינת רוח על גג הבית ומחליפים את הרעפים בקולטי שמש מנצלים שתי הזדמנויות חולפות:
1. סובסידיה נדיבה במיוחד ל"אנרגיות חלופיות", אתנן לדעת הקהל, שהפוליטיקאים מוכנים לשלם כל עוד האופנה לא פוגעת בעסקים של חבריהם הטובים מתעשיית הנפט והאנרגיה האטומית. אותי לא מעניין להיות שסתום ביטחון, שמשחרר את הלחץ שיוצרות הקבוצות הירוקות למיניהן. אי אפשר לבנות תוכנית עסקית על סובסידיות ועל הבטחות של פוליטיקאים.
2. העלות הגבוהה של הבאת אנרגיה חשמלית לשולי "ענן החשמל", רחוק ממרכזי ההפקה. דוגמה קונקרטית, הסכום שנדרש כדי לחדש את אספקת החשמל לבסיס חיל האוויר הנטוש ביוטה היה גבוה יותר מהקמת המתקנים להפקה עצמית. והמחיר לקילוואט שעה שדרשו ממני היה שערורייתי, משום שחברת החשמל חישבה את עלויות הרשת מהתחנה הקרובה ביותר, במרחק 120 קילומטר מכאן. כולל עמודי מתח גבוה וטרנספורמטורים.
"הדחף להקטנת הריכוזיות של יצור החשמל נובע מהחלק ההולך וגדל של מרכיב תשתיות ההפצה בעלות הכוללת של קילוואט-שעה. במחשוב אנו רחוקים מאוד מכך, משום שמהפכת התקשורת יצרה עודפים עצומים של רוחב פס ברוב העולם המפותח. בענן המחשוב, שירותי רשת ההפצה ניתנים לנו כמעט בחינם".
דעיכת המשיכה של עמק הסיליקון
"ומה עם כוח אדם מקצועי?" שאלתי. "מי רוצה לבוא לעבוד בחור המדברי הזה, שנראה כתפאורה מסרט הוליוודי על סוף הציוויליזציה?". "תתפלא", עונה לי המולטי בשלווה. "לא חסרים בעלי מקצוע שמחפשים עבודה מחוץ לקלחת של עמק הסיליקון. לא כולם סטארט-אפיסטים, לא כולם מוכנים לוותר על ביטחון מקום העבודה, ולא כולם מוכנים לשלם שכר דירה כפול מאשר בסאלט ליק סיטי."
"המצב הזה, שהתחיל בעקבות המפולת הפיננסית האחרונה, רק יתחזק בעתיד. וצריך להסתכל קדימה, מעבר ל-5 או 10 השנים הבאות. כבר היום ברור, שבעשור השלישי של המאה ה-21 הארגונים לא יזדקקו לכל כך הרבה אנשי IT כדי לשמר ולתחזק נכסי מחשוב פרטיים, שמכל בחינה אובייקטיבית יהיו Commodities. אנשים שיאבדו את מקום עבודתם בסן פרנסיסקו או בלוס אנג'לס ישמחו לקבל עבודה בטוחה ביוטה. בזאת אין לי ספק."
"ההימור שלי הוא על הנחת עבודה אחרת. אני משוכנע שעל ידי גישה רדיקלית לכל הנושא של הקמת תשתיות ענן נוכל להתחרות בעובדי ה-Outsourcing בסין, הודו וברזיל. גם בעוד 10 ו-20 שנה נשלם משכורות גבוהות פי 5 ויותר מהממוצע באסיה, אבל ננצח בזכות האסטרטגיה שלנו, להקטין את דרישות כוח האדם בצורה דרסטית".
בית ירוק לכל סלב
לא הספקתי למצוא חורים בטיעון הזה עד שנכנס לחדר ג'ייסון קרפנטר, יו"ר ה-Chapter המקומי של ארגון Sierra Club, שהגיע במטרה לקחת את בן-שיחי למשחק גולף מסורתי. מועדון סיירה הוא מראשוני הארגונים הירוקים באמריקה, שנוסד רק 20 שנה אחרי הכרזת הפארק הלאומי הראשון, Yellowstone ב-1872. הולדתו בהתגייסות חובבי טבע להגנה על השמורות בהרי הסיירה נבדה, מצפון-מזרח ללוס אנג'לס וגם היום הוא בית לכל סלב הוליוודי שרוצה ליהנות מתאורת רקע ירוקה.
ג'ייסון יודע להסביר מדוע הוא קונה ירקות יקרים בחנות "אורגנית", שמחויבת למכור רק פרי שצמח ברדיוס של 100 מייל סביבה, אבל מצפונו האקולוגי לא מפריע לו לשחק גולף על דשא אמיתי, המושקה במים המגיעים למדבר בצינורות, מהלך 600 קילומטר מהאגם המלאכותי שנוצר בקניון אחרי שהנהר הפראי נחסם בסכר והדגים שכחו את טעם המים במולדתם. "אמריקה יודעת להתחרות רק כאשר אפשר לוותר על ידיים עובדות", הוא תרם את האגורה שלו לשיחה.
"מי היה מאמין שהמדינה בה מהגר לא חוקי המועסק בחקלאות מרוויח יותר ממנהל בנק הודי, תהייה גם היצרנית היעילה ביותר של פירות וירקות? כי אסור להסתכל רק על המשכורת - צריך להכניס למשוואה את התפוקה, את יעילות מערכות ההפצה והתשתית הלוגיסטית, את האווירה תומכת-ביזנס בשוק ההון ואת גאוות האינדיווידואליות האמריקאית."
"תנו לנו הזדמנות להתחרות ללא הגנות מלאכותיות על מקומות עבודה, ללא סובסידיות גלויות וסמויות, ללא הפרעה בירוקרטית לסחר בינלאומי וללא עיוותי מכסים - ותראו איך לא שכחנו את הדרך בה נבנתה ארץ גדולה זו!" הפאתוס נשמע קצת לא במקומו אצל אדם שלכאורה אמור להתנגד לגלובליזציה, אבל לא רציתי לרכוש עוד אויב בחוגים המתקדמים. אז שתקתי ונכנסתי ל-Hummer הצהוב שלו, שחיכה בחוץ עם מנוע דולק ומזגן בעוצמה מלאה.
גם במדבר, הנדל"ן מדבר
בדרך למגרשי הגולף הוריד אותי המולטי באתר הבנייה, שם חיכה לי דון קוזאק להמשך הסיור. "ההחלטה להתרחק ממרכזי הערים התקבלה משיקולי נדל"ן גרידא", הוא הסביר בדרך להאנגר התת-קרקעי. "במקום הזה הצטברו בנקודת זמן אחת כל גורמי המשיכה הפיננסיים:
• קיבלנו את המקום בחינם, בחכירה לזמן ארוך, משום שפקידי הפנטגון חיפשו מישהו שיגאל אותם מהצורך לנקות את הזוהמה שהשאירו החיילים. הבסיס הזה היה בשימוש 30 שנה, במהלכן מיליוני גלונים של דלק מטוסים, שמן ונוזלים הידראוליים זיהמו כל חלקה טובה. הפנטגון גם משלם לנו לא רע תמורת הניקוי, עבודה שמתקדמת לאיטה - אבל אף אחד לא באמת ממהר. חוץ מכמה אינדיאנים שפתחו דוכן למכירת תכשיטים מסורתיים ליד ה-Highway, לא תמצא אף אחד ברדיוס של 100 קילומטר שמתעניין באיכות הקרקע כאן.
• עיריית סאלט לייק סיטי חיפשה מישהו שישחרר אותה מאחריות לכמויות האשפה הפנומנליות שמייצרת חברת שפע נהנתנית. כבר סיפרתי לך שאנו מקבלים מהם את האשפה האורגנית, שכחתי לספר שהם משלמים יפה מאוד כדי שנקלוט אותה.
• משרד האנרגיה הפדרלי מסבסד את הפרויקטים האקולוגיים שאנו מיישמים כאן בקנה מידה גדול. את ספיגת ה-CO2 מתסיסת האשפה והחדרת הגז לבטן האדמה דרך בארות המים המליחים שקדחנו, את השימוש במתאן להנעת טורבינות, את חוות קולטי השמש ואת הניסיון להשתמש במים מליחים כתחליף למתוקים.
• קווי התקשורת ששירתו את הבסיס הצבאי הוכנו לפי תסריט של מלחמה גרעינית גלובלית. יש לנו חיבורים ישירים לכל צומת חשובה באינטרנט, שאחרי שידרוג פשוט של הנתבים יספקו לנו רוחב פס גדול יותר ממה שאפשר לקבל במרכז מנהטן או ב-Downtown לוס אנג'לס. הודות לאובססיה של חיל האויר האסטרטגי בכל הנוגע לשרידות מערך התקשורת, המקום הזה נמצא ממש בלב הענן - בלי שנשקיע סנט בתשתיות כבילה וסיבים אופטיים.
• ויש כאן מים, מליחים אומנם, אך קרובים לפני הקרקע. מוזר לדבר על יתרונות מים שלא ניתנים לשתיה, אך צריך לזכור שלא מדובר במים לחקלאות. אנו צריכים מים לקירור, ולא מפריע לי שהם מליחים ומסריחים. אנו אפילו לא צריכים לשאוב אותם. מספיק לדעת שבעומק 60 עד 80 מטר יש אקוויפר עשיר של מים "מאובנים". התוכנית היא לקדוח אנכית עד לעומק האקוויפר וכשנגיע למפלס המים להתפשט אופקית כמו זרועות של מטרייה הפוכה. בזרועות תותקן צנרת מחליפי-חום, שתנקז את החום מה-Datacenter לעומק האדמה.
מיזוג אוויר תת-קרקעי
כנראה שהבעת פני הסגירה חוסר הבנה, כי דון מיהר להסביר את התוכנית. "בדרך כלל מערכת מיזוג האוויר מפזרת את החום שנשאב בתוך האזור המקורר לאוויר שבחוץ. בתהליך שאיבת החום מוזרם נוזל העבודה, דחוס ולוהט, לרדיאטור החיצוני, שם המאוורר מנסה לקרר אותו בזרם אוויר מהסביבה. הנוזל חוזר בטמפרטורת הסביבה - עדיין בלחץ גבוה - למחליף החום הפנימי, שם הוא מתקרר כתוצאה משחרור הלחץ וסופג חום מהסביבה הפנימית. השיטה עובדת לא רע כל עוד האוויר החיצוני לא חם מדי. אך ככל שעולה טמפרטורת האוויר כך יורדת יעילות משאבת החום."
"כדי להשיג יעילות מרבית יש צורך ב"נקז חום" (Heat Sink), גז או נוזל שלתוכו אפשר לשחרר את החום, בטמפרטורה נמוכה ככל האפשר. בזמן שהטמפרטורה החיצונית בחודשי הקיץ יכולה להגיע אצלנו ליותר מ-40 מעלות, טמפרטורת המים באקוויפר היא בערך חצי מזה. השילוב של נקז חום קריר ומקדם העברת חום גבוה (החום זורם ברצון מצנרת הנחושת למים באקוויפר), מייעל את מיזוג האוויר בצורה דרמטית. אנו משקיעים בערך שליש מכמות החשמל, בהשוואה למיזוג אוויר קונבנציונלי, כדי להיפטר מכמות נתונה של חום. חיסכון עצום".
ההסבר הזה הבהיר לי גם מה עושים הרתכים על הפיגומים בהאנגר החשוך. מתברר שבתצורה הסופית של ה-Datacenter ירוכזו ארונות השרתים ב"איים", ריבועים של 4x4 ארונות שבמרכזם "ארובת קירור" היורדת מהתקרה. כל ארובה מחורצת בחלקה התחתון בתריסים מ-4 צדדים ומאווררים הקבועים מאחורי כל תריס מפזרים את האוויר הקר ישירות לארונות שסביבם, תוך חלוקה מדויקת של זרם האוויר לפי צורכי השרתים שממול כל מאוורר.
קירור דיפרנציאלי
"המאווררים יונקים את האוויר מהסרעפת העליונה, זו שהרתכים מחברים עכשיו לתקרה, ומספקים כמות מדודה של אוויר, במהירות מדודה וטמפרטורה מדודה לארונות", אומר דון. "מערכת בקרה משוכללת, הנשלטת על ידי חיישני טמפרטורה בכל שרת ושרת, מתאימה את מהירות הסיבוב של כל אחד מהמאווררים להספק הקירור הנדרש בכל נקודה לחוד. המדחסים של הגז, שנמצאים מחוץ ל-Datacenter, גם הם נשלטים בזמן אמת על ידי מערך בקרת הטמפרטורה".
"ודרך אגב, לא כל ה-Datacenter מוחזק באותה טמפרטורה. החלק המרכזי, אזור השרתים, מנוהל ב"איי קפור", שביניהם מפרידים מסדרונות שירות חמים יחסית. האזור השני, של ספקי כוח, עובד בתנאי סביבה שונים לחלוטין. שם הרבה יותר חם ולכן הפרדנו את הספקים מהשרתים. אנו משתמשים בקירור מים פשוט, בזרימה, כדי לסלק חום מספקי המתח הגדולים שמאכלסים את אזור ההספק, כך שאין צורך במיזוג אוויר. המים החמים יוצאים משם למתקן ההתססה, שם החום מתקבל ברצון.
החיווט באזור השרתים הוא בזרם ישר בלבד, כדי שלא נזדקק לספקי כוח בתוך השרתים עצמם. ב-Datacenter קונבנציונלי, יצור הזרם הישר מהווה כ-20 אחוז מעומס החום ואצלנו הגורם הזה פשוט נמחק מדרישות הקירור. והאזור השלישי, מרכז הבקרה והניהול, מותאם לטמפרטורה הרצויה לעובדים. החלוקה לאזורים פונקציונליים הכתיבה לנו לרכז את ספקי הכוח בקרבת קיר הפלדה החשוף, זה שהיה פעם דלת הכניסה של מטוסים לתוך ההאנגר, שמטבע הדברים הוא חם יותר מקירות הבטון התת קרקעיים שבעורף המבנה. אזור הבקרה צמוד אליו ולדלתות, כך שכניסת ויציאת אנשים לא דורשת פתיחת הליבה המקוררת היטב של אזור השרתים".
מי יכול עליהם?
לבסוף, הגובה "המופרז" של ההאנגר מאפשר לבנות 4 קומות של שרתים כאשר בין כל קומה מפריד מפלס של חיווט נגיש משני הצדדים. "שטח הריצפה של אזור השרתים, 6,000 מטר רבוע, מוכפל אפקטיבית פי 4", אומר דון. "הצפיפות הממוצעת באזור הזה היא ארון 19 אינטש אחד לכל מטר מרובע, כך שבסך הכל, בשטח שלנו ניתן לאחסן עד 24 אלף ארונות. בטכנולוגיה של היום, עם 48 שרתי להב בכל ארון ו-8 ליבות (Cores) בכל להב, המתקן הזה יכול לאכלס מעל מיליון ליבות!"
"והמספר הזה ימשיך לגדול ככל שיצרנים יצליחו להוסיף ליבות לכל מעבד, שקעי מעבדים בכל להב וחריצי להבים לכל שרת. מערכת החשמל תוכננה לתמוך בדרישות ההספק של 150,000 להבים - בערך 18,000 קילוואט. מערכת הקירור תוכננה לתפקד גם עם עומס חום גדול ב-50 אחוז - ביום שטמפרטורת החוץ מגיעה ל-38 מעלות. ומערכת הבקרה האוטונומית לא דורשת יותר מ-80 עובדים, ב-4 משמרות, כדי להבטיח זמינות של 99.999 אחוז. בחשבון הסופי, דרישות כוח האדם, כולל שמירה פיזית, מגיעות לעובד אחד לכל 10,000 ליבות. עשירית מהמקובל ב-Datacenter קונבנציונלי. אז מי יכול עלינו?"
