עושה את המוות

לינקולן כבר רגיל לכך שהוא צריך לתרץ איך לעזאזל הגיע להיות ריק גריימס, סגן השריף בעיר קטנה בג'ורג'יה, שמתעורר מתרדמת ומגלה שהמתים מהלכים על האדמה ומאיימים לזלול את איבריו. בכל זאת, מדובר בשחקן אנגלי למהדרין שמעולם אפילו לא ביקר בדרום ארצות הברית עד לתחילת הצילומים - לא בדיוק הליהוק הצפוי ביותר לתפקיד. "הרבה אנשים שואלים אותי למה דווקא אני, אבל האמת היא שזה קרה במסלול די סטנדרטי, כלומר דרך הסוכן שלי", הוא משתף. "שלחתי קלטת שלי לאמריקה, טסתי למבחן בד בהוליווד ותוך כמה ימים אמרו לי שרוצים אותי לתפקיד. הכל קרה מאוד מהר, אבל בכל זאת היה לי זמן לבקר לראשונה באטלנטה, המקום שבו הסדרה ממוקמת. הגעתי לשם מוקדם יותר, כדי לעבוד עם מאמן מיוחד על המבטא שלי ולקבל תחושה של המקום".

מסובך להחליף מבטא בריטי במבטא דרומי.

"זה בהחלט שונה, אבל חשבתי שזה נורא משחרר. אני בא מאנגליה וכאן אתה נוסע 10 מיילים לכיוון מסוים וכבר יש שם מבטא אחר, אז זה חלק מההכשרה ומהקריירה שלי להיות מסוגל לעשות מבטאים. זו היתה התקדמות טבעית עבורי. בעיקר סקרנה אותי התרבות הדרומית, ככל שביליתי שם יותר זמן הייתי יותר מרותק מהתרבות ומכמה שהיא שונה מהאירופית. אחד הדברים הכי מרגשים בעבודה שלי הוא שאני זוכה להעמיד פנים שאני מישהו אחר".

כך הפך בריטי מאופק בן 37 לכוכב הראשי של ההצלחה הכי מפתיעה של השנה בטלוויזיה האמריקאית. "המתים המהלכים" עלתה בליל האלווין בסוף חודש אוקטובר האחרון ברשת הכבלים AMC (זו שהביאה לנו גם את "מד מן" ואת "שובר שורות" המבריקות) ואף אחד לא צפה לה גדולות. אומנם היוצר שלה הוא פרנק דרבונט, הבמאי של סרטים כמו "חומות של תקווה" ו"גרין מייל", ובכל זאת, לא מדובר בעוד דרמה משפחתית נוגעת ללב או קומדיה קלה לעיכול, אלא בסדרת ז'אנר, מבוססת על קומיקס, שעוסקת בחבורת ניצולים ממתקפת זומבים מדממת. כזאת שתהפוך לכם את הקרביים, תוך כדי שתצפו בקרביים של מישהו אחר נאכלים על המסך.

למרות הכל, פרק הבכורה של "המתים המהלכים" משך 5.3 מיליון צופים, והפך לפיילוט הנצפה ביותר של AMC עד כה. בהמשך העונה (שכוללת סך הכל שישה פרקים, קצרה וקולעת) היא דורגה כסדרת הכבלים הפופולרית ביותר בקבוצת הגיל הנחשקת 18־49, ושבוע בלבד אחרי הפרמיירה חודשה כבר לעונה שנייה. גם המבקרים העניקו תשבחות נלהבות שעיקרן - גם שונאי הזומבים ייהנו מאיכויותיה של הסדרה הזאת. אפילו לינקולן לא היה חובב זומבים לפני שקיבל את התפקיד. "אני חושב שההצלחה של הסדרה הפתיעה את כולם", הוא מודה. "כשדיברתי על זה לראשונה עם הסוכן שלי, אמרתי לו, 'מה? סדרת אימה על זומבים?'. אבל אחרי שקראתי את התסריט לפרק הפיילוט הבנתי די מהר מה ניסו לעשות. בכל זאת, אתה אף פעם לא יכול לדעת מראש. עבדתי בפרויקטים אחרים שהיו להם תסריטים נפלאים וקבוצה נהדרת של שחקנים וצוות מעולה, וזה פשוט לא היה זה. אבל הפעם אני חושב שעלו כאן על משהו מאוד ייחודי".

אתה צופה בטלוויזיה אמריקאית?

"אני מעריץ של טלוויזיה אמריקאית. מעבר לכך, אני חושב שעוד כמה שנים אנשים יסתכלו על התקופה הזאת כעל תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית. בשנים האחרונות יש כל הזמן סדרות מבריקות. 'מד מן' היא צפייה קבועה אצלי בבית, את 'שובר שורות' אני מעריץ מאז שפרנק דרבונט המליץ לי עליה, 'סיינפלד' היא אחת הסדרות המעולות שנעשו, 'הסמויה', 'בלוז לכחולי המדים'. זה מסב לי עונג רב להיכלל בסדרה שנמצאת בחברה כל כך טובה ושאנשים חושבים שהיא מצוינת".

מה הכי שונה בין התעשייה האמריקאית והבריטית?

"ובכן, באמריקה הכל גדול יותר. ואתה חייב לעשות הרבה יותר יחסי ציבור כדי לקדם סדרה, כך גיליתי".

אפילו ראיון עם כתבת מישראל.

"נכון! מה שאני אוהב בלעבוד באמריקה זה שיש מוסר עבודה מאוד גבוה במטרה לעשות את המוצר הכי טוב שאפשר לעשות, ואני מעריך את זה מאוד. הממדים של כל דבר שם הם עצומים. חוץ מזה, האמריקאים לא שיפוטיים בכל הנוגע לז'אנר. אם משהו עשוי טוב, זה מתעלה על הז'אנר, יש השקפה דמוקרטית לגבי ז'אנרים ואני מאוד מעריך את זה. אני חושב שבסדרות ז'אנריות כמו 'המתים המהלכים' אתה יכול לספר סיפורים הרבה יותר אוניברסליים, וזו כנראה הסיבה שהסדרה שלנו כל כך מצליחה ברחבי העולם".

אתה חושב שסדרה כזו גרפית תצליח גם בישראל, או שהמראות אצלנו בחדשות מספיק קשים ומדממים גם ככה?

"הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לקחת חלק בדיון פוליטי באשר למדינה שלכם, כי בסופו של דבר לשם זה מגיע. אני שונא לשער, אני חושב שזה מעליב ותמיד דורש הכללות, ואני אוהב לתת לקהל להחליט בעצמו. אני חושב שאמנות טובה מתעלה מעל תרבויות, ואני מקווה שעשינו משהו שמתעלה מעל הז'אנר. כל העולם נמצא כרגע בתקופה לא קלה, וכולם זקוקים לאסקפיזם, אז כשמדובר באנשים שהחיים שלהם קשים יותר, על אחת כמה וכמה".

נדמה שיש זומבים בכל מקום לאחרונה.

"גם אני שמתי לב לזה".

מה הופך אותם לכל כך אטרקטיביים? הם לא אלגנטיים או מתוחכמים כמו ערפדים.

"הזומבים יוצרים אווירה של איום, והדרך שאני תופס את זה כשחקן היא שזה בדיוק כמו מגפה או וירוס שהתפשט. הסדרה היא על בני האנוש ואיך הם מגיבים לאיום הזה, כלומר סיפור על זומבים מוביל אותנו לדילמה אנושית, ולא לסרט אימה על טורפים. בגרעין העיסוק הוא בבני אנוש ומאבקם לשרוד, שזה סיפור אוניברסלי, בניגוד לסיפור אהבה בין מישהי למישהו עם ניבי ערפד שהופך לעטלף בלילה".

צודק.

"אני תמיד חושב על זה כסיפור אנושי, אכזרי, מלא נשמה ודי מבריק, זה מה שפרנק ניסה לעשות. כל מה שאני מקווה זה שלאנשים שצופים בסדרה תהיה את אותה חוויה שהיתה לי כשקראתי את התסריט לראשונה - הייתי מופתע. מאוד התרגשתי ומצאתי את הסדרה מאוד מבדרת ומצחיקה. בהחלט יש בה אלמנטים של אימה, זעזוע, טרור ומתח, אבל היא גם גרמה לי לבכות. זו דרמה טובה, נקודה. כל יום שאתה הולך לעבודה אתה זוכה לאתגר את עצמך".

ולהרוג זומבים.

"כן, אני זוכה ללבוש מדים, לרכוב על סוס ולהרוג זומבים. בכנות, זה אחד הג'ובים הכי קוליים שהיו לי אי פעם".

מאז עליית הסדרה הוא נחשב בארצות הברית לפרצוף חדש ומבטיח בביזנס, אבל בממלכה המאוחדת לינקולן הוא כבר שחקן ותיק ומוכר שמככב שנים בטלוויזיה, בקולנוע ועל הבמה. הוא נולד בלונדון בשם הקסום אנדרו קלאטרבָּק, אותו שינה כשלמד בקולג' לדרמה, אחרי שהסוכן שלו הבהיר לו שזה נשמע כמו שם של הוביט. את הפריצה שלו בבריטניה עשה באמצע שנות ה־90, בסדרת ה־BBC "החיים האלה", ששודרה גם בערוץ 2, ומשם המשיך לככב כסיימון קייסי בדרמה הקומית "חדר מורים" (שודרה ב־ yes) ובסדרה העל־טבעית "Afterlife".

מאז הפך לינקולן לאחד השחקנים העסוקים בבריטניה - רק בשנה שעברה הוא כיכב בהפקת ענק יקרה להחריד של הטלוויזיה הבריטית, סדרת מלחמה בשם "Strike Back" שצולמה בדרום אפריקה. בין היתר, הוא מתפרנס גם כשחקן תיאטרון וכקריין בסרטים דוקומנטריים ובפרסומות, וב־2004 היה מועמד לפרס ה־BAFTA על פרקים שביים ב"חדר מורים". כמה מתפקידיו זכו לחשיפה בינלאומית: ב־2003 שיחק לינקולן בסרט הקיטשי אך מצליח "אהבה זה כל הסיפור", בו היה מאוהב בקירה נייטלי, ולאחרונה כיכב בסרט רומנטי נוסף, "שובר הלבבות", הפעם בתפקיד ארוסה של ונסה פאראדי. במציאות הוא דווקא נשוי כבר כמעט חמש שנים לגאל אנדרסון, בתו של סולן להקת ג'טרו טאל, פלוס שני ילדים, מתילדה וארתור. בזכות קשריה של אשתו בעולם המוזיקה, נערת הפרחים בחתונה של השניים היתה אפל מרטין, בתם של גווינת פאלטרו וסולן להקת קולדפליי כריס מרטין. ריספקט.

"אני עובד באנגליה כבר 15 שנה, ויש משהו מאוד מרענן בללכת ליבשת אמריקה, שם אנשים לא מכירים אותי, זה מאפשר לי בעצם להמציא את עצמי מחדש", מסכם לינקולן את החוויה הטרנס אטלנטית. "עשיתי המון קומדיות רומנטיות והרבה ריאליזם חברתי, אז לגלם תפקיד אקשן זה נורא מרגש בשבילי. נראה לי שהפרצוף שלי נהיה כל כך רזה וקודר, עד שאנשים אומרים או, פתאום הוא נראה כאילו הוא יכול להיות הבחור שמרביצים לו, אני לא יודע. אולי אני מתחיל להיראות בגילי".

מוזר לך שהאמריקאים קוראים לך כוכב עולה בעוד שאתה בפרונט כבר די הרבה שנים?

"האמת שכן, זה די מצחיק. אני חושב שהשילוב הזה כנראה עזר לי לגלם תפקיד כל כך איקוני כמו זה של ריק בסדרה חדשה, שבתקווה תחיה לאורך זמן. אני חושב שזה מהלך די מחוכם של AMC להביא מישהו שלא מזוהה במדינה הזו. וזה משרת מטרה גם בשבילי, כי אני זוכה לגלם תפקיד שכל כך שונה באופן קיצוני ממה שאני רגיל אליו. אז כולם מרוויחים".

יש רבים שחושבים ששחקן לא הצליח בגדול עד שהוא הצליח באמריקה. אתה מסכים? זה משהו שקיווית שיקרה לך?

"בהחלט היה משהו בתוכי שאמר שיהיה נפלא אם זה יקרה, שאני לא רוצה להגיע לסוף הקריירה שלי ולחשוב שלא ניסיתי את מזלי גם באמריקה. אז כן, זה משהו שהסתובב לי בראש, אבל לא ציפיתי שזה יקרה בשלב הזה של חיי. כשהייתי בשנות ה־20 שלי הלכתי לאמריקה לנסות את מזלי, וזה היה מרגש ושונה ומשכר, אבל לא לקחתי את זה ברצינות כמו שהייתי צריך".