זמזומים
ערב המנהיגות הצעירה של אירגון "יד ושם" הפך לאירוע חברתי שבו איש לא התעניין בנעשה על הבמה
כבר מהצעדים הראשונים באולם המרשים שברחוב 18, התחילו הגבות להתרומם. האירוע נראה כמו העתק של ערב הקזינו של המנהיגות הצעירה של "ידידי צה"ל". תחנות אוכל הוצבו בפינות החלל הענק וכמוהם שני בארים. גם הצעירים והצעירות שהחלו לגדוש את האולם היו דומים לחבריהם מידידי צה"ל, כשהבנות מהדסות עקבים דקיקים, בחצאיות מרשימות והבנים מתייצבים בחליפות נאות ומחויטות.
באו בשביל החברים? מסיבת המנהיגות הצעירה ל"יד ושם"
תמורת כרטיס הגרלה של $20 קיבלו המשתתפים צ'אנס לזכות באימון אישי עם מאמן הכושר הנודע, קרלוס דלגאדו, בספא הביתי שלו, או בסיכוי לזכות בתיק ושמלה של דיאן וון פרסטנברג, ואם לא זכיתם באלה, הייתה אפשרות לזכות בשנת שירות של שדכן יהודי ניו-יורקי בעל שם. פרסים נוספים כללו מחשב מק-בוק אייר, אירוח זוגי במלון רמדה בתל-אביב או בירושלים, כרטיסים למשחק של ניו-יורק יאנקיז ועוד.
לקראת השעה 9:30, כשאנשי הסאונד ערכו בדיקות תיאום אחרונות לקראת התוכנית שעמדה להתחיל, פגש המדור את יו"ר האירגון הניו-יורקי, אלי זוברובסקי, מאושר מתמיד. זוברובסקי, ניצול שואה, הגיע עם האשה, הנכדה והנכד בועז, שפעיל במשמרת הצעירה של האירגון. לתמיהת המדור, איך מצליח ארגון כמו יד ושם למשוך כל כך הרבה צעירים, השיב זוברובסקי שגם ביד ושם בישראל מתפלאים. "אבל לנו יש כבר 800 איש ברשימות", הוא בישר.
את התוכנית פתח יו"ר הכבוד של ערב הגאלה, נדב ביסנר, שעלה לשאת דברים שהחלו ב"יפה שמתכנסים כאן לאסוף כסף לזיכרון השואה", אבל אז התברר לו שהוא מדבר לעצמו. קהל המאות שמילא את האולם היה שקוע בשיחות חולין ומציאת בני זוג, והתעלם מהנעשה על הבמה. הדיבורים יצרו זימזום שהפך לרעש מעיק. "בבקשה... ליידיז אנד ג'נטלמן", ניסה ביסנר, "תנו לנו רק עוד כמה דקות ואחר כך תוכלו לחזור למסיבה שלכם". אבל הזימזום נמשך וביסנר פינה את הבמה לכנרת ההיפ הופ מירי בן ארי, שנבחרה באותו ערב לקבל אות הוקרה מהאירגון על פעילותה למען הנצחת השואה. בן ארי, בשמלה לבנה, ניסתה את כוחה. "איך אתם הלילה?" שאלה המוזיקאית הישראלית, "כי הסיבה שלמענה אתם תורמים כל כך חשובה: לתרום ליד ושם!" אבל הזימזום המשיך למלא את החלל. "שששש", ניסו כמה חברים מהאירגון, שעמדו ליד הבמה, להשתיק את הקהל. אבל זה לא עזר. מירי דיברה והרעש הלך וגבר, מה שהקפיץ את ג'וזי, המנהל של בן ארי, אל הבמה. נסער כולו הוא הרים את קולו והסביר שזה לא בסדר, שזאת סיבה חשובה, ו"בבקשה תהיו בשקט! הייתי כבר בארבעה מוזיאונים לשואה ותמיד כיבדתי את המעמד, גם את המעמד הזה צריך לכבד. יש ניצולי שואה באולם", אמר.
לא עזר.
"אני לא אתן לכם להתייחס ככה לאמנית שלי", הודיע. "אנחנו נעזוב אם לא תפסיקו לדבר".
לרגע הסתמן שקט. כמה עשרות צעירים נעמדים בחצי מעגל בחזית הבמה. בן ארי התחילה לספר על "גדנק", האירגון שיסדה להגברת המודעות לשואה. ושוב חזר לו הזימזום.
"הבעיה היא שחמישים אחוזים מבוגרי בתי הספר היום לא יודעים מה זאת שואה, ואני הייתי רוצה לשנות את זה. זה לא דבר קל לקדם ערנות וחינוך למען השואה, בגלל שלנוער של היום לא אכפת מהשואה", אמרה. והקהל באולם נראה נחוש להוכיח עד כמה היא צודקת.
