סוזי סורפרייז

אביב 1991. שתי נשים מארקנסו עשו היסטוריה. תלמה ולואיז, הראשונה עקרת בית נשואה כנועה ומתוסכלת והשנייה מלצרית מותשת ומפוכחת, דהרו ברחבי ארצות הברית במכונית רעועה עם גג פתוח היישר לתהום הפעורה של הקניון הגדול. גיבורות הסרט של רידלי סקוט, שחשו קיפוח וזעם כלפי גברים, החליטו לעזוב הכל מאחוריהן, לקחת את גורלן בידיהן ולצאת לאחד המסעות המפורסמים בתולדות הקולנוע. כיום, בדיוק 20 שנה מאז יצא הסרט לאקרנים, אפשר לומר שהן הפכו להיות יותר מכוכבות לרגע. הן חוללו מהפכה.

גם שני עשורים לאחר מכן עדיין אין הכרעה בדיון הסוער שעורר "תלמה ולואיז" - האם מדובר ביצירה פמיניסטית חתרנית או שמא בעייתית מבחינה אידיאולוגית, שפועלת נגד הפמיניזם ובוגדת באידיאלים של התנועה ואף מכילה מסר פשיסטי. הסרט (שכונה "בוני ובוני", על משקל "בוני וקלייד") זכה לביקורות טובות, אבל סומן מיד כשנוי במחלוקת. בין היתר, נטען שהוא "שיר הלל לאלימות", "שונא גברים" ו"בז לנציגי המין החזק". אפילו טענו שהוא "מצדיק מעשי שוד אלימים, נהיגה מתוך שיכרות מתמשכת ואף רצח". עם זאת, היו מבקרות שסברו דווקא שהסרט המציא מחדש את האחווה הנשית על המסך האמריקאי. מה שבטוח, איש לא נותר אדיש לתופעה.

הומניזם והגדרה עצמית. סרנדון וג'ינה דייויס ב"תלמה ולואיז"

סוזן סרנדון, שגילמה את לואיז, וג'ינה דייוויס, שהיתה תלמה, הפכו לכוכבות על באותה תקופה, ואף הופיעו על שער המגזין "טיים" בצילום משותף. "תלמה ולואיז", שעלה בסך הכל 16 מיליון דולר, הפך להצלחה מסחרית אדירה, היה מועמד לשישה אוסקרים וזכה בפרס לתסריט המקורי הטוב ביותר.

"האומה התמכרה לסרט, וזה היה מאוד מפתיע", נזכרה סרנדון כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל הקולנוע במרקש. "הוא שילב צחוק וטרגדיה, ונחשב סרט חדשני לתקופתו - גם בגלל הסוף המפתיע והלא מתפשר שלו, שלא בדיוק תאם את רצונות האולפנים, וגם בגלל המשמעות הפוליטית שלו. אחד הדברים שהדהימו אז את כולם היה שבסרט מככבות שתי נשים, ובאותה תקופה ב־99 אחוז מהסרטים כיכבו גברים. בעיניי זה לא היה סרט נקמה, כמו שנטו להציג אותו. היו כאלה שחשבו שהשם שלו היה צריך להיות 'נקמת הנשים', אבל למעשה הסרט עשה כל מאמץ להימנע מלהיות סרט נקמה צמא דם. זה גם לא היה סרט אנטי־גברים, או סרט שמשפיל גברים, כמו שסברו אז בגלל שירינו בין היתר באנס. זהו סרט פרו־הומניסטי על הגדרה עצמית ומציאת חופש, וכל אחד יכול להתחבר אליו. כל אדם שקופח בעבודה או משתייך למיעוט כלשהו יכול להזדהות איתו".

כראוי לסרט אייקוני, שאמריקה מודעת למשמעותו ולחשיבותו, "תלמה ולואיז" יצא לאחרונה בעותק בלו־ריי מיוחד לרגל חגיגות 20 השנה, עם סרנדון ודייוויס על העטיפה בפוזה לוחמנית. השתיים אומנם זכו לשבחים רבים על הופעתן, אך הן לא היו הבחירה הראשונה לתפקיד. בשעתו, כל שחקנית שהחזיקה מעצמה בבירת הסרטים עלעלה בתסריט של "תלמה ולואיז". בין המועמדות הרציניות נכללו השחקניות ג'ודי פוסטר, מישל פייפר, גולדי הון, מריל סטריפ, הולי האנטר ("הפסנתר") ופרנסס מקדורמנד ("פארגו", "האיש שלא היה שם") ואפילו שמותיהן של שר ולייזה מינלי נזרקו לאוויר.

"התסריט של 'תלמה ולואיז' היה הדבר הכי חם בהוליווד בשלהי שנות ה־80, וכל הכוכבות רצו אותו", מאשרת סרנדון. "אני לא הייתי מודעת לו בגלל שגרתי בניו יורק. למזלי, רידלי שלח לי עותק ממנו". ברגע שסרנדון נכנסה עם דייוויס לאותו החדר היה ברור שנמצא הצמד הראוי. אגב, השחקן בילי בולדווין היה אמור להופיע לצידן בתפקיד הטרמפיסט השרירי, אותו עשה בסופו של דבר בראד פיט באחד מתפקידיו הבולטים הראשונים. "בראד היה כל כך קול וחמוד באודישנים", נזכרת סרנדון. "ג'ינה כל כך התרגשה ממנו, שהיא לא הפסיקה להתבלבל ושיבשה את הדיאלוגים. היא חששה שתהרוס לבראד את האודישן". אגב, פיט, שזה היה תפקידו הראשון בסרט הוליוודי מרכזי, דווקא התעקש שדייוויס היא זו שעזרה לו להירגע ולהרגיש בנוח.

בניגוד לכוכבות מקשישות ומנותחות, שמזכירות יותר פוחלץ שמור, סרנדון נראית גם כיום רעננה וכובשת כאילו יצאה בזה הרגע מהמכונית של "תלמה ולואיז" עם המטפחת לראשה. סרנדון אומנם כבר בת 64, אבל לא הייתם נותנים לה יום מעל 50. בראיון איתה, שנערך בספרייה המעוצבת של מלון היוקרה רויאל מנסור, היא נראית נפלא מתמיד. קשה להאמין שהיא נמצאת בגיל שבו היא צריכה לפי החוק לצאת לפנסיה. למרות שהיא הלומת ג'ט־לג ונעזרת בקפה עם חלב כדי להתעורר, סרנדון קורנת, משוחררת, כנה וחייכנית. "האמת היא שאני פוחדת מבוטוקס", היא חושפת. "הפנים הם כלי עבור שחקניות, והשיתוק של הבוטוקס מלחיץ אותי. יחד עם זאת, לנשים יש זכות לעשות מה שהן רוצות עם הפנים והגוף שלהן".

סרנדון, שכיכבה בסרטים מיתולוגיים נוספים כמו "מופע הקולנוע של רוקי" וזכתה באוסקר על "גבר מת מהלך", ממשיכה להיות שחקנית עסוקה למדי. בשנים האחרונות היא התארחה בסדרות "הצילו" ו"ER", הצטרפה לקאסט של סדרה חדשה ב־HBO שלא יצאה בסוף לפועל, וכיכבה בסרטים כמו "מכושפת", "בעמק האלה", "גבר מבוקש" ו"מבט מגן עדן". ב־2012 היא צפויה לככב בסרט "Arbitrage" לצד ריצ'רד גיר.

בימים אלה נמצאת סרנדון בפרשת דרכים משמעותית, גם בחייה הפרטיים וגם בחייה המקצועיים, והיא לא מפסיקה להפתיע. "הגיע הזמן שיהיו שינויים בחיים שלי, לא?", היא מחייכת. "יש לי עכשיו הרבה תשוקות ואני פשוט הולכת איתן. אפילו עשיתי לאחרונה כתובת קעקע חדשה".

איך השינויים בחייך משפיעים על הקריירה שלך?

"אני עושה תפקידים קטנים, כמו זה שעשיתי השנה בהמשכון של 'וול סטריט', או מתארחת בסדרות טלוויזיה כמו 'רוק 30' - אלה תפקידים שלא דורשים ממני לנסוע לתקופות ארוכות. ממילא ככל שאני מתבגרת הוליווד משנה את דעתה על התפקידים שמוצעים לי - פתאום שולחים לי תסריטים שבהם אני צריכה לגלם נשים גוססות או אמהות שהופכות ללסביות. קיבלתי כבר ארבעה תסריטים שבהם אני אמא לילד בוגר וסטלן שחי במרתף, מעניין למה.

"אני מעדיפה לעשות דברים חדשים ומאתגרים, עם אנשים שמעוררים בי השראה וגורמים לי לקחת סיכון. למשל, אני סקרנית עכשיו לגבי סרטים תיעודיים ורוצה לעשות סרטים על נושאים כמו נערות שנמכרות לזנות בקמבודיה. אני אוהבת את העבודה שביצירה דוקומנטרית, אתה לא יודע מה יקרה במהלך הצילומים. הייתי רוצה גם לעבוד עם במאים מעניינים, ולא משנה לי איזה תפקיד אקבל, גם אם הוא קטן, אם הקאסט טוב אני שמחה. אני אפילו אוהבת לעשות סרטי אהבה, גם אם הם בין אסירים לנזירות, או ילדים ועורכי דין. כדי לאהוב מישהו אתה תמיד לוקח סיכון ומרחיב את הלב. חשוב לי גם להופיע בסרטים שקוראים תיגר על הסטטוס־קוו, על גזענות ועל אפליה על רקע גיל".

אפרופו שינויים בחיים, בחג המולד 2009 הודיעה סרנדון על פרידה מבן זוגה ואבי שני בניה, השחקן טים רובינס, הצעיר ממנה ב־12 שנה, אותו הכירה בצילומי הסרט "מעריצה צמודה". סיום הזוגיות המתוקשרת, אחרי 23 שנה משותפות, הדהים את הרכילאים ואת המעריצים. תמיד מאכזב לגלות שעוד אחד מהזוגות היציבים והאהובים של הוליווד נכנע לסטטיסטיקה העצובה של השואוביז. "אנשים ניגשו אליי ברחוב וסיפרו לי שבכו כשהם שמעו על הפרידה, אבל קשרים יכולים להסתיים ולמצות את עצמם", מתוודה סרנדון. "אני חושבת שהבעיה הכי קשה בזוגיות ארוכת טווח היא כשאתה לוקח את בן זוגך כמובן מאליו. העובדה ששנינו הסתובבנו בנפרד ברחבי העולם בגלל צילומים דווקא עזרה לנו לשרוד במשך שנים רבות".

סרנדון ורובינס התפרסמו כחיות פוליטיות מובהקות והיו מעורבים בכל מאבק צודק אפשרי. גם כיום סרנדון מוצאת זמן לפעול למען מטרות נעלות, ובקיץ האחרון בילתה בהאיטי כדי לעזור בשיקום הארץ מוכת רעידת האדמה. "זו היתה חוויה בלתי נתפסת", היא מספרת. "עצוב וקשה לראות את ההרס העצום".

היית מהמתנגדים הראשונים למלחמה בעיראק, והותקפת לא מעט בגלל זה. האם היום, לאור המצב בעיראק, את אומרת "תראו איך צדקתי"?

"זו לא הרגשה טובה להיות צודקת. אני חושבת על משפחות שאיבדו אבות או בנים, ואיך זה בטח הורס אותם להבין כמה הכל היה לא הכרחי ושערורייתי. אין לי טינה כלפי אזרחי ארצות הברית, שלא היה להם מידע לגבי הנעשה בעיראק של סדאם חוסיין, אלא כלפי האנשים בממשלה. יש היום פוליטיקאים, גם דמוקרטים וגם רפובליקנים, שאני לא סולחת להם. לא אכפת לי אם הם סולחים לי. הייתי רוצה שהם יעשו עבודה אמיצה ויסודית יותר לפני שנכנסנו למלחמה. עכשיו אני מתמקדת בלנסות לוודא שכל החיילים שחוזרים הביתה מטופלים כמו שצריך, לא היה דיון מספק במדינה איך לעזור להם להשתלב שוב בחברה כשהם חוזרים הביתה. זה קשה מאוד, זה שובר את ליבי".

נמנית עם התומכים בנשיא ברק אובמה. את מרוצה מהתפקוד שלו?

"לא. אני אומנם שמחה שאובמה נבחר לנשיאות - הנשיא הקודם היה מזעזע והבחירה של אובמה נתנה תקווה לעולם, ותחושה שאמריקה יותר ערה מבעבר. אובמה עשה עבודה מניחה את הדעת בתחומים רבים, אבל יש תחומים נוספים שבהם אני רוצה שהוא יהיה יותר אמיץ. הוא ירש בעיות עצומות ומצב פוליטי משתק, וקשה להבין את זה. כמובן שאני רוצה עוד שינוי".

דווקא עכשיו, כשילדיה כבר בוגרים ועצמאיים, נבחרה סרנדון לאחת מחמש נשים שיזכו להוקרה מיוחדת בטקס פרסי האם המצטיינת בניו יורק, וזאת בזכות היותה אשה שמאזנת בין קריירה משגשגת לבין דרישות האימהוּת. סרנדון היתה נשואה בעבר לכריס סרנדון, אך התגרשה ממנו ב־79' ולאחר מכן הכריזה כי אינה מאמינה יותר במוסד הנישואין. באמצע שנות ה־80 ניהלה רומן עם הבמאי פרנקו אמורי, ממנו יש לה בת בשם אווה (26), גם היא שחקנית, שהופיעה לצד אמה בסרטים "לא דופקות חשבון" ו" Middle of Nowhere" ואף כיכבה בעונה השלישית של הסדרה "קליפורניקיישן". בניה ג'ק ומיילס הם בני 21 ו־18, ושניהם מוזיקאים.

"כשהילדים שלי היו קטנים היה חשוב לי להיות איתם, וזה השפיע על הבחירות הקולנועיות שלי", מסבירה סרנדון. "גם מבחינת הנושאים - לא לקחתי בשלב מסוים תפקידים פרובוקטיביים וחושפניים שעלולים להביך אותם, וגם מבחינת לוחות הזמנים והמיקומים. אף פעם לא נתקעתי בסט עד מאוחר, תמיד חזרתי הביתה כדי להכין ארוחת ערב ולהשכיב את ילדיי לישון. זה היה חשוב במיוחד כשהם היו בגיל ההתבגרות, אז צריך להיות עוד יותר זהירים ולפקוח עין עליהם, כי יש למתבגרים הרבה בעיות ודברים שמטרידים אותם, והם לא אוהבים לשתף בהם את ההורים. עכשיו, כשהם גדולים, זה הזמן שלי לנסוע בעולם".

מאז הפרידה מרובינס מייחסים הצהובונים לסרנדון רומן עם ג'ונתן בריקלין, בן 31, שהוא גם השותף העסקי שלה. סרנדון מפזרת ערפל בקשר ליחסיה עם הברנש, ומצהירה ש"יש הרבה אנשים בחיי ברגע זה. בגילי המתקדם למדתי שצריך להזין קשרים ולהישאר בהם רעב וסקרן. אסור להיתקע".

בריקלין הוא הפרטנר של סרנדון לשיגעון החדש בחייה: פינג פונג. זהירות: היא מסוגלת לדבר שעות על התחביב הבלתי צפוי הזה. "יש לנו מועדון בשם 'ספין' במיאמי, בלוס אנג'לס ובניו יורק שמשלב דיסקו, פינג פונג ומסעדה", היא מעדכנת. "אני אחראית במיוחד על העיצוב. אנחנו עושים גם אמנות משולחנות פינג פונג - אחד השולחנות צופה בגומי ועוצב ברוח הסאדו מאזו. במועדון מתאמנים שחקני פינג פונג מקצועיים ואנחנו מקיימים טורניר עם פרסים. אתה מקבל שק גדול של כדורים בכניסה, ויש אנשים שאוספים את הכדורים, אז אתה לא צריך לרדוף אחריהם. הקטע הגדול הוא שיש אלכוהול במקום, אף פעם לא היה כזה דבר יחד עם פינג פונג. יש לנו גם חדר פרטי ואפשר לבוא עם דייט. אני זוממת להפוך את העסק הזה לרשת חובקת עולם, התבקשנו להקים מועדונים כאלה גם בלאס וגאס ובאטלנטיק סיטי, וגם בלונדון ובברלין מאוד רוצים להקים סניף. זה ספורט אולימפי והוא טוב למוח, מסייע לקואורדינציה בין היד לעין".

איך הגעת בכלל לתחום הזה? גם את משחקת פינג פונג?

"אני הנציגה של אלה שלא משחקים טוב. באה אלינו אשה בת 95 והיא אמרה לי שאנחנו צריכות לשחק יחד, כי שתינו לא הכי טובות ואיש לא רוצה לשחק איתנו. לא הגעתי לתחום הזה בכוונה, זה פשוט קרה. פרנק, אחד השותפים שלי, הוא גם שחקן פינג פונג מקצועי וגם יוצר סרטים דוקומנטריים. שכרתי ממנו ציוד לצורך עשיית סרט, וכך הכרנו. ראיתי שבלופט שלו עושים מסיבות עם שולחנות פינג פונג ואז החלטתי לעשות מזה מועדון. מעולם לא ראיתי את עצמי כאשת עסקים, אבל העסק של פינג פונג הוא כיפי. אני גם עושה סרטים קצרים באינטרנט על האנשים שמבלים במועדון פינג פונג - יש שם סיפורים מדהימים על אנשים מרתקים שמצאו בית במועדון, סוג של תוכנית ריאליטי אלטרנטיבית. אני לא יודעת אם בעוד חמש שנים אסתובב בעולם ואופיע בכל המועדונים, אבל בינתיים אני נהנית, וזה גורם לי לעשות הרבה ספורט".