הדבלינאים: סיפור על דיו צבעוני ובירה שחורה
מה קורה לחברה שמוצאת את עצמה יום אחד ב"שפיץ" של ערימת המתחרים, תופסת את המקום הראשון בעולם בתחום כלשהו? מצב מעורר קנאה, אתם אומרים, הלוואי עלינו. לא בטוח, כך נדמה לי, אלא אם כן אתם בתחרות גודל מהסוג שמעסיק נערים מתבגרים
לוותר מרצון על ההובלה
בתחום הטכנולוגי, שמרנות היא מתכון לחוסר רלוונטיות ואולטרה-שמרנות היא מנת יתר של בוטוקס, שעלולה להכניס את החברה הבריאה ביותר לשיתוק קטטוני. הנהלה טובה מצליחה לעצור בזמן את התהליך, אך זאת במחיר ויתור על מעמד מוביל לפחות בחלק מנושאים שבעבר נחשבו ל"ספינות הדגל" שלה. הדוגמה המוכרת ביותר היא יבמ, החברה שבראשית שנות ה-80' החזיקה את כל האסים במשחק "המיכון המשרדי". החל ב-Mainframe ורשת התקשורת, דרך ה-PC וטכנולוגיות אחסון מגנטי, וכלה במדפסות ומכונות כתיבה. בכל הנושאים IBM סימנה את הכיוון, כתבה את הסטנדרטים והשחיזה את חוד החנית. גם כאשר בגומחה טכנולוגית כזו או אחרת מישהו הצליח לעקוף את הענק הכחול, הלוגו שלה נשאר סימן ההיכר של התעשייה.
היום IBM אינה מלכת ה-IT, אבל היא הרבה יותר בריאה מאי פעם ב-20 השנים האחרונות. היא השתחררה (או נושלה) מחטיבות ה-PC, התקשורת, מפעלי יצור הדיסקים, המדפסות, מכונות המשרד ומרבית שבבי הסיליקון - בקיצור, כל מה שנופל בקטגוריה הרחבה של Commodities. כתחליף, היא נאלצה להמציא תחומי פעילות חדשים, "שירותי IT", ולשים דגש על תחומים שבעבר נחשבו לבלתי זוהרים בעליל, כמו Middleware. הרבה בלוני אגו נרמסו, והרבה אמונות מושרשות נזרקו לפח, אבל כך היא חזרה לכושר, הורידה שומנים ובנתה שרירים.
גם פארנויה יכולה להיות אסטרטגיה
אתגרים דומים מסבכים את החיים של מנהלי אינטל. במטה של אינטל, הקיצוצים "בבשר החי" הם חלק מתרבות הארגון עוד מימי אנדי גרוב, נביא הפרנואידים. אנדי חתך החוצה את הביזנס של יצור רכיבי זיכרון, את ה-Bubble Memory ואת משפחת המעבדים האוונגרדית i432. יורשיו סגרו את הברז לפעילות בתחום מעבדי RISC/Embedded ושבבים לתקשורת סלולרית. הדור הנוכחי התחיל את תהליך ההיפרדות מ-Flash ועדיין מתחבט בשאלה מה לעשות עם ה-Itanium.
העוגן של אינטל הוא "החדר הנקי", מתקני היצור היקרים להחריד, שהקמתם היא המחסום האמיתי לתחרות ראויה בפלטפורמה האינטלית. יתרון זמני בארכיטקטורת המעבד, כמו הגל שהרים את AMD לשיאים מפתיעים רק לפני שנים ספורות, אינו מספיק כדי לחצות את מחסומי היצור ההמוני. במוקדם או במאוחר הגל נסוג והספינה של AMD התרסקה על סלעי כלכלת היצור.
למה? ולמה? ועוד למה?
גם מיקרוסופט מרגישה ורטיגו. מצד אחד, קווי המוצר הוותיקים ממשיכים להזרים כסף טוב לקופותיה וגם המבקרים הקנאים ביותר הפסיקו להטיח בהם כינויי גנאי. בחוגי המקצוענים כבר לא מדברים על קוד זרוע באגים, על פרצות אבטחה בלתי מתקבלות על הדעת, או על חוסר הבנה חובבני לפתרון בעיות מהותיות של ארגונים רציניים.
אבל בתוך החברה מחלחלת תחושה של התאבנות וחוסר חזון. נשאלות שאלות נוקבות, כמו "איך זה שסטיב ג'ובס יכול (לחולל מהפכה שיווקית עם iPhone ולהרים את המניה מעבר לשווי של מיקרוסופט), וכל מה שיש לסטיב באלמר לעשות זה רק לזלזל באויב?" למה חלקה של מיקרוסופט בשוק הטלפונים החכמים הולך וקטן עד כדי העלמות? ומה קרה למיליארדים שהושקעו בהקמת בסיס פעולה מנצח ב-Web?
המומנטום מיצה את עצמו?
לאחרונה הצטרפה HP לקבוצת החברות שסובלות מתסמונת "המוליך". לאחר תקופה של התייצבות, צמיחה מכובדת (המנייה הוסיפה ערך בשיעור ממוצע של 50% לשנה בתקופה 2004-2006) וחזרה לערכים הישנים, בעקבות פרישת קרלי פיורינה וכניסת Mark Hurd לתפקיד הקברניט, נדמה שהמומנטום החיובי מיצה את עצמו והחברה מחפשת מקורות חדשים להורמון גידול. השוואת המספרים בין 2009 ל-2010 מראה על גידול מתון בתחום השירותים, אחסון, שרתים סטנדרטיים ומוצרי הדפסה; קיפאון בנושא התוכנה הקריטי וירידה בשרתים ייחודיים (Itanium) ומכשירי כף-יד (iPAQ).
מנועי צמיחה חדשים קשה להמציא בסביבה של IT בוגר, אפילו בוגר מדי, שאיבד את דחפיו הטכנולוגיים והחל לחיות על פי חוקי המשחק של תוכניות Executive MBA. היום HP מתנהלת כמו מהדורה שנייה של יבמ ואינה מסוגלת לעקוב אחרי הלהטוטים של Apple. זה חבל, משום שה-DNA של HP הוא שונה. במשך יובל שנים זו היתה פדרציה של מרכזי מצוינות טכנולוגית חצי אוטונומיים, שההנהלה המרכזית הסתפקה באספקת תשתיות פיננסיות ואדמיניסטרטיביות כדי לאפשר להם לפעול ביעילות.
קרלי פיורינה שברה את התרבות הזאת מתוך התפיסה המקובלת, שההנהלה המרכזית צריכה לקחת את המושכות בידיה המנוסות ולוודא מיצוי היתרונות לגודל. בלהט הרדיקלי שלה, קרלי התעלמה ביודעין מכך, שהגודל במקרה זה נובע מחיבור רופף בין יחידות עסקיות, שמסוגלות לתפקד טוב יותר במשטר עצמאי.
