10 הנחות מופרכות על 5 ימים בספרד
"רעועה כלכלית, מתוסבכת חברתית, משוגעת תרבותית, אבל תוססת כמו פיינט של סן מיגל מהחבית של צהריים לוהטים במדריד". ספרד, לא מה שחשבתם
הנחה מופרכת #1: טולדו זה בשביל טולדנואים
אני מניח שהאשמה היא בכינוי "ירושלים אשר בספרד". כמי שאיננו צאצא של אנוסים, מגורשים או ספרדים טהורים - אנחנו יותר כמו אשכנזים עכורים - תור הזהב לא מדליק אצלי את נורית החיווי הנוסטלגית. מכיוון שכך, די התבאסתי כשהצצתי בלו"ז של הגיחה הספרדית הזאת וראיתי שלא פחות מחצי יום מוקדש לטולדו. סיור מודרך בעיר ימי־ביניימית שמחוברת בטבורה להיסטוריה של יהדות ספרד? מה אני, יצחק נבון?
ואז, 70 ק"מ דרומית למדריד ו־450 מטר מעל פני הים, ראיתי אותה. מתצפתת ממרום מושבה על מחוז קסטיליה־לה מנצ'ה, בנויה באבן שהזמן וכוחות הטבע קשרו בבירור קשר לפסוח מעליה, על מפתנה גשר ובליבה חומה. ראיתי
ואמרתי, ממש בקול רם: וואו. לא ידעתי שהיא כזאת - לא מצאתי אז, ואני לא מוצא עכשיו, מילה אחרת - פנינה.
אילו רק טרחתי לתחקר אותה מראש במקום להניח שאני חכם גדול. מקום שהיה מופת לתלת־קיום נוצרי־מוסלמי־יהודי והיום הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, עיר שהיתה במשך 500 שנה בירת ספרד, משכנה של קתדרלה שעדיין נחשבת ללב־ליבה הקתולי של המדינה - זה מפרט טכני של ביקור חובה, לא של איזו פרובינציאליות יהודית שרואה הכל דרך החור של השופר. אבל את כל זה גיליתי רק בזמן אמת, בהליכה מהירה מדי בסמטאות הצרות, כשאני מנסה לגמוע כמה שיותר מהמראות ולהבין מי הדביל שהחליט להקדיש לא יותר מחצי יום לטולדו.
מתישהו בדרך מהקתדרלה הגדולה לבית הכנסת העתיק שנקרא סנטה מריה לה בלנקה - זה מפסיק להיות מוזר כשנזכרים שהם אנסו גם בניינים - הבנתי שיצאתי דביל לכל אורכו של הטיול הזה. שהגעתי לביקור הבכורה שלי בספרד עם סדרה של הנחות עבודה מופרכות מן היסוד במקום שני הדברים היחידים שנחוצים לתייר זולת מברשת שיניים: ראש נקי ועיניים פקוחות. תנו לי לספר לכם עוד קצת על המסע שהחל חמישה ימים קודם לכן במלאגה, ועכשיו עמד להסתיים בטיסה חזור ממדריד, ותגידו לי אתם אם לא מדובר במקרה מובהק של חמון קופץ בראש.
#2: בשביל ליהנות בסנטיאגו ברנבאו צריך לאהוב כדורגל
ההופעה של לאונרד כהן באיצטדיון רמת גן היתה הביקור הראשון שלי במגרש כדורגל. עד לאחרונה תהיתי איך זה שמדינה קטנה כמו ישראל הוציאה מתוכה שני שחקנים עם שמות כל כך דומים כמו בן סהר ובן שהר. ההפועל היחידה שאני חושב שהיא זונה משחקת בירושלים. את כל זה הסברתי באריכות לעמיתי ל' כשזה הציע לי להצטרף אליו לביקור בברנבאו, אבל הוא התעקש שזה משהו שאני פשוט צריך לראות. יומיים לקח לו לשכנע אותי. טוב, הוא אשר אמרתי: חמון.
הזכרתי את הקתדרלה הנהדרת של טולדו, והנה הדברים מתחברים: כשאתם ואני באים בשעריו של היכל קודש נוצרי, אנחנו עומדים בו משתאים למרות שמעולם לא קיבלנו את ישו כמושיענו. מן הדין שאותו דבר יקרה לגבר חסין־כדורגל בהיכנסו אל הדביר של ריאל מדריד. ואכן, הסיור בברנבאו - מההליכה לאורכו הבלתי נתפס של ארון הגביעים הקדושים ועד הירידה אל הדשא, מהמ"ר וחצי שמעלה על נס את קבוצת הכדורסל ועד הצילום האידיוטי שבו מניפים ל' ואנוכי רפליקת גביע אירופי - היה שווה כל סנט מה־14 יורו ששילמתי. עכשיו רק תחזירו לי את 48 השעות שביזבזתי בלהסביר למר ל' למה אין לי מה לחפש בקודש הקודשים של הכדורגל הספרדי.
#3: מלאגה היא עיר חוף מגניבה
לא, היא לא. היא עיר חוף ספרדית גנרית: מקום שהיה פסטורלי עד שהתיירות העולמית גילתה אותו בשנות ה־60, ושאם נותר בו קסם אותנטי כלשהו, הוא הושמד כליל כשכרישי נדל"ן קנו בשנות ה־90 את יתרת המבנים העתיקים צמודי־החוף, והפכו אותם לבתי מלון נטולי סגנון מהסוג שמנקד את הריביירה הצרפתית. אני חשבתי הרבה יותר בכיוון של הריביירה האיטלקית ומצאתי את עצמי בעיר שהתל אביבי הממוצע יתפוס עליה תחת.
חצי יום. זה הזמן שעבר מרגע שנחתנו בעיר הנמל האנדלוסית ועד שחרצתי משפט: טיסות השכר החדשות על קו תל אביב־מלאגה, שמשמעותן שהייה של שישה לילות בעיר הנמל האנדלוסית, הן נון־סטארטר תיירותי שאין כדוגמתו. ועכשיו, כמו שאומרים ביבשת שנתגלתה בדיוק בשנה שאנחנו נבעטנו מספרד, תחזיקו את המחשבה הזאת.
#4: ומסביב למלאגה בכלל אין מה לראות
הו, יש. באבוה יש, ואני לא מדבר על רצועת החוף הדי משמימה שהעיר חולשת עליה, הקוסטה דל סול - אלא על שלוש עיירות שנמצאות במרחק נסיעה קצרה ממנה. עיירות שכדי לראות את כולן בנינוחות הרצויה צריך לתפוס איזה ארבעה לילות במיקום אסטרטגי שאפשר להגיח ממנו בכל יום לכיוון אחר של אנדלוסיה; נגיד, מלאגה. עכשיו תזכירו לי, מי הזמין חמון?
הראשונה היא מיחאס (Mijas). מכנים אותה "הכפר הלבן", אבל זה רק הלב העתיק שלה, שהלובן של בתיו אכן צורב את העיניים כחום היום; מה שתפס אותי זה דווקא העיירה המודרנית שנבנתה סביב הכפר הימי־ביניימי, שימרה את המדיניות הכל־לבנה, ויצרה רצף ארכיטקטוני בלתי נתפס שבו בתים בני שש מאות מיישרים קו עם מבנים בני שישה עשורים. וזאת לא היתה הפעם האחרונה בסיבוב הזה שבנייה מודרנית העיפה לי את המוח, אז אני חייב לקפוץ
שנייה למדריד כדי לסגור פינה: "השער לאירופה", צמד המגדלים הנוטים זה כלפי זה שנבנו בלב בירת ספרד ב־1996, הם מונומנטים שצריכים להיות מוזכרים בנשימה אחת עם בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא והנוטרה דאם בפריז. בקיצור, מ.ש.ל: מודרניזם זה לא מילה נרדפת לעזבו אתכם.
בחזרה לסביבות מלאגה, חוויה שונה לגמרי מהביקור במיחאס מציעה מרביה (Marbella). כלומר, גם לה יש מקטעים מודרניים מרשימים שמקיפים חלק עתיק משומר להפליא - שתיתי מצלמה ממישהי רק כדי ללכוד תמונה של המדרכות הכתומות הפסיכיות האלה שיש להם שם, שככה יהיה לי טוב - אבל ברגע שמתקרבים למרינה מקבל כל העסק ריח אחר. ריח של כסף.
את היאכטות עצמן היה די קשה לראות בערפל הכבד שישב על מרבייה, ועדיין, בכל כך הרבה דולרים פר מייל ימי לא נתקלתי מאז הביקור האחרון שלי במונטה קרלו. אבל האמת היא שהקטע זה לא מה שקורה על הים: הדבר לעשות פה זה לשבת על קפה במחיר מופקע ולעשות קאר־ספוטינג עד שהקנאה אוכלת אותך, בולעת אותך ויורקת אותך בחזרה. במקרה שלי, נקודת השבירה באה בתום רצף - רצף! - של פורשה 911, מרצדס S65 עם האותיות המפורשות AMG, ב.מ.וו סדרה 6 פתוחה שמתוכה ביצבצה מישהי יותר מצודדת ממנה, ואחריה לקסוס IS נהוגה בידי אחד עם פרצוף של "איך, איך החיים דפקו אותי". בוא קח סיבוב על הקורסה, יא חרא.
נקודה אנדלוסית אחרונה בשבילכם: רונדה. 750 מטר מעל פני הים עם פנורמה בהתאם, אבל גולת הכותרת היא 100 מטר מעל קרקעית הנקיק המסולע שחוצה את העיירה הזאת כמו צלקת אדירה. הייתם פעם בקניון דה־ורדון שבדרום צרפת? אז דמיינו משהו דומה, רק עם בתים שנתלים על שפת המצוק, וגשר שהוקם מעל הנקיק במקום קודמו שקרס לפני שתי מאות (ועליו 80 חסרי מזל, מספרים המקומיים). אם לא הייתם, טוסו. לרונדה, וגם לוורדון. מה שמזכיר לי:
#5: לטייל היום באירופה זה יקר בטירוף
כמובן שספרד לא זולה כמו תאילנד, הודו וחברות אחרות בגוש הדיזנטריה, אבל היא בפירוש יקרה פחות מצרפת ומאיטליה - בעיקר כרגע, כשהאבטלה במדינה עומדת צפונית ל־20 אחוז והתיירות היא מהענפים הבודדים שלא נמצאים ברמה כזאת או אחרת של קריסה. ועכשיו היא גם זולה יותר ספציפית לתיירים מישראל: הקו למלאגה שהוזכר לעיל הוא אחד משני צ'ארטרים קבועים חדשים של "קווי חופשה", המארחת שלנו בטיול הזה, שעושה מאמץ להחזיר את ספרד למפת התיירות העברית.
צילום: אימג' בנק / Getty Images
הקו למלאגה, וכמוהו הקו למדריד, הם בשיטת הטיסה־בלי־כלום: אתה משלם רק על מושב במטוס ומקבל רק מושב במטוס. בידור אין, האוכל כרוך בתשלום נוסף, ולזה יש לצרף את הבלגן הרגיל שנלווה לטיסות שכר. מצד שני, אי אפשר להתווכח עם מה שהתנאים המעט ספרטניים עושים למחירים. לדוגמה, במהלך חודש יולי מציעה "קווי חופשה" דילים כדלקמן: שישה לילות במלון (שלושה כוכבים) בלב מלאגה ב־619 יורו לאדם, או 459 יורו לתנאים זהים במדריד. השורה התחתונה היא שבתמורה להתכלבות מסוימת בהלוך־חזור, אתה מקבל את ספרד במחירים שמזכירים את ימי הטרום־יורו. ומי לעזאזל זוכר את הסנדוויץ' המסריח של "ספנאייר" כשהוא יושב במדריד על קדרה מהבילה של זנב שור.
#6: במדריד אוכלים רק טאפאס
לא אשחרר אתכם מכתבה על ספרד בלי המלצה אחת על טאפאסייה ראויה לשמה בלב הבירה, אז הנה: קוראים לה "קאסה טוני", היא נמצאת ברחוב קרוז, ורק בשביל שקדי הכבש שמוגשים בה שווה לעשות את הדרך מנתב"ג.
אלא שבמדריד כדאי מאוד לשמוע גם על העיקריות. לראיה, ב"טברנה אלהמברה" - רחוב ויקטוריה, ממש מטר וחצי מפינת קרוז - גילו 11 חברי המשלחת את מחירה של היצמדות עיוורת לקונספציית הטאפאס. צד אחד של השולחן בחר מתוך רפלקס בקטנות־קטנות, ודיווח על נפילה מהדהדת; הצד השני הלך על מנות עיקריות ממה שנקרא "תפריט היום", ומיד השמיע חיקוי קולקטיבי של מג ראיין ב"כשהארי פגש את סאלי". אני ירדתי שם על זנב השור שהוזכר לעיל, ותשמעו: יבורך מי שחסם אותו בדישו.
אבל זה בסדר. מיד אחר כך עבר לי הקטע של להיות בצד הצודק.
#7: מסעדות שמגישות המון דברים עושות את כולם גרועים
מכירים את הקטע של לחפש מקום של מקומיים? אז ביום האחרון שלנו במדריד שמענו שזה בדיוק הקטע של "קאסה לוסיאנו" ברחוב אטוצ'ה, אלא שמיד עם הגיענו חשכו מעי: לא רק שהמקום נראה כמו משהו שבארץ היה נקרא מפגש־המשהו, אלא שהתפריט גם כולל יותר מ־100 מנות מארבעה מטבחים (ספרדי, איטלקי, צרפתי, אמריקאי). בצר לי הלכתי על פאייה של אורז שחור - באדיבותו של דיונון, למען הסר ספק - ותשמעו, היא היתה כל כך מוצלחת שבסופו של דבר מאכל מצאתי את עצמי מגרד את שולי פנכת הברזל היצוק באמצעות חתיכה גדולה של לחם. וטוב, את מוסר ההשכל כבר קראתם.
#8: אין כמו חיי הלילה של תל אביב
שנים אתה אומר את זה בביטחון מלא, ואז מעיר אותך משהו באמצע הלילה המדרידאי, ואתה מציץ מהחלון ורואה נחיל אדם אינסופי שמתחיל ממש עכשיו את הערב שלו. אתה מביט בשעון, רואה שהשעה היא 03:13, ורושם לעצמך במחברת הנחת יסוד מופרכת שמינית.
#9: טוב, אבל בטוח שאין על הכוסיות של תל אביב.
ר' לעיל.
#10: ספרד זה רק מלחמת שוורים ופלמנקו
לקורידה לא הלכתי כי אין לי קיבה להתעללות בבעלי חיים, ועל פלמנקו ויתרתי כי גם בי אני לא אוהב שמתעללים. וראו זה פלא: עדיין חזרתי מחמשת הימים האלה בספרד בתחושה שהתחלתי להבין את הקטע שלה.
רוצים לשמוע את החמישה פזוס שלי? אז כמה שאני שונא לראות את המילה המפורשת הזאת בכתבות מהזן התיירותי, אני חייב ללכת עם "תוססת". רעועה כלכלית, מתוסבכת חברתית, משוגעת תרבותית, אבל תוססת כמו פיינט של סן מיגל מהחבית של צהריים לוהטים במדריד.
