ויהי חושך
סופת השלג המפתיעה תפסה ישראלים בניו-ג'רזי לא מוכנים – לא לקור, לא להיעדר החשמל, אבל גילו קהילה תומכת
סופת אוקטובר שהפתיעה גם את זקני המטאורולוגים בצפון אמריקה וזרעה הרס לאורך החוף המזרחי, הותירה שלושה מיליון תושבים בניו-יורק ובניו-ג'רזי ללא חשמל למשך כמעט שבוע שלם. במחוז ברגן של ניו-ג'רזי, שהיווה את אחד ממוקדי הסופה, מתגוררות אלפי משפחות של ישראליים שהתמודדו, חלקם לראשונה, עם העוצמה של טבע שבלבלו עליו את דעתו. מה שהחל כחווייה ציורית ופסטורלית של פתיתי שלג לבנים וצחורים הנערמים על עלי שלכת אדומים- צהובים הפך תוך כמה שעות לסיוט. הענפים שיודעים לשאת את משקל השלג כשהם במערומיהם, נתפסו לא מוכנים כשהם עדיין עמוסים בעליה והחלו להתבקע ולהישבר תחת המשקל הכפול. רחובות טנפליי, קרסקיל, דמארסט, פיירלון, קלוסטר וטינק נראו כמו זירת קרב. בולי עץ כבדים חסמו את הגישה, ערימות שלג הפכו לגושי בוץ קפוא, כבלי חשמל נקרעו וחוטי חשמל נחשפו וסיכנו את הולכי הרגל והנהגים. סרטי אזהרה צהובים נמתחו בכניסה לסימטאות ולחצרות הבתים. דיינרים מקומיים הוחשכו, אפילו רשתות הסופרמרקט נסגרו. ויהי חושך.
"התענוג התחיל ביום שבת. הילדים נורא נהנו, שלג ראשון! הם רצו החוצה לשחק ולגעת בפתיתים הלבנים. כולנו היינו מאוד מבסוטים", אומרת תמי זוארץ, אם לארבעה המתגוררת בטנפליי. "אחרי שלוש שעות, פתאום – הפסקת חשמל. עברנו לארה"ב לפני חמישה חודשים וכבר חווינו את הוריקן איירין. אחרי שהתנסינו עם איירין, אז נותק לנו החשמל לחמישה ימים, הבנתי שאנחנו בבעיה. אז עוד ניסינו להתקשר לחברת החשמל המקומית כדי לקבל תשובות. לאור הניסיון ההוא, שהיה רק לפני שלושה חודשים, היה לי ברור שעכשיו אני נכנסת ל'בית האטום' ומנסה איכשהו לחמם ולהתחמם בלי לבזבז אנרגיה על 'את מי להאשים' ועל מי לפרוק את התסכול".
ב"איירין", היה חם ונעים. בסופה הנוכחית, הבתים היו קפואים.
"ידעתי שזה יהיה סיפור של כמה ימים טובים. אני רואה את התשתיות, העסק פה לא ערוך לתנאי מזג אויר קיצוניים. ככל שהסופה התחזקה ושמעתי את העצים נשברים לי מעל לראש, הבנתי שזה הולך להיות קטסטרופה. בנוסף, הבעל שלי טס באותו היום לכנס שהתקיים בטכסס. בקיצור, ניסיתי להיערך בהתאם".
מה עשית?
"קודם כל נשמתי. כתבתי לעצמי שלט באוטו: לא לשכוח לנשום! מאוחר בערב קיבלתי הודעה טלפונית שלמחרת לא יתקיימו לימודים בבית הספר. ואז החלה מין הידרדרות כזו. בהתחלה כשהשלג יורד זה קליל ונעים, אחר כך הענפים נשברים וזה ממשיך ונהיה פוגרום. הייתי צריכה להקפיד שלכולם יהיה חם במשך היום ופשוט פתחתי את תנור הגז, יש לי שש להבות וככה חיממתי את הבית. המליצו לי שלא להבעיר את האח, כי צריך לנקות את הארובה לפני. פחדתי שאשאר בלי חשמל ועם פיח בתוך הבית. סיפרתי לילדים על האינדיאנים שגרים באוהלים ועל האסקימוסים באיגלו וצחקנו לנו. הייתה לי החלטה לא להישבר והאמת שהחזקתי מעמד מאוד יפה. לקחתי את הילדים ועשינו 'טריק אור טריט' להלואין בקניון. הם די התאכזבו, כי זה היה ההלואין הראשון שלהם פה. ציידנו את עצמנו במעילים ובגדים שקנינו מהשיטוטים הכפויים במול, והתכוננו בלית בררה לחורף שלא היינו מודעים לעוצמה שלו".
הצלחתם לנצל את החופשה הכפויה לגיבוש משפחתי?
"היצירתיות שלי פרחה בתקופה הזו. בישלתי את מה שניצל מהמקרר המופשר וניצלתי את זה שהלהבות דלקו. התחבקנו והתכרבלנו כמה שאפשר ועטפנו את עצמנו בהמון חום ואהבה. באיזשהו שלב גם לילדים נמאס. במהלך היום די הסתדרנו אבל כשהחלה לרדת החשיכה זו הייתה הרגשה שסוף העולם הגיע ושאת לא יכולה יותר. גיליתי כאן חברות אמיתיות, בנות שאימצו אותי והזמינו אותי לעבור אליהן עם הילדים. בחרנו בכל זאת להישאר בבית.
"ביום האחרון, ממש כמה שעות לפני שחזר החשמל, אני מודה שהייתה לי נקודת שבירה. אני והבת הקטנה ניסינו להתחמם והתנגשנו זו בזו בראש. היא התחילה לבכות: 'אני רוצה את אבא', ואני עניתי לה בבכי: 'גם אני רוצה את אבא'. באיזשהו שלב את הופכת מבן אדם מבוגר לילדה קטנה שצריכה חום ואהבה ו...אור!"
הקהילה הישראלית התגייסה?
"בהחלט. יש משפט: 'כשהגלים מתגברים, הגיבורים מתגלים', וזה הוכיח את עצמו. גיליתי שיש פה ממש משפחה ורשת ביטחון ושאין לך ברירה וחייבים לעזור אחד לשני אחרת את אבודה. כישראלים, קל לנו לאבד את הסבלנות ולמדתי שבהתמודדות עם מצבים כדוגמת הסופה, אין לך אופציה כזו. צריך לשמור את האנרגיה. כמו בתור לבנק, סבלנות! אין לנו את זה בסיסטם, כנראה. האמריקאים מקבלים מצבים כאלה בשוויון נפש. אין את הקהילתיות, ואני מודה שזה מעט חסר לי בחברה הזו, כל אחד לעצמו. באיזשהו שלב בשבוע המטורף הזה לא היה ברור איזו סיטואציה עדיפה: שייפול לך קסאם על הראש או שייפול לך עץ על הבית. זה היה מפחיד באותה המידה, הפחד מהלא נודע מכניס אותך למצב של הישרדות. אגב, בשני המקרים צריך לטפל לפני שהם נופלים".
איך לטעמך הרשות המקומית התמודדה עם מצב החרום?
"הרשויות כאן היו חסרות אונים. דוקא באמריקה, שבה יש נהלים וכללים ברורים לכל דבר, היה לפתע אובדן שליטה. מה שמתסכל הוא שבטנפליי יש את האמצעים. אנחנו משלמים את אחוז המס הגבוה במדינה וזוכים לטיפול כה כושל בשעת משבר. איך לא מטפלים בתשתיות? מדוע פינוי עצים שמהווים סכנה לנהגים מתעכב במשך שבוע? איך קורה שבתים מנותקים מחשמל בשיא הקור למשך שבוע?"
מסקנות לפעם הבאה?
"לקנות גנרטור. ויפה שעה אחת קודם".
חלום הבלהות האמריקאי
איריס הוכברג, אמנית ואם לשלושה, נחתה בלב הפרברים היישר מישראל. לפני שלושה שבועות הם הגיעו לעיירה קלוסטר בעקבות רילוקיישן של חברת ההייטק בה עובד בעלה. ההוכברגרים אמנם פיספסו את הוריקן איירין בכמה שבועות, אבל הם דווקא מתורגלים באסונות טבע ומצבי חרום. "לפני המעבר לארה"ב התגוררנו כחמש שנים בהונג קונג", היא מספרת. "כשפרצה מגיפת הסארס, ילדתי את הבן הקטן. הרחובות היו ריקים, אנשים היו בעוצר ולא יצאו מהבתים וכולם חבשו מסיכות. הייתי בבידוד בבית חולים מיוחד ליולדות וכל העסק היה די מלחיץ. הפעם, הפחד היה שונה". כמו את החזאים, סופת השלג האחרונה תפסה את משפחת הוכברג לא מוכנה לעונה. "באותו היום החלטנו לבלות בקניון הקרוב כדי להצטייד לחורף המקומי שדי זר לנו. חשבנו שיהיה נכון לקנות קצת מעילים, כובעים. מזג האוויר התקרר, כך שזו נראתה תוכנית מושלמת. כשהגענו לקניון, ראינו את כולם יוצאים במין גל כזה ואמרנו לעצמנו: 'איזה כיף, יהיה ריק'. הבנו שכולם ברחו כי החלה סופה והחשמל נפסק. עשינו אחורה פנה ונסענו בחזרה הביתה, כשדרך של עשר דקות התארכה לשעתיים. נסענו בשיא הסופה כשענפים עפים לכל עבר ועצים נשברים ונופלים. ראינו מכונית קבורה מתחת לעץ. הילדים הגדולים חשבו שזו חוויה מגניבה אבל הקטנה בת התשע מאד לא אהבה את זה. היה לנו גם קר נורא כי חזרנו בלי שקיות שופינג מליאות בסוודרים כמו שתיכננו. בסוף הגענו הביתה בשלום ואז גילינו את הדובדבן שבסופה: הפסקת חשמל".
הספקתם לעשות חברים בתקופה הקצרה בה אתם פה? למי פניתם?
"פגשנו הרבה משפחות והופתענו מגודל הקהילה הישראלית במקום. התארחנו למשך שני לילות אצל משפחה של חברים, לחברים ישראלים אחרים פשוט לא היה חשמל. תמיד טוב שיש ישראלים באיזור. השכנים האמריקאיים שלנו היו די אדישים, פשוט ארזו ונסעו. נשארנו בודדים ברחוב שלנו. בלילה הרביעי מצאנו מלון מרוחק שלא היה בתפוסה מלאה. הפתיע אותי שלא ראיתי צוותי חילוץ ברחוב או ניידות של חברת החשמל. אם בארץ תהיה הפסקת חשמל של למעלה משעה תוקם ועדת חקירה ממלכתית ויקראו להפיל את ראש הממשלה. פה, חמישה ימים ואת לא רואה אף אחד! פשוט יאוש. נדדנו מבית לבית אחרי שניסינו לישון בבית ופשוט קפאנו".
בדיעבד, איך את מסכמת את סופת השלג הראשונה שלכם על אדמת ארה"ב?
"זו היתה חוויה קשה וקרה ואני לא רוצה לשחזר אותה. זה היה סוג של הלם תרבות אחרי שהגענו לכאן מהמזרח, שם יש איזשהו סדר חברתי וכולם ממושמעים. כאן חווינו סוג של אדישות וקור רוח, תרתי משמע. אחד החברים כתב לנו בפייסבוק: 'וולקאם טו דה אמריקן דרים!' זה ממש לא החלום האמריקאי. זו היתה תחושה של נחשלות".
גם ישראלים המתגוררים בארה"ב זמן רב מצאו עצמם חסרי אונים אל מול איתני הטבע ואדישות הרשויות. דיתי ואריאל ינקלביץ', הורים לארבעה המתגוררים בקרסקיל מזה עשור,חיפשו גם הם אחר קורת גג חמימה. "זו הפסקת החשמל הרצינית הראשונה שלנו", סיפרה דיתי בגאווה של בוגרת גיבושון לסיירת מטכ"ל. "בהתחלה, היינו אופטימיים ולא התרגשנו יותר מדי. בלילה הראשון היה קר מאד אבל התמודדנו. למחרת, כשהחשמל טרם חזר והבנו את ממדי הנזק בשכונה, הזמנתי לילה במלון מקומי. בעלי טס לנסיעת עסקים לפלורידה והייתי בטוחה שזו תהיה חווייה לילדים: מלון ולמחרת הביתה, חזרה לשיגרה. כשניסיתי להאריך את השהות במלון מסרו לי שאין יותר חדרים פנויים ורק אז הבנתי את הטעות... קפאנו בבית למרות הפליזים והשכבות. בקרסקיל בתי הספר פעלו, כך שנשארתי בבוקר עם התינוק ויכולתי קצת לתמרן. חיממתי סירים והאדים הפיצו מעט חום כי המטבח שלנו ממוקם בלב הבית. חבר ישראלי פגש אותי וסיפר כי יש לו חשמל וכי הוא מארח משפחה והזמין אותנו. הסברתי לו שזה מסובך לטלטל רביעיה ושכבר יש להם אורחים. הוא כנראה ריחם עלי ובערב הוא הפתיע והגיע לחבר לנו גנרטור קטן באופן זמני. הגנרטור סיפק חשמל לקומה התחתונה ולפחות היה לי מקרר שפעל. את השיעורים עשינו עד שהחשיך בחמש ומשהו ואח"כ הדלקנו נרות באווירה מאוד רומנטית. הבית עצמו היה במצב של כאוס, ערימות כביסה וכלים בכיור. נסעתי לחנות חומרי בניין להצטייד בפנסים ומאחר שגם שם לא היה חשמל, המוכרים קיבלו את פני הקונים לאור פנס וליוו כל לקוח באופן אישי. קניתי בטריות, גפרורים, עששיות, מנורות סולאריות. למחרת בעלי חזר מפלורידה והדבר הראשון שעשינו הוא לרוץ ולקנות גנרטור. הכי חזק שיש".
גם את גילית קהילה ישראלית מגובשת ומלוכדת?
"בטח! יש לי חברים שהתארחו אצל משפחה שארחה שתי משפחות נוספות כך שהיו בבית תשעה ילדים מגילאי אפס עד שמונה. אני לא מבינה איך האמריקאים שומרים על כזה איפוק, את יכולה לדמיין הפסקת חשמל בישראל, ביולי- אוגוסט בלי מזגנים? אין מצב!"
איך התחושה כשחוזר החשמל? אור בקצה הסופה?
"אושר גדול. אין כמו רעש לבן של מכונת כביסה ומדיח כלים. אני עדיין מנסה להשתלט על הערימות שהצטברו מהשבוע שעבר".
