מצוקת הנוער

"אני עובד עם ילדים מהקהילה, נערים מתבגרים בטווח גילאים של 13 מעל ל-20. ילדים שהלכו נגד הזרם, גדלו בצורה אחת ואז החליטו לפרוק עול ולפנות לדרך של סמים ועברינות, נטשו מסגרות. יש לי שיטות משלי שתומכות ובונות. אני מלמד אותם קרטה וג'ודו. הם באים, מוציאים לחצים פיזים, אחר כך יושבים ואוכלים ארוחת ערב ביחד ועוברים לטיפוח הנשמה. אני מצרף חבר'ה שיודעים לנגן ויחד אנחנו מנגנים מוזיקה שמרוממת אותנו. משם הם נפתחים וכל אחד מדבר על הבעיות שלו ואנחנו לוקחים ביחד החלטות של שיקום שאחד עוזר לשני".

תורה ועזרה במרכז של רוני

איך מצאת את עצמך מעורב בשיקום נערים?

"אני מורה להגנה עצמית עם תארים, מקצוע שהיה תחביב אותו פיתחתי במשך שלושים השנים שהייתי איש עסקים. היה לי עסק ברחוב 47 של תכשיטי זהב, אבל היום אני מתעסק עם אבני שוהם – כך אני מגדיר את העבודה שלי הם הנערים, שכן היהודים משולים לאבן שוהם, אבן יקרה ומיוחדת. הורים רבים בקהילה הכירו אותי מהשיעורים בהגנה עצמית ומבית הכנסת. קיבלתי הרבה פניות מהורים חסרי אונים שאעזור להם עם ילדיהם המתבגרים, שהלכו ואיבדו כיוון. כשראיתי שהבעיות גדלות בקהילה היהודית והישראלית פה, במיוחד עם נוער שפונה לסמים קשים, קיבלתי הרבה חיזוקים מרבנים חשובים שאפתח מרכז לנערים עם בעיות. בבעלותי בנין על יוטיקה אווניו ואווניו N בברוקלין. בשלב ראשון נידבתי את הקומה הראשונה בבנין לפעילות הזו. אחר כך שיפצתי את הבניין וכבר שנה שאני מפעיל את המקום, שהפך למרכז לנערים שמוצאים פה אוזן קשבת, פעילות להורדת מתחים ורוחניות. מכיוון שאני גם קואץ' עם הכשרה מקצועית, יש לי עוד כלים לעזור לנערים האלה".

מאיזה רקע באים הנערים?

"מכל סוגי המשפחות: משפחות של עשירים שנתנו לילדים הכל מבחינה חומרית ושלחו לבתי ספר הכי טובים. משפחות של דתיים שבאים מכל מיני חסידויות. נערים שחוו אובדן של הורה, או גירושים קשים או התעללויות שונות בבית או בסביבה הקרובה. גיל טיפש-עשרה הוא גיל קשה לנערים ולנערות – השינוים הפיזיים, המעבר בין ילדות לבגרות, הפיתויים, הרצון להעיז לעשות משהו, שידעו עליך, שתהיה מזוהה – כל אלו מביאים הרבה נערים להתנסות בסמים, להתחבר לחברה לא טובה, להגיע לפשע. הרצון לתשומת לב והחברה הטכנולוגית מביאים להרבה בלבול. אם ילד מגיע מבית חסר אמצעים ולכל החברים שלו יש אייפון, הוא מסוגל לגנוב בשביל להשיג את זה. כשמתחילים עם סמים, מריחואנה וכל הכדורים שיש בשוק, גם מתחילים לגנוב, בהתחלה מההורים ומבני משפחה, אחר כך מסבתא, סבא. אחר כך מעיזים יותר. יש כאלו שהסתבכו עם החוק. הם מגיעים אלי או שאני מגיע אליהם, לשכנע אותם לבוא להשתקם אצלי. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע בימי שלישי וחמישי, משעות הערב המוקדמות עד חצות. אני לא עוזב אותם עד שכל אחד לוקח איתו תוכנית שיקום כתובה ומפורטת לשבוע הקרוב. באמצע השבוע הם יודעים שהם יכולים להתקשר אלי מתי שהם רוצים כשהם ברגעי משבר, אם הם מרגישים שהם הולכים למעוד".

הגשמה עצמית וגם מוזיקה

איך גדלת אתה?

"האמת שאני לא הלכתי בתלם. ההורים שלי היגרו לאמריקה מתל אביב. אבא היה צורף וההורים היו שייכים לחסידות פנוביץ. הם התמתנו פה באמריקה. אחרי שלמדתי פה ב'תורה ודעת', הם שלחו אותי ל'פלטבוש ישיבה', ישיבה מאוד מודרנית לחינוך גבוה. הייתי ילד טבע, למדתי גם הגנה עצמית והשתתפתי בהרבה תחרויות. מצד אמי אני דור שביעי לבעל התניא, זה יחוס גדול מאוד בחסידות, התחייבות מאוד גדולה. תמיד תובעים ממני ומבני משפחתי להראות התנהגות רוחנית גבוהה. יש לי כישרון מולד של דיבור משכנע. אני אומר דבר מסוים שאיש אחר יכול להגיד, אבל אני תמיד יוצא משכנע ומצליח להשפיע. גם כנער הייתי משפיע על החברים שלי לא לעשות מעשים שהם יתחרטו עליהם".

"התחתנתי", מספר רוני, "נולדו לי שישה ילדים, הקמתי עסק של תכשיטים, ובין לבין הזעיקו אותי מהקהילה בפלטבוש, שם אני מתגורר, לבוא ולעזור לנערים במצוקה. לא חשבתי לעסוק בזה בצורה מקצועית ולזנוח הכל. רבנים גדולים לחצו עלי: הרב חיים קניבסקי, פוסק הדור, אמר לי 'תעשה! קום ועזור לנערים הללו. תעשה ואל תחפש תוצאות'. הגאון גמליאל הכהן רבינוביץ מישיבת המקובלים 'שער הרחמים' בירושלים שלח אותי לעשות את העבודה שלי, שהוא קרא לה 'עבודה נשגבת'. אני מתעסק בהצלת נפשות. לצערי הרב יש הרבה משפחות של ישראלים מבתים טובים, שנופלים בדרך הזו של סמים ופשע. אני מטפל בהם מבחינה פנימית באמצעות משמעת וריכוז. אלו חוכמות שהשם נתן בעולם. הנערים האלו, אין להם סיפוק מכלום. אין להם ביטחון עצמי. אף אחד לא לימד אותם לחשוב נכון, לאהוב את מה שהם עושים, להעריך את עצמם, היום בדבר קטן ומחר במעשה יותר גדול. אני נותן להם להרגיש שהם ראויים ומאיר לכל אחד את הכישרון שלו. יש ימים שהם מגיעים לאקסטאזה מאושר פנימי אמיתי, הכרתי. הם מזיעים בשביל זה. הם לא צריכים כדורים ולא סמים אחרים להרגיש טוב. אני מלמד אותם שאפשר להרוויח הנאות מעבודה אמיתית, בלי קיצורי דרך של סמים. אני יוצא איתם להתבודדויות, לטבע, מלמד אותם להתחבר לעצמם לחצי שעה או שעה, הם והטבע, ולדבר עם אלוקים. התבודדות עוזרת מאוד לריפוי".

מה התופעה הכי קשה שאתה רואה היום בקרב הנוער?

"שיעמום, חוסר מטרות, חברת שפע שמגרה את הנוער בעוד מכשיר חדש, עוד אתר חדש. המחשב הוא קילקול גדול למוח. הנוער יושב מול המחשב ולומד על העולם בדרך וירטואלית. אין חוויות פיזיות, אין קשרים אמיתיים, אין הרבה במה להבעת רגשות. כשיוצאים החוצה אין כלים לתקשר עם העולם החיצוני, יש חוסר ביטחון וסמים נגישים וזה מביא לדירדור. יש לי פה חבר'ה, שמכורים למריחואנה מגיל 12 ובשלב יותר מאוחר עברו לכדורים מסוכנים כמו אוקסי-קודן וכל המשפחה של משככי הכאבים למיניהם. הם משיגים את הכדורים בדרכים לא דרכים, גונבים מבן משפחה אחרי ניתוח, או שקונים את הכדורים ברחוב, שם כל כדור בממוצע עולה עשרים דולר. אחרים מספרים כל מיני סיפורים לרופאים שלהם על כאבים שיש להם ומקבלים מרשם לרכוש כדורים בבית המרקחת. הבעיה שאקסי-קודן זה כדור ממכר. עד שהם מעכלים את זה כבר מאוחר".

מתי אתה מרים ידים?

"אני דוגל בכך שאין יאוש בעולם בכלל, אבל יש מקרים, שההורים ביחד איתי מחליטים לשלוח את הנער למכון לגמילה. זאת הצלת חיים".

ומה עם נערות?

"יש לנו הרבה פניות מהורים של נערות, אבל אני לא יכול, ידי מלאות עבודה עם הנערים. עם נערות צריכה להיות פה דמות נשית, אמהית. הצעתי לאשתי שתרים את הפרויקט הזה. פנתה אלי גם אישה ישראלית, שעוזרת כרגע בכל הנושא הזה של שיקום נערות בהתנדבות בשכונת מיל בייסן. אולי היא תוכל לבוא ולערוך פה את המפגשים. שיבואו, זה בית פתוח".

איך אתה מצליח לסבסד את המקום?

"הבנין שייך לי, אז אין לי הוצאות של שכר דירה, והשאר מתרומות. יש לנו בעלי מסעדות שמביאים אוכל, הורים שתורמים אוכל. אנחנו מצליחים לשרוד, התוצאות מדברות. יש כאלו שהשתקמו כבר והם מגיעים לחזק ולספר את הסיפור שלהם. גם הם תורמים. אני גם יודע לפנות לחברים שלי, בעלי עסקים, כשאני צריך, ולבקש מהם עזרה. מי שמגיע לפה ורואה מה אנחנו עושים פה ישר תורם. אנחנו מעמידים פה אנשים צעירים על הרגליים, תומכים בהם ומלמדים אותם לחיות חיים נורמלים של עבודה, רוחניות, פיזיות ואמונה. צו השעה זה להציל את הדור הזה. יש לי גם חברים שתורמים בדרכים אחרות. הם באים, כל אחד והידע שלו, לתת לנערים האלו השראה, לפתח משמעת עצמית. מגיעים לפה אנשי הייטק, רופאים, מתאגרפים מקצועים, מוזיקאים. אני משתדל לרתק אותם – זאת מילת המפתח! – לרתק אותם כל הזמן ולענין אותם להגיע לפה".

כמו חבר

בני נוער רבים נתקלים בקשיים בקהילות הישראליות של ברוקלין, והמרכז של רוני כהן אינו יכול, כמובן, לסייע לכולם. למזלם של בני הקהילה, ישנן כתובות נוספות בשכונות הישראליות עבור בני נוער מבולבלים המתמודדים עם המציאות המבלבלת של היותם בני מהגרים בגיל העשרה. אחת הכתובות הללו הוא בבית הכנסת הספרדי של מיל בייסן, שם נפגש חיים הכהן גרבר בכל יום חמישי עם כשלושים בני נוער מהשכונה, על פי יוזמה של רב בית הכנסת, אברהם לוי. חיים הכהן גרבר מגיש תוכנית רדיו בתחנת הרדיו "הידברות", שבברוקלין, ומתפרנס כתקליטן וכמעצב גרפי. במפגשים הוא מדבר על הסכנות שבנטילת סמים, אוכל עם בני הנוער ארוחה חמה שהאמהות מכינות, ואחר כך החבורה יוצא לטיול רגלי בפארק הקרוב או לחוף היום, שם מלמד חיים את הנערים לעשות מדיטציה קבלית שאמורה לעזור להם להתאזן.

רמי ניזרי הוא אחד הנערים המשתתפים במפגשים של חיים הכהן. הוא מספר: "אני בן 16 ולומד בבית ספר יהודי. רוב הילדים בכיתה שלי התנסו בעישון מריחואנה, יש כאלו שאופים בבית עוגיות מריחואנה, יש לי חברים ששותים ומעשנים. גם אני לפעמים. יש לי גם חברים שעברו כבר להתנסות בכדורים. חיים הסביר לנו כמו רופא מה קורה לגוף כשמשתמשים בסמים. הוא הראה לנו צילומים של המוח, של הלב. ממש נבהלנו. יש פה כמה ילדים שמתו מהכדורים האלו. אני מאוד אוהב ללכת לשיעורים של חיים הוא משפיע טוב. יש לחיים מה להגיד כי גם הוא התנסה בהרבה חויות כשהיה נער. הוא בא לנו כמו חבר. פעם בכמה חודשים הוא לוקח אותנו צ'ופר לסוף שבוע להרים לטיול. אנחנו נוסעים בעוד שבועים לסקי כל החברה של השיעור של חיים".

משתתף אחר ב"שיעור של חיים", אושר כהן, מוסיף: "אני מעריץ את חיים! הוא דוגמה בשבילי לאדם מענין, שמלמד אותנו ואיכפת לו מאיתנו. הוא היה איפה שאנחנו נמצאים אז הוא מבין אותנו ובא אלינו ברכות, לא כמו ההורים שבאים עם הרבה קשיחות".

וגם לנערות

נערות ישראליות במיל בייסן הזקוקות לתמיכה והכוונה מוצאת את אלה אצל א', אישה בשנות השלושים לחייה, מורה לשעבר ואמא לילדים, שביקשה להישאר בעילום שם כשסיפרה לנו על עבודתה עם נערות ישראליות שנכשלו בסמים. לאחר שא' תמכה בקרוב משפחה בתהליך גמילה מסמים, החלו חברים ומכרים לפנות אליה עם בנותיהם. "אני לא עוסקת בשיקום", היא מבהירה, "אני עוזרת לבנות של חברות. אני יודעת לדבר איתן. אני יודעת להיות חברה, לדבר את השפה שלהן החדשה וגם לתת להן על הראש. לא יודעת, יש לי כנראה כישרון לזה והן שומעות לי. הן מגיעות אלי אחרי אהבה נכזבת, אחרי בעיות של אלכוהול או סמים. רוב הבנות האלו באות ממשפחות מאוד טובות שפינקו אותן מאוד. הן מגיעות לסמים דרך חברים, דרך מסיבות, דרך הרצון להיות אחת מהחברה.

"השתתפתי במפגשים של משפחות של אנשים שמשתמשים בסמים ושם רכשתי הרבה ידע. לקחתי גם קורסים שונים על דרכים לגמילה מסמים. אני נולדתי וגדלתי פה, אבל התחתנתי עם ישראלי ואני מאוד מחוברת לישראלים. כל החברים שלנו הם ישראלים. בעלי תומך בי מאוד בזה. לפעמים הוא קצת כועס כשמגיעים אלי טלפונים כשהילדים בבית. הוא אומר: 'די, מה זה?' אבל כשאני מתחילה לעזור לנערה, אני לא נחה עד שאני מעמידה אותה על שתי הרגליים. יש לי אישיות אובססיבית לסיים את העבודה בצורה הכי טובה שיש. עד היום טיפלתי בכמה מקרים קשים ואני יכולה להגיד שהצלחתי. אני לא מוכנה לקבל תשלום על העזרה שלי. זה כישרון שאלוהים נתן לי ואני רוצה להחזיר אותו לחברה. האמהות אומרות לי: את מהפנטת אותן! איך הן מקשיבות לך. אני רכה וקשוחה אבל אני יכולה להגיד שצריך פה עוד הרבה עזרה בשכונת מיל בייסן לעצור את התופעה של צריכת סמים אצל הצעירים ברחובות השכונה. השכונה שלנו נחשבת לשכונה של משפחות ממוצעות ואמידות. סוחרי הסמים יודעים לאן להגיע. אבל אחרי הרבה תלונות למשטרה של הורים שהילדים שלהם רכשו סמים ברחוב פה, המשטרה מסרה שמסתובבים כאן בלשים. אולי זה ירתיע. בינתיים צריך עוד עזרה לללמד בבתי הספר התיכונים, בישיבות ובבתי הספר הציבורים על הסכנות של הסמים החדשים".