על הגדר
תחושת ההחמצה, הקושי לחזור והחשש מירידה באיכות החיים, ישראלים השוקלים לחזור לארץ מתלבטים
אמריקה כפי שלמד כמעט כל מהגר ישראלי או מהגר בכלל, היא לא רק קלישאה, אלא היא ממש כמו בסרטים, כמו בשירים הרבים שנכתבו עליה ובאגדות ששמעו כשהיו ילדים. אמריקה היא בכל מובן המילה, "הארץ המובטחת," מדינה גדולה משופעת משאבים, עם חוקה וחוק כל כך מהותיים ומושרשים באזרחיה, שנדמה שכך בדיוק צריכים לחיות בני האדם. כך ולא אחרת. ועל דגלה המתנוסס של הארץ המובטחת, חרוטים בגאווה, הזכות לחיים, חופש ורדיפה אחר האושר. בהרבה מדינות קיימות ססמאות שנכתבו עם המון רצון טוב, אבל האמריקאים מבטיחים ומקיימים. זוהי מן הסתם הסיבה שישראלים רבים באים לנסות דווקא כאן לחיות חיים שקטים ומרווחים יותר.
על פי נתונים של משרד החוץ, כחצי מיליון ישראלים לערך, חיים כיום בארה"ב. מרביתם יורדים. כל מי שעזב את המדינה, לא משנה המניע, שליחות או הזדמנות וחיי מחוץ לישראל מעל כשנתיים נחשב ליורד. הנתונים המספריים, שכבר בהחלט לא ניתן להתעלם מהם, הם בעצם אנחנו.
מהם חיי מהגר? ואיך מרגישים כל אותם ישראלים שהחליטו לעזוב?
"התחושה הבולטת בקרב יורדים, היא תחושת אשם," אומרת אורלי גוריון 37, פסיכולוגית המתמחה בטיפול זוגי. "אשמה על החיים רחוק מהמשפחה, אשם כלפי הילדים שלא זוכים לאותה ילדות שהייתה לנו ותחושת בגידה במדינה והערכים עליהם גדלנו."
אורלי עצמה היא יורדת, היא הגיעה לארה"ב עם בעלה כשהייתה בת עשרים בלבד ונשארה כבר שש-עשרה שנים. "ההורים של בעלי הם בעצמם יורדים שלא הצליחו להחליט איפה לגור. את רוב חייהם הם העבירו בארה"ב אבל חזרו פעמים רבות לישראל ועד היום הם חיים על הקו." אנחנו הגענו בעקבותיהם והקמנו פה בית ועסק. העסק הצליח, אני סיימתי פה את לימודיי וטוב לנו כאן. "אני כנראה כבר לא אחזור," היא מוסיפה "למרות שאני לא מסוגלת להגיד את זה. כשאומרים לי, את כבר לא תחזרי אני אומרת שהכל עוד אפשרי ובאיזשהו מקום אני חיה פה עם מחשבה שבסוף אני אגיע לארץ. אבל זה לא בהכרח יקרה."
לצד תחושות אשם ובגידה, מהגרים רבים ציינו תחושת החמצה שנולדה מהריחוק מהבית, המשפחה, החברים ושלל זיכרונות הילדות.
ברידג'ט פחימה, גרושה בתחילת שנות החמישים לחייה, מתגוררת כבר עשרים ושתיים שנים בפלורידה. היא הגיעה עם בעלה ושתי בנותיה כשהייתה בת שלושים ואחת והיום אחרי שאביה חלה, היא תעשה את הדרך חזרה בגפה. "תמיד רציתי לחזור, עכשיו אני מרגישה שאני חייבת את זה, גם למשפחתי, לאבי שחלה ובעיקר לעצמי. אני רוצה לפצות את עצמי על כל השנים שהחמצתי."
לפני עשרים ושתיים שנים, ברידג'יט ובעלה עזבו מאחור עסק משותף בכיכר המדינה, כדי לנסות ולפתוח עסק כאן וראו כי טוב. עסקי השעונים שלהם שגשגו וכך הם נשארו שנה אחרי שנה. במהלך השנים התגרשה מבעלה והמשיכה לנהל את העסק לבד. "אחרי שהתגרשתי טסתי לעתים תכופות יותר לביקורים בישראל. אחרי כל ביקור מאוד קשה לי לנחות פה חזרה. ההרגשה שיש בישראל משהו יותר שמח, יותר אמיתי, לא עוזבת אותי בקלות." אמנם זה נראה כאילו השנים מטשטשות את הגעגועים ועם הזמן המהגרים כבר לא מרגישים שישראל היא הבית, ברידג'יט מעידה כי ההפך הוא הנכון. "עם השנים הקושי לחזור ולהתנתק מהארץ מתגבר עוד ועוד." עוד היא מוסיפה "תמיד ידעתי שאני אחזור, קיוויתי רק שנחזור כולנו ביחד.״
למה לא חזרת קודם?
״לא חשבתי שאני אשאר כאן כל כך הרבה שנים, אבל החיים התגלגלו. הילדות היו צריכות לסיים את הלימודים, אחר כך קולג' ופתאום לפני שהבנתי את זה, הן התחתנו. ככה עברה שנה ועוד שנה התעסקתי בלגדל את ילדי ולעבוד.״
היום ברידג'יט מאחלת לעצמה שהבנות שלה יחזרו בעקבותיה. בינתיים היא מתכוונת לחיות על הקו ולהמשיך לנהל את העסק בפלורידה. ״היום אני מוכנה לוותר על חיי הנוחות ולהשכיר דירה קטנה בארץ, אני אפילו מוכנה לוותר על האוטו ולנסוע ברכבות. אבל בגילי אני לא יכולה לוותר על העסק ולהתחיל הכל מהתחלה.״
״זה צעד מאוד מאוד קשה," היא מוסיפה "אני כבר לא מבינה את העברית שמדברים הצעירים בארץ. אני לא יודעת להגיד לך מה יהיה לי הכי קשה, החשש הוא בעיקר שאני אמנם ישראלית אבל אני כבר גם קצת אמריקאית.״
היית ממליצה למישהי כמוך, שהיום היא בת שלושים עם משפחה, לעזוב את הארץ לטובת ארה״ב?
"לא נראה לי, יש משהו בקרבה ובשמחה בארץ שאין לו תחליף והיום אני יודעת שהוא חשוב יותר מהכל."
אורלי מכירה גם היא את תחושת החמצה, בעיקר בכל מה שקשור לשני בניה. "לפני כמה ימים בא אליי בני בן השמונה ואמר לי, אמא את יודעת אני אוהב את סבתא נאווה, שזו הסבתא שמתגוררת פה, יותר מאשר את סבתא אהובה, אמא שלי שמתגוררת בישראל. כששאלתי אותו למה, הוא ענה שסבתא נאווה באה הרבה יותר לשחק איתם ולטייל איתם וסבתא אהובה לא." "זה מאוד כאב לי לשמוע" היא מוסיפה "הסברתי לו שסבתא אהובה גרה רחוק וזו לא הבחירה שלה, אלא שלנו אבל אז הוא פשוט שאל למה היא לא בוחרת לגור לידינו. מאוד קשה לי עם זה."
מה את חושבת יקרה אם תשארי כאן לנצח?
"אם אני אשאר, אני בטח אבנה מבחינה כלכלית את החיים שחלמתי תמיד שיהיו לי ולילדים שלי. אבל אני אחמיץ את החיים לצד הוריי המזדקנים. הילדים שלי לא יזכו לטעום את החיים בישראל ולחוות את החוויות שלי כילדה. גם הם כמוני לא ייזכו לבנות קשר חזק עם ההורים שלי והמשפחה שלי בישראל."
ואם תחזרי?
"אם אני חוזרת, אני מוותרת על הנוחיות: איכות חיים ורמת חיים. זהו למעשה."
בעצם מדובר במאבק הקלישאתי של חומר מול רוח. אבל לא ניתן להכריע לטובת מי מהשניים. "זה נכון שחיי רוח הם אוטומטית חשובים יותר, הרי בלעדיהם אדם לא יהיה מאושר." אורלי אומרת. "אבל גם חיים קשים מבחינה כלכלית מזמנים הרבה צרות לזוגיות."
"ללבטים האלו, איפה לחיות אם לחזור או להישאר, יש השפעה גדולה על חיינו," מספרת אורלי. "זוגות רבים מגיעים אליי על הרקע הזה." ברוב המקרים האישה רוצה לחזור, והגבר, המפרנס הראשי, מבקש להישאר."
ציינת שיש נטייה להסכים יותר עם חיי הרוח, אותם לרוב מייצגת האישה, אבל על הנייר, מספרית, יותר נשים מגיעות בעקבות הבעל ונשארות בגלל הפרנסה. יש משהו שהוא נכון יותר לעשות בשביל חיי משפחה יציבים?
"אין נכון לא נכון, אין פה צודק או טועה, זה תלוי בכל זוג ומהם סדרי העדיפויות שלו ואם הם לא מצליחים להכריע זה יכול ליצור קרע."
"כשבני זוג שחיים פה הרבה שנים מדברים על חזרה לארץ, זה מעורר הרבה מתח. השלב הראשוני שבו מתבקשת להתקבל ההחלטה, הוא שלב מטלטל בפני עצמו ובמקרים מסויימים חוסר היכולת להגיע להחלטה יכול ליצור קרע ואף להוביל לגירושים."
אבל זה החלק הפשוט. מה שהופך את זה לגרוע יותר זה שבעצם, ההחלטה, קשה כמה שלא תהיה, היא רק ההתחלה. מה שמגיע אחר-כך מעלה את הקושי שלב. השלב שבו מתחיל התהליך לפני החזרה. איך לארוז? למי להודיע? איך לעזוב את העסק? למכור את הבית או להשכיר? עוד ועוד לבטים ומלווים בלא מעט ביורוקרטיה, הופכים את החודשים האחרונים שלפני החזרה למורטי עצבים. זה גם לא מסתיים כאן "גם החודשים הראשונים בארץ מאוד דרמטיים ומאוד מערערים את יציבות המשפחה."
.jpg)
האם את יכולה לדעת מי יחזור בסוף ומי יישאר?
"קשה לי לענות על זה, זה תלוי הרבה בסיבה לשמה הגיעו. לרוב, אלו שבאו לשליחות ובידיעה שהם פה לזמן קצוב בלבד, יחזרו. מי שהגיע צעיר ובנה את עצמו לאט לאט, אם הצליח יש סיכוי רב יותר שיישאר כאן. אבל אין דרך לענות על זה. זהו נושא תלוי אישיות."
אז הצלחה כלכלית היא הסיבה להישאר וכישלון כלכלי הוא הסיבה לחזור?
"לא, אני לא בהכרח חושבת שזה ככה. רוב הזוגות שמגיעים אליי מדברים על חזרה קודם כל מתוך געגועים וצורך בקרבת המשפחה".
קארן רודנר 32, רכזת הבית הישראלי בפלורידה, דווקא כן יכולה להצביע על מגמה. "הסיבה העיקרית לחזרה היא בעיקר המצב הכלכלי בארה״ב. לצערי כבר חוזרים פחות מתוך מניעים ציוניים ואהבת הארץ. הסיבה העיקרית היא כלכלית."
אכן בשנים אלו של של מיתון מציינים גופים רבים הקשורים לתהליך החזרה כגון חברות הובלות ושגרירות ישראל על עלייה חדה במספר החוזרים. גם לקמפיינים של משרד החוץ יש השפעה ישירה על מספר החוזרים. טוענת קארן. "בתחילת השנה השיק משרד החוץ קמפיין להמשיך ולעודד את החזרה הביתה, למרות שהקמפיין שפנה בעיקר לרגש ולמצפונו של היורד עורר מחלוקת רבה, הוא נחל הצלחה. "בתקופת הקמפיין, נכנסו כארבעים פניות ביום למשרד, שזה המון. כשהקמפיין ירד, הפניות ירדו משמעותית בכחמישים אחוז. זה עצוב, אבל עדיין יש כעשרים פניות ביום פחות או יותר."
חשוב להסביר כי לא כל מי שמרים את הטלפון חוזר. רובם של האנשים רק מבקשים לשמוע אילו תנאים מוצעים לתושב חוזר. מהן ההטבות, כמה חודשי אבטלה מקבלים. חלקם הגדול של הפונים מתעניינים בשאלת ייבוא רכב, טוענת קארן. רבע מהמתקשרים יעשה את הצעד ויחזור. "מתוך עשרים מתקשרים, בין ארבעה לחמישה יחזרו באמת."
אז ההטבות הן הסיבה לחזרה?
"ממש לא. להטבות אכן יש משקל אבל אנשים חוזרים לרוב אם הם לא הצליחו כלכלית. בכל שיחה אנשים מציינים גם את הגעגועים לארץ ולמשפחה כמובן, אבל ברוב המקרים המניע העיקרי הוא כלכלי, בעיקר אם מדובר במשפחה מרובת ילדים שקשה להם להתקיים פה."
"ההטבות ישנן, אבל ההטבות נגמרות והחיים ממשיכים. אם חוזרים אך ורק בגלל ההטבות, אני אומרת את זה בזהירות רבה, אז לא שווה לחזור. יש משקל להטבות, הן מאוד מקלות את החזרה לארץ, הן נותנות את המענה והן הטבות שנתפרו במיוחד לצורך המיידי של החוזר. אם זה ההחזר תשלום לביטוח לאומי, אם זה מתן אבטלה לשלושה חודשים או ההקלה בייבוא רכב. יש להן משקל. אבל הן רק עזר, הן מסייעות להטות את הכף. אני מקווה שאף אחד לא חוזר לשם כך בלבד."
איך המדינה יכולה להתחרות עם כל מה שארצות הברית מספקת לתושביה?
"אין ספק שהחיים בארץ קשים יותר, יוקר המחייה, פחות הזדמנויות עסקיות, וכמובן הנושא הביטחוני. זה לא קל. לכן המדינה מציבה אנשים כמוני במדינות הגירה ומשקיעה סכום לא מבוטל בקמפיינים ותכניות שנועדו להקל על המהגרים."
"עוד דבר, אולי החשוב ביותר," היא מוסיפה. "זה לא מובן מאליו שמדינה משקיעה כל כך הרבה ורוצה כל כך להשיב אליה את אזרחיה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמבקשת, אולי אפילו מתחננת מתושביה לחזור. תראי לי עוד מדינה שמוכנה לעשות כל כך הרבה כדי להחזיר את בניה. אני מבטיחה לך שאין עוד מדינה כזו בכל העולם."
