עלה נעל"ה
תוכנית יחודית של משרד החינוך הישראלי והסוכנות היהודית קולטת בני נוער יהודים מארה"ב ושאר העולם ללימודים תיכוניים בפנימיות בישראל
מיכאל כספי, נשוי ואב לשניים המתגורר מזה כשמונה שנים באטלנטה, ג'ורג'יה, ביקר לאחרונה בקונסוליה הישראלית שם, כדי לחדש את הדרכון הישראלי של בנו, נוח (14), ששכב במגירה מזה שנים. כששוחח עם עם הקונסול הישראלי, התעניין כספי באפשרות שבנו ימשיך את לימודיו בישראל. האם יש, הוא שאל את הקונסול, בית ספר או תוכנית לימודים בישראל המתאימה לבני ישראלים המתגוררים בחו"ל? להפתעתו גילה כי משרד החינוך הישראלי, בתמיכת הסוכנות היהודית, מפעיל תוכנית לימודים תיכונית לבני נוער מרחבי העולם בשם "אקדמיה עלית", ובמסגרת זו פועל מאז 1992 פרויקט נעל"ה, "נוער עולה לפני הורים", המיועד לבני נוער השוהים לבדם בישראל בשנות התיכון במטרה שהם ואולי גם בני משפחתיהם יקבעו את מושבם בארץ גם מעבר לשנות הלימודים.
כספי השתכנע שתוכנית הלימודים הזו היא בדיוק מה שנוח צריך, ובקיץ הקרוב הוא יגיע עם בנו לניו-יורק ליום של ראיונות ומבחני התאמה שיתקיימו במשרדי הסוכנות בעיר. כספי מקווה שנוח יעבור את המבחנים בהצלחה ויבלה את שלוש השנים הבאות בפנימיה תיכונית בישראל. המחשבה שהבן הצעיר שלו יחזיר אותו לארץ מרגש את כספי: “אני מרגיש שצריך לחזור לארץ”, הוא אומר ומתוודה שהוא מתגעגע לאורח החיים הישראלי, אותו הוא זוכר כשמח יותר, ספונטני, עשיר בחברים ופעילויות. למרות שחלפו מעל 20 שנה מאז שעזב את ישראל, ולמרות שהוריו ואחיו נפטרו, כספי מספר שעדיין יש לו הרבה חברים בארץ וכן דודים ובני דודים. אחד מחברי הילדות, הוא מספר, בגאוה, אפילו כיהן כמפקד משטרת ירושלים, העיר שבה גדל לאחר שמשפחתו עלתה לישראל מרומניה בשנת 1965.
התחנה הראשונה של כספי באמריקה, לכאן הגיע באמצע שנות השמונים, הייתה פלורידה, שם ניהל עסק למוצרי טיפוח יופי במשך כ-15 שנים. בפלורידה הוא נישא לאשה אמריקאית, שהציעה בשלב מסוים לפתוח בחיים חדשים במקום אחר. הם בחרו באטלנטה, עיר שמצאה חן בעיניהים בשל מזג האוויר הנוח, הקהילה היהודית הגדולה השוכנת שם, וגם בגלל העובדה שבאטלנטה מתגוררים לא מעט ישראלים, שנמשכו אל העיר מסיבות דומות.
כספי, שחש צורך להתחבר לשורשים, חבר לבית הכנסת הרפורמי המקומי והחלט להעניק לבנו חינוך יהודי. למרות שהבן נולד לאמא שאינה יהודיה, כספי בחר לימול אותו, לחגוג לו בר מצווה ולשלוח אותו ללימודים בבית הספר היהודי, "דיוויד אקדמי". בימים אלה משלים הבן תהליך של גיור רשמי, בין השאר כדי לאפשר לו להתקבל לתוכנית נעל"ה, המיועדת לנוער יהודי.
בחודש מאי הקרוב אמור נוח לצאת לביקור בן שבועיים בישראל, שאמור להכין אותו לחיים בישראל. כספי טוען כי הוא איננו חושש שבנו יתנתק ממנו בשלוש השנים בהן הוא יתגורר לבדו בישראל. “אני אבקר בארץ הרבה מאוד”, הוא מבטיח ומוסיף: ”יש לי משפחה מאוד גדולה בישראל. לאבא שלי היו 11 אחים ואחיות, לאמא שלי שישה וכולם נמצאים בארץ”. כספי משוכנע שנוח יהנה בישראל ומאמין שהוא ימשיך ויצטיין שם כספורטאי. כספי מודה שרעיתו חוששת מעט מהאפשרות שלאחר לימודי התיכון ישרת הבן בצבא הישראלי, אבל באותה מידה הוא אומר שהשניים מאמינים כי השירות הצבאי רק ייטיב עם בנם.
כספי: "אני חושב שהחיים בארץ הרבה יותר טובים מהחיים בארה"ב".
במה?
”לא הכל בחיים זה בית יפה, מכונית יפה, אני חושב שמבחינת הפנימיות זה יהיה מצוין בשבילו. כשהוא יהיה בן 21, אחרי השירות הצבאי, אולי הוא ימצא חברה ישראלית”.
ואתה מתכוון להצטרף אליו?
“כן, בתוך שנתיים. אני היום פנסיונר ומחפש לעשות משהו מעניין. החבר הטוב שלי בארץ, שגם הוא יצא לפנסיה, עורך סיורים לתיירים ברומניה. אני מאמין שאבלה את שארית החיים שלי הרבה יותר טוב בישראל”.
ומה אומרים החברים של נוח?
“הם לא רוצים שיסע. דווקא דיברתי עם כמה הורים וסיפרתי להם על התוכנית. אמרתי להם שאם הם רוצים, אני מוכן לקשר אותם עם התוכנית, אבל מאז לא שמעתי מהם כלום”.
משהו אחר מהשבלונה
גורי בן-אשל הגיע מישראל ללימודי ניהול מלונאות באינטרנשיונל יוניברסיטי, מיאמי, בשנות השמונים המאוחרות. כמו מיכאל כספי, גם הוא עקר לאטלנטה בתחילת שנות התשעים. לדבריו, המחשבה שדווקא ילדיו שגדלו כאן יחזירו אותו לישראל היא מוזרה ומחממת את הלב. בתו, אריאל, כבר הפכה לישראלית נלהבת אחרי שסיימה שלוש שנות לימודי תיכון במסגרת פרויקט נעל"ה והתגייסה לצה"ל.
לאטלנטה עבר גורי עם רעיתו ושתי בנותיהם משום שחיפש, לדבריו, מקום נעים לחיות בו. הוא מספר כי באטלנטה יש קהילה יהודית המונה כ-130,000 איש וכן קהילה ישראלית גדולה למדי ופעילות מורגשת של לישכת המסחר אמריקה-ישראל. חברות ישראליות רבות, כמו חברת התוכנה "אמדוקס", הקימו בסיס בעיר והקשרים המסחריים בין ישראל ואטלנטה נעשו נוחים יותר מאז שנת 2000, כשחברת התעופה דלתא החלה להפעיל טיסה יומית ישירה לישראל.
בשנת 1992 נולדה לבני הזוג בן-אשל בתם, אריאל, ולאחר מכן נולדה נטע. היום מוצאים את עצמם השניים שוב בבית ריק מילדים, לאחר שאריאל הצטרפה לתוכנית נעל"ה בישראל ומאוחר יותר התגייסה לצבא, שם היא משרתת כמש"קית קישור, בעוד נטע בת ה-18 לומדת בקולג' בארצות הברית.
הקשר של בנותיו עם השורשים היהודים והישראלים של אביהן, מספר גורי, התבסס על שתיים או שלוש שנים של לימודים בבית ספר יהודי, במהלכן למדו גם עברית. מכיוון שרעיתו של גורי, ג'יין, לא מדברת עברית, שפת הדיבור בבית הייתה אנגלית, וכשהבנות המשיכו ללימודים במערכת החינוך הציבורית, העברית נעלמה לה. על תוכנית נעל"ה, הוא אומר, לא היה להם מושג.
אז איך בכל זאת הגעתם לתוכנית?
גורי: ”ראיתי שאריאל חסרת מנוח. החיים שלה היו קצת סתמיים וחשבנו לתת לה קצת תוכן, משהו שונה מהשבלונות של הגדר הלבנה שמגדרת לאמריקאים את חצרות הפריפריה, משהו אחר מאורח החיים השבלוני והסטרילי של חיי הפרברים הנוחים של מעמד הביניים האמריקאי. כישראלי, המחשבה שעברה לי בראש הייתה, שהייתי מאושר אם הילדים שלי ימצאו עניין בדברים שהם מעבר לרמת הסטימולציה של אבוקדו, שהוא תפל, קצת שמנוני, אולי טיפה טעים, אבל לא משהו. הייתה לי שיחה עם אריאל, וכשאמרתי, אולי ישראל? היא אמרה לי, למה לא? אחרי הכל, היא כבר רגילה לזה שאבא משחק כדורגל עם הישראלים בג'יי.סי.סי. חיפשתי באינטרנט תוכניות שקשורות לישראל וגילינו את נעל"ה. נסענו לישראל להסתכל קצת מה קורה בתוכנית והיה קשה לנו להאמין כמה משאבים מדינת ישראל והסוכנות היהודית משקיעות בתוכנית. למדנו שמדובר בשלוש שנות לימוד בפנימיה, כולל טיולים וביטוח רפואי. אחרי שאריאל סיימה את השנה הראשונה בתיכון היא אמרה: יאללה, ונסענו למבחנים של נעל"ה".
מה אתה יכול לספר על החוויה הישראלית של אריאל?
“היא למדה בבית הספר מוסינזון, בהוד השרון, שנמצא במרחק עשרה ק"מ מהמקום שבו גדלתי. היא התחילה את התוכנית בכתה י', ולמרות שהנחיתה שלה לא הייתה רכה, לאט לאט ובעזרת המדריכים והמשאבים של בית הספר, היא השתלבה נהדר וסיימה כתלמידה המצטיינת של המחזור. בית הספר מוסינזון מקיים אינטרקציה עם תיכון מקומי וכך חברי הקבוצה, שמגיעים מחו"ל, בין השאר מגרמניה, שבדיה ודרום אפריקה, מכירים בני נוער ישראלים, כולל אתיופים ורוסים. אריאל מדברת היום עברית שוטפת ומשרתת ברמת הגולן כמש"קית קישור. היא ישראלית ותל אביבית מורעלת והיא מאוד מאושרת מהחיים שלה. היא מתקשרת אלי ואומרת, 'אבא, קניתי גרופון', או מספרת על הקונטיינר', שזה באר-מסעדה בנמל תל-אביב, שם היא יושבת עם החברים. בסופי שבוע היא מתארחת אצל אמא שלי, שיש לה בית מרווח”.
אז אתה רואה את שאר המשפחה מצטרפת אליה בישראל?
“הייתי חודשיים בישראל במטרה לבחון אפשרויות לעומק וזה מביא אותי לראות את החזרה כאופציה. הבת השניה לומדת כאן בקולג' אמריקאי ופעילה בסניף המקומי של אירגון 'בני ברית' וגם באיפא”ק. היא נסעה השבוע לכינוס השנתי של איפא"ק בוושינגטון”.
איך אשתך מתייחסת לאפשרות לעבור לחיות בארץ?
“ג'יין היתה מספיק פעמים בישראל כדי להבין, שישראל זה לא מקום כל כך נורא. כדי לשלוח ילד או ילדה בגיל 16-15 למדינה רחוקה, שני ההורים צריכים לתמוך בכך. הילדים מקבלים בעקבות התוכנית זיקה לישראל ורובם נשארים ומתגייסים לצבא. גם לאריאל היה ברור שהיא נשארת ומתגייסת. מבחינתה, מה זאת אומרת לא להתגייס? אין דבר כזה”.
איך אתה רואה את השינוי שחל בה?
“היא קיבלה יותר חרויות שלימדו אותה להיות יותר אחראית ויותר עצמאית. כאן, באטלנטה, היא ידעה שאבא לוקח אותה לחברה ובא לאסוף אותה. בישראל היא למדה לנסוע במוניות שירות והיא נוסעת באופן עצמאי. כשהיא היתה בת 15, לא דמיינתי לעצמי שתוך ארבע שנים היא תהייה חיילת במדים, שהיא ואני נשב בפאב תל אביבי ונוריד ביחד בירות”.
מאמינה בציונות
רוית בר אב, נציגת "אקדמיה עלית – נעל"ה" בארה"ב מאז דצמבר האחרון, מדברת בלהט על התוכנית המחזקת את הזהות היהודית-ציונית בקרב הדור הצעיר של יהדות התפוצות. בר אב כבר הוכיחה שהלהט שלה משיג תוצאות, כשהצליחה לפני מספר שנים להציג בפני מערכת החינוך הציבורית של ניו-יורק קורס על מדינת ישראל, שמועבר עד היום. על הפרויקט הזה עבדה במסגרת תפקידה במחלקת ההסברה של הקונסוליה הישראלית בניו-יורק, בה עבדה במשך כחמש שנים. משם המשיכה בר אב לעבודה באירגון אמריקאי לא יהודי שעסק בחינוך, ובחורף האחרון פנו אליה אנשי פרויקט נעל"ה עם הצעה לשמש כנציגה קבועה של הפרויקט בניו-יורק. רוית הודתה שלאחר שנענתה בחיוב להצעה, היא קפצה למים וגילתה שמדובר ב”מים עמוקים מאוד, בעבודה קשה עם הרבה אתגר”. כיום לומדים במסגרת התוכנית כ-1,200 תלמידים בכתות י'-י"ב ב-26 בתי ספר שונים. כ-85% מ-13,000 בוגרי התוכנית מסיימים בגרות מלאה. אקדמה עלית – נעל"ה, היא מספרת, החלה כיוזמת משרד החינוך והסוכנות במטרה להביא תלמידי תיכון יהודים מרחבי העולם ללמוד בישראל. תחילת הפעילות של נעל"ה התמקדה בעבודה עם בני נוער ממדינות חבר העמים, כשעם השנים התפתחה התוכנית גם למדינות אחרות כמו צרפת, קנדה, ארגנטינה, מכסיקו וארה"ב, כשנציגים של הפרויקט נשלחים לחו"ל כדי לעבוד על מיון הפונים. מאז שנכנסה לתפקיד פועלת בר אב להפצת התוכנית בקרב הקהילות היהודיות בארה"ב אליהן התוודעה במהלך שנותיה כאן. "מדובר בפרויקט ציוני ממדרגה ראשונה”, היא אומרת, “שבו 80% מבוגרי התוכנית הופכים להיות אזרחים ישראלים וכ-65% מהמשפחות עולות לישראל בעקבות הילדים”. רוית משוכנעת שכמו פרויקט "תגלית", השולח סטודנטים יהודים מרחבי העולם לטיול הכרות עם ישראל, כך גם נעל"ה ראוי להיות פרויקט מבוקש ביותר בקרב הקהילות היהודיות. מדובר, היא מדגישה, בפרויקט הנמשך שלוש שנים והזוכה למימון שמתחיל בכרטיס הטיסה וממשיך בהוצאות הלימודים, טיולים, פעילויות חברתיות ועוד. רוית עצמה עסוקה בהפצת התוכנית באמצעי התקשורת היהודית בארצות הברית ובשיחות עם הורים ותלמידים. בקמפיין הפרסומי של נעל"ה מציעות המודעות לצעירים היהודים ובני משפחותיהם להצטרף לחברה הישראלית האנרגטית.
מי מגיע לתוכנית מכאן?
רוית: "מגיעים צעירים מכל רחבי ארה"ב וקהילות מסוימות שולחות כבר עכשיו את הצעירים באופן קבוע. אני מדברת על קהילות בפנסילבניה, אטלנטה, אפסטייט ניו-יורק, קנדה. המשפחות ששולחות את הילדים הן בעיקר כאלו שמחפשות חינוך יהודי ויצירת זהות לילדים. יש מועמדים גם ממקומות מפתיעים כמו מילווקי או טכסס ולאחרונה התמנה נציג קבוע של הפרויקט בשיקאגו. צריך להזכיר שלא כל אחד מתקבל לתוכנית. זאת לא חופשה של שלוש שנים, ולכן מתקיימים מיונים בתחילת חודש יוני, כשהתלמידים עוברים ראיון במשרדי הסוכנות בניו-יורק”.
מי מתקבל?
“צריך בגרות נפשית כדי לעבור את השינוי ולחיות בחברה אחרת, ולכן נציגי התוכנית בודקים את המוטיבציה והעצמאות של המועמדים. יש צוות שמגיע מהארץ לערוך בדיקות פסיכומטריות ונבדקת גם יכולת ההסתגלות של הילדים להיות רחוק מהמשפחה. גם הפוטנציאל להצליח מבחינה אקדמית נבדק, שכן ,אחרי הכל, מדובר בתוכנית אקדמית. אנחנו מבקשים לראות את גיליון הציונים שלהם”.
יש לכם פרופיל של מועמד מוצלח?
“אין פרופיל חד משמעי, יש צעירים מכל הסוגים. בהרבה מקרים הופתעתי לגלות שהבקשה לצאת לתוכנית באה מהתלמידים אחרי שגילו את התוכנית בגוגל או שמעו עליה מאחים של חברים שלמדו בתוכנית”.
איזה בתי ספר אתם מציעים להם?
“יש עשרות בתי ספר שעובדים עם נוער דובר אנגלית, ביניהם כפר הנוער מוסינזון שבהוד השרון, שהוא בית ספר ממלכתי. אולפנת אמנה – בית ספר לבנות עקיבא שנמצא בכפר סבא. ישיבת שלעבים לבנים במודיעין. בית הספר התיכון לבנות של חב"ד – בית חנה, שבצפת. בכל הכיתות יש צוות של מורים שמלמד באנגלית, ספרדית, צרפתית או רוסית. בשנה הראשונה הם מדברים אנגלית אבל לומדים באינטנסיביות עברית באולפן, בכתה י"א הם כבר לומדים בעיקר עברית, כשבסוף כתה י"ב הם עוברים בגרויות. התוכנית הזאת טובה גם לישראלים שמתכננים לחזור לארץ ושולחים את הילדים ללמוד שם ולהסתגל. התוכנית מממנת את כרטיס הטיסה, ביטוח רפואי, טיולים בארץ, כרטיסי חיוג למשפחה ולחברים בחו"ל ואפילו דמי כיס. הצוות משקיע הרבה תשומת לב בתלמידים ובסופי שבוע ובחגים יש משפחות ישראליות שמאמצות אותם. לתלמידים יש גם אינטראקציה עם הישראלים, ככה שהם לא לבד”.
את לא נתקלת בגילויי חרדה של ההורים בגלל הדימוי של ישראל כמקום מסוכן?
“לא שמעתי גילוי של חשש כזה אפילו פעם אחת. הפונים לתוכנית מכירים את המציאות בישראל והם בעיקר רוצים חינוך ישראלי-יהודי לילדים שלהם. בשיחות שאני מקיימת עם הורים עולים נושאים אחרים, כמו התנאים בביה"ס, תוכנית הלימודים, הפיקוח, ואיך שומרים על קשר עם הילדים. יש גם כאלה ששואלים על קוד לבוש וכמה דתי בית הספר שבו ילמד הילד. יש משהו קסום בללמוד בישיבה בישראל, באווירה בינלאומית. אתמול אמרה לי אחת האמהות שזה מדהים בעיניה, שהתוכנית נותנת כל כך הרבה עושר, תכנים וחוויות לילדים. החשש היחיד שלה היה ההתאמה של הבן לבית הספר, איך הוא יתמודד עם השפה העברית. הילדים מקבלים הרבה כוח מכך שהם נמצאים בקבוצה שמקיימת הרבה פעילויות של גיבוש”.
אז יש תקווה לציונות?
“אני אופטימית. מבחינתי, עם כל הציניות של הישראלים, יש הרבה אנשים היום שמאמינים בציונות”.
