חייל אוניברסלי

"הלב שלי חצוי וכנראה שככה זה יהיה תמיד". מארק בלנק במדי צה"ל

לפני שבועיים הוא קיבל חופשה מיוחדת וטס לארצות הברית כדי להרצות בערבי ההתרמה של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF) בניו יורק ובמיאמי, והופתע לגלות שהעברית קולחת מפיו, כולל "אחלה" ו"סבבה", ושיש מצבים שבהם דווקא באנגלית, שפת אמו, חסרות לו מילים.

"הלב שלי חצוי וכנראה שככה זה יהיה תמיד", הוא אמר בבית הוריו. "כשאני בישראל אני מתגעגע למשפחה, לחברי הילדות וגם לימי ראשון. סוף שבוע ארוך זה כיף. וכשאני בארצות הברית אני מתגעגע לשווארמה, לחברים מהצבא ולאווירה הישראלית שכמוה אין בשום מקום אחר".

גם הוריו חצויים. עכשיו הם משתוקקים לעצור את מחוגי הזמן כדי שלא יחלוף כל כך מהר, והניסיון למתוח את שעות היממה שונה מהשגרה שבה מתנהלים חייהם כשבנם בישראל. "זה מה שטוב בעבודה שלי כאחות, אפשר לקחת משמרות ארוכות", מספרת האם. "כשעסוקים בעבודה קל יותר להדחיק את הגעגועים וככה זה קצת פחות כואב".

אמו של מארק־מאור מסוגלת להבין את הכוח שדחף את בנה לקצה השני של העולם, מפני שלפני שלושה עשורים גם היא הייתה במצב הזה. כצעירה קתולית שסיימה את האוניברסיטה והחלה לגשש את דרכה בחיים היא הרגישה שהנצרות לא מספקת אותה ושהיא רוצה "יותר אלוהים". במסע החיפושים שערכה במשך יותר משנה היא חקרה את הזרם הפרוטסטנטי, נגעה בבודהיזם וביקרה בבתי כנסת רפורמיים. "בתום שמונה חודשי לימוד עברתי גיור אורתודוקסי בניו יורק", היא מתארת, "והבית שלנו קונסרבטיבי".

את ד"ר ביל בלנק, רופא אורולוג, הכירה כשכבר הייתה עמוק בתהליך הגיור. האם היית מתחתן עם פם גם אילולא התגיירה? אני שואלת אותו. "לא", הוא משיב מבלי להסס. "באמת?" היא נפגעת. "טוב", הוא מהרהר, "אולי הייתי מתחתן איתך, אבל ייתכן שלא היינו מקימים משפחה מפני שילדים, לדעתי, זקוקים לזהות אחידה".

"הייתי על קוצים"

בביתם הראשון, בניו יורק, הם הולידו את אדם (26, עובד בחברת תקשורת, נשוי טרי) ואריק (25, מתופף). אחר כך, לרגל עבודתו של ראש המשפחה נדדו ללוס אנג'לס, שם נולד מארק (כיום בן 22), ולפני תשע שנים, כשהאב התמנה למנהל מחלקה בבית חולים בברוקלין, הם עקרו לניו ג'רזי, לעיר איסט ברנסוויק שבה יש קהילה יהודית תוססת.

בגיל 16 הודיע מארק להוריו שהוא רוצה לטוס לישראל ולא כתייר לרגע, אלא לסמסטר בן ארבעה חודשים. "הרגשתי שזה מה שאני רוצה וחייב לעשות", הוא מנמק. "למזלי לא נאלצתי לעבוד עליהם יותר מדי כדי לסחוט תשובה חיובית".

תיכון רמה בירושלים קלט 60 בני נוער מארצות הברית ומקנדה והציע להם תוכנית ייחודית ששילבה בין הספרים לרגליים. "כשלמדנו על רמת הגולן עלינו צפונה, וכשלמדנו על בר כוכבא הלכנו בעקבות הקרבות. ככה חרשנו את הארץ והתאהבנו בה ממבט ראשון, מטיול ראשון", הוא מספר בעיניים נוצצות. "כשהגיע הזמן לחזור לארצות הברית ביקשתי מההורים רשות להישאר. רציתי לעבוד בקיבוץ, לשפר את העברית, אבל הפעם הם היו תקיפים. אמא אמרה 'קודם תחזור הביתה ותסיים את החינוך שלך', וידעתי שאני חייב לציית. שבוע אחרי שחזרתי לג'רזי פרצה מלחמת לבנון השנייה והייתי על קוצים. ברור שגם אילו הייתי בישראל לא היו מגייסים אותי, הרי הייתי בסך הכל בן 16, אבל לא יכולתי להשלים עם העובדה שבבית השני שלי יש מלחמה ואני כל כך רחוק, לא מעורב ולא תורם".

כשסיים את התיכון הוא נקלע לפרשת דרכים. "ללכת לקולג' כמו רוב החברים שלי או להתגייס לצבא האמריקאי בהשפעת צה"ל", הוא משחזר. "בסוף החלטתי לתפוס שתי ציפורים במכה אחת ונרשמתי לקולג' צבאי בדרום קרוליינה. קיבלתי מהמארינס מלגה מלאה לארבע שנות לימוד כדי להפוך לקצין — טייס או מפקד מחלקה קרבית בחי"ר. חשבתי שזה יהיה העתיד אבל אחרי שנתיים, כשחזרתי הביתה לחופשת חורף, נצמדתי לרדיו כדי לעקוב אחרי הדיווחים ממבצע עופרת יצוקה והרגשתי שאני חייב לעשות משהו אחר, יותר משמעותי".

"להתגייס לצבא האמריקאי בהשפעת צה"ל". בלנק במדי מארינס

"שלושה ימים לפני שהיה אמור לחזור לפנימייה, מארק הושיב אותי לשיחה וסיפר שהוא לא יכול לחזור", ממשיכה אמו. "בתהליך מילוי הניירת לעלייה לא הייתי שותפה. לא יכולתי. הרי זה הבייבי שלי, בסך הכל בן 19. לא רציתי שיתרחק לקצה העולם". "אין מה לעשות", מסנן האב. "אילו אמרנו למארק שאנחנו לא רוצים שייסע הוא היה עושה לנו דווקא. ומה היינו מרוויחים?"

זקוקים זה לזו

בהתחלה הוא דיבר איתם על "לעשות עלייה" ואת צה"ל לא הזכיר בכלל. כשהתקרב מועד הטיסה, הם צפו בהכנות שעשה והבינו שהוא עומד לעשות את מסלול האימונים מההתחלה. שני אחיו קראו לו "משוגע" וחבריו היהודים כינו אותו "האמיץ" ואמרו ש"יש לו ביצים". "האמת?" מארק מחייך, "לא כל כך הקשבתי לדיבורים שרצו סביבי ולא כל כך עניין אותי מי מתגאה בי ומי חושב שזה צעד מטורף. הרגשתי שמדינת ישראל זקוקה לי לא פחות ממה שאני זקוק לה".

ב־13 במאי 2009, עם שתי מזוודות ועם גיטרה בס על הגב, הוא נחת בקיבוץ רביבים. "לא התקדמתי שם הרבה בעברית מפני שכולם דיברו אנגלית או ספרדית, שהיא השפה השנייה שלי, ולכן עברתי למכינה קדם צבאית בקיבוץ כרמים", הוא מספר, "ובסופי שבוע הלכתי לבתים של חניכים. החניכים ממש רבו על הזכות לארח אותי. בספטמבר, כשההורים הגיעו לישראל, הם ראו במו עיניהם שטוב לי".

"אני מספרת שהבן שלי בישראל, אבל ליתר ביטחון לא מספרת שהוא חייל". עם ההורים

"גם ראינו שהתבגרת", מזכירה לו אמו. "נראית יותר שקול ורציני. רק כשנפגשת עם אריק והלכתם מכות, כמו תמיד, התחלת להשתחרר". "ראינו גם שקשה לך", מוסיף אביו. מארק מהנהן. באחת ההזדמנויות, כשהעז לקטר, אביו זרק אליו משפט שנצרב בו חזק: "אילו זה היה קל — כולם היו עושים את זה".

ב־11 חודשי המכינה הוא סירב לענות למי שפנה אליו באנגלית, התאהב במוזיקה ישראלית (שוטי הנבואה, עידן רייכל, הדג נחש) ושבר את השיניים בעברית־קשה־שפה. "היו מונחים שתירגמתי ושגרפו צחוקים", הוא אומר. בתקופה זו הוא גם אימץ לעצמו שם עברי טהור — מאור. "ישבתי עם ספרי שמות לתינוקות כאילו שאני גבר נשוי שמחכה ללידה וחיפשתי שם עם משמעות שכל המשפחה האמריקאית שלי תצליח לבטא".

במקביל, ראש המכינה הכיר לו את החילות השונים. "הוא רצה שאלך לשלדג וגם אני רציתי, אבל לא התקבלתי, אז ביקשתי הנדסה קרבית מפני שבמארינס ראיתי איך הבחורים של הנדסה קרבית הם תמיד הראשונים".

התחשבו בשנתיים שעשית במכללה הצבאית?

"לא, אבל בטירונות הרגשתי שיותר קל לי מאשר לאחרים. ידעתי לנקות את הנשק, וכשחברים שלי ביקשו עזרה שמחתי להדגים. גם את חוקי המשמעת היה לי קל יותר לקבל, הרי כבר הייתי בסרט הזה. אי אפשר לומר באיזה צבא האימונים יותר קשים מפני שהם מאוד שונים, אבל בצה"ל אני לפחות יודע למען מי אני נלחם. יש לי שליחות ומטרה".

"גם אני קצת יותר רגועה", אמו מפתיעה, "מפני שבצה"ל, בניגוד לצבא האמריקאי, דואגים לכל חייל ונלחמים על כל חייל. בזיכרון של הסלולרי שלי שמורים המספרים של כמה מהמפקדים".

מאור הצטיין בטירונות, ובתום מסלול של שנה התקבל למחלקת סיור של הנדסה קרבית, "וכשיש כל מיני משימות מיוחדות בקו — אנחנו שם", הוא מתנסח בצורה מעורפלת כדי למנוע מאמו דאגה. "הוא באמת חושב שאפשר לעבוד עליי", היא מגחכת. "פעם הוא צילצל ואמר 'איזה באסה, דווקא ביום החופשי שלי אין גלים לגלישה'. סיפרתי לו שנכנסתי לאתר של אלג'זירה ושקראתי על 30 הרקטות שנפלו על אשדוד. במציאות הטכנולוגית של ימינו כבר אי אפשר להסתיר סודות. גם כשהוא רחוק אנחנו איתו".

מאור גר בדירה שכורה באשדוד עם עוד שני חיילים בודדים, והוריו של נועם אלמוג, חברו ליחידה, אימצו אותו כבן. את החגים הוא עושה בביתם בשוהם ואילו אחותו של נועם, בת חן, כבר התארחה אצל הוריו בניו ג'רזי. סוג של חילופי משפחות. מאז שלבש מדים הוא חזר הביתה פעמיים (לחתונת אחיו הבכור, ובמהלך "רגילה") ועכשיו, בערבי ההתרמה של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (בניו יורק גויסו 26 מיליון דולר לפעולות רווחה למען חיילים ובני משפחותיהם) נתקל בשאלות מוזרות.

"שאלו אותי מתי ישראל תתקוף באיראן, אז אמרתי 'רגע', התעמקתי בשעון, עשיתי פרצוף חשוב והכרזתי שברגע זה ההתקפה מתחילה", הוא צוחק ומתכנן את העתיד. בפברואר 2013, כשישתחרר, יחזור לארצות הברית, ילמד קרימינולוגיה ואז יבחר בין שירות באף־בי־איי לבין השב"כ.

אמו, שעובדת כאחות במחלקת דיאליזה, מטפלת גם בחולים ממדינות ערב. "אני מספרת שהבן שלי בישראל, אבל ליתר ביטחון לא מספרת שהוא חייל", היא אומרת. "מאז שהוא בצבא אני יותר מאמינה באלוהים, אבל אני בעיקר מאמינה במאור. הבייבי שלי הפך לבחור עם שיקול דעת. אני יודעת שהוא ישמור על עצמו גם בשבילי".