הזמן לא מוחק את הכאב

את יום הזיכרון לשואה ולגבורה יציין ישראל שליקר בביתו שבמיאמי ביץ' עם אשתו רבקה ובתו שושי. כמו בכל ימות השנה, הכאב והזכרונות מציפים אותו במיוחד גם ביום הזיכרון הרשמי. שלייקר מגלה כי ככל שהשנים עוברות, הגעגועים רק גוברים: "הזכרונות והגעגועים להורי ולכל בני משפחתי שנספו בשואה הולכים וגדלים. הזמן לא מרפא. להיפך, כשאתה מתבגר יש לך זמן לחשוב. אין לך ילדים קטנים, אין משפחה לפרנס. אתה חושב גם: למה הורי לא זכו לראות נכדים ולהגיע לגיל שמונים כמוני?"

סיפור ההישרדות של ישראל שליקר, שגדל בבית עשיר בפולין והגיע לפת לחם, תועד בפרויקט של סטיבן ספילברג לשימור סיפורי ניצולים מאירופה. שליקר סיפר להם איך שרד את זוועות השואה ואיך ראה את אביו נורה למוות לנגד עיניו.

ובכל זאת אופטימים. ישראל ורבקה שלייקר בביתם במיאמי

ישראל שליקר נולד בשנת 1930, בעיר יוסביץ הקרובה ללובלין. הוריו היו מעשירי העיר בזכות בית החרושת לשמן שהיה בבעלותם ובית המלאכה ליצור בגדים של אמו. ישראל זוכר את ילדותו כמאושרת, בית יהודי שמח בו גדל לצד שנים אחים ושתי אחיות ללא כל מחסור.

ישראל: "המלחמה פרצה בשנת 1939. אני הייתי בן תשע, ילד שמח עם משפחה אוהבת. כשהגרמנים הפציצו את פולין נשרף לנו הבית. אמא הלכה להוציא את מכונת התפירה שאיתה הייתה מיצרת בגדים. הלכנו לגור אצל סבא וסבתא שלי, שביתם לא נפגע בהפצצה. קרובי משפחה של אמא שלי הציעו להורים שלי ולסבא וסבתא לעזוב את פולין ולעבור לרוסיה, אבל ההורים שלי חשבו שהמצב הוא זמני ושהמלחמה תיפסק. הם מאוד חששו לבית החרושת שבבעלותם. הקרובים הרוסיים סייעו לבני משפחת אימי לעזוב את פולין ואנחנו נשארנו. כל המשפחה של אימי שברחה לרוסיה ניצלה ואצלנו כולם נכחדו. יום אחד הגיעה הודעה לכל בתי הכנסת בעיר, לפיה כולם התבקשו להגיע לשוק המרכזי של העיר. זה היה טריק. כשהגענו שמו את הנשים בצד אחד ואת הגברים בצד שני. אמי ואחיותי נשלחו לצד אחד ואני עם שני אחי היינו עם אבא. תוך כמה שעות העלו אותנו לקרונות של רכבת שהיו מעבירים בהם בהמות. סגרו אותנו לנסיעה של כמה שעות והעבירו אותנו למחנה של הגרמנים שבו עשו נעלים, שנקרא 'קאמפ ליפובה 7'. אבא היה הולך להילחם בשביל לקבל אוכל עבורינו והיה מקבל מכות . יהודי לובלין באו במשא ומתן עם הגרמנים בניסיון להוציא אותנו משם. הם לא ידעו שבקרוב כל יהודי לובלין ישלחו גם הם למחנות השמדה. הייתי רק בן תשע וכבר ראיתי במחנה אנשים שתלו את עצמם.

"אחרי כמה חודשים העבירו אותנו לעיר זולקובה, ושמו אותנו במחנה סגור בלי שמירה. הם שמו מלכודת בדרך לאלו שניסו לברוח. אבא החליט לברוח. ברחנו ביחד עם עוד כמה אנשים. הגרמנים תפסו אותנו בדרך. רצנו לשני כיוונים שונים ואני ראיתי במו עיני איך אבא ועוד כמה יהודים נורו למות. אלי ניגש קצין גרמני גבוה ואמר לחיילים תנו לילד הזה ללכת, הוא לא יהודי. הוא ריחם עלי. הקצין האחר אמר לו: בוא נוריד לי את המכנסיים ונראה אם הוא נימול. הם הורידו לי את המכנסיים וגילו שאני יהודי. הם רצו להרוג אותי עד שהקצין הגרמני אמר תעזבו אותו. הם עזבו אותי בשדה ליד מושב של פולנים. הסבובבתי באיזור עד שראיתי בית ושמעתי בכי של ילד. אז התחלתי לבכות ביחד איתו. רק כמה שעות לפני זה ראיתי איך ירו באבא. ראיתי איך המשפחה הפולנית עובדת בחוץ וחותכת קש. הצעתי לעזור להם בחיתוך הקש. הם נתנו לי לאכול אבל פחדו להחזיק אותי שם. הם נתנו לי לישון לילה אחד ולמחרת הייתי חייב לעזוב. הם ציידו אותי בלחם לדרך. התחלתי לחפש איפה להתחבא. מצאתי בית נטוש והתחבאתי בו מעל לתנור. אחרי כמה ימים הגעתי הלכתי לטחנת קמח של אדם שהכרתי מהעיר שלי וביקשתי ממנו עבודה. כל אותו זמן חשבתי איך אני מביא את אבי לקבורה, איך אני מביא את הגופה שלו מהיער. השגתי עגלה והצלחתי לאסוף את הגופה שלו ולהביא אותה לקבורה".

עם הפרטיזנים

"כילד ידעתי שאני חייב לשרוד", ממשיך ישראל שלייקר את סיפורו. "מצאתי חקלאי מהסביבה שאבא שלי היה קונה ממנו גרעיני חמניות להפקת שמן. התחננתי בפניו שיזכור לאבא את העסקים שעשה איתו. הבטחתי לו שכשתיגמר המלחמה נחזור יחד לבית החרושת של הורי והוא יהיה שותף שם. זה הכוח של הישרדות – ילד קטן שמשתמש בכל האמצעים והשכל כדי להרויח עוד יום בחיים. אחרי כמה ימים עם אותו חקלאי הוא חזר איתי לעיר וגנב מבית החרושת של הורי את כל המכונות ואת כל הסחורה. ושוב נזרקתי.

"הלכתי לחפש את הבית של דודתי לאה ודודי הרשל שגרו ליד היער בתקווה שהם עדיין יהיו בחיים ובאמת מצאתי אותם. סיפרתי להם את הזוועות שראיתי. יום אחד שמענו יריות מעל האסם של הבית של דודה לאה. כל אחד מאיתנו לקח כיכר לחם וברח. אני שוב ברחתי ליער האפל. שמעתי על חבורות של יהודים שמגינים על עצמם, שנקראים פרטיזנים. פחדנו להיכנס ליער לבד, אבל הבנו שגם הגרמנים מפחדים להיכנס ליער מהתקפות של הפרטיזנים. בלילה דודתי ודודי ואני נכנסנו עמוק ליער והתחלנו לצעוק 'שמע ישראל', בתקווה שהפרטיזנים ישמעו אותנו והם באמת שמעו. חבורה של יהודים עם כלי נשק מצאה אותנו. הם השתייכו לקבוצת קופקוף צפיוביץ, אחת מקבוצות הפרטיזנים שעשו הרבה פעולות נקמה, אליהן הם היו יוצאים בלילה. לאט לאט הכניסו אותי לעבוד איתם, אימנו אותי לא לפחד, להעיז, לנקום, לשרוד.

"האכזריות של הגרמנים לא יצאה לי מהראש. איך הפכו אותנו ממשפחה מאושרת למשפחה נרדפת ואיך הם הרגו את אבי וחבריו ביריות. הנקמה הכי טובה הייתה כשהיינו אורבים לשחירות של הגרמנים, יורים בהם, גונבים להם את הנשק, את הציוד שהיה להם, אוכל. תתארי לעצמך, הייתי רק בן עשר, ילד שהפך להיות לוחם, פרטיזן. אם חקלאים היו עוברים בעגלות וסוסים כדי להעביר את מרכולתם היינו משאירים אותם בחיים אבל שודדים מהם החלב ולוקחים את הסוסים. בימים קשים אכלנו בשר סוסים. שנתים ביער הפכו אותי מילד לגבר קטן. מה לא ראיתי ביער כפרטיזן? לידות, אהבות, קבורות של אנשים שגוועו ממחלה או מקור. ערכנו שם אפילו כמה חתונות. אבל עם כל הגרוע שהיה שם, עזרנו אחד לשני, רוסים , יהודים... היינו שם בשביל ההישרדות ובשביל הנקמה. יום אחד שמענו ברדיו שהרוסים כבשו את כל המקומות ושהגרמנים ברחו וידענו שהמלחמה נגמרה. יצאנו כולנו לעיר לובלין כדי לחפש כל אחד את בני משפחתו. אני גילתי מעדויות של אנשים שונים ששרדו שאחי, אמי ואחיותי נרצחו ונקברו בקבר אחים. בעיר לובלין שרדו חמישים ילדים יהודים. שמו את כולנו בבית יתומים עד שקבוצה של השומר הצעיר הגיעה מארץ ישראל לבית היתומים. שמו אותנו בתוך מכוניות והבריחו אותנו להולנד ומשם הפלגנו לארץ. בדרך לארץ, בנוסף לכול התלאות שעברנו, האנגלים ירו באוניה שלנו ממש סמוך לחיפה.

אכזבה בישראל

"כשהגעתי לארץ ישראל שמו אותי בקיבוץ רמת השופט. לימדו אותנו עברית ארבע שעות ביום וארבע שעות עבדנו. אחר כך עזבתי את הקיבוץ ועברתי לחיפה לדוד שלי, אח של אמא, ששרד את השואה. הוא אמר לי: אתה לא תגור בקיבוץ! אתה הבן של אחותי ותחיה איתי. איתי תרגיש בבית. אחר כך, אחרי שקמה המדינה, קיבלתי צו להתגייס לצבא. אחרי הזוועות שראיתי לא רציתי להתקרב לצבא. התגייסתי במקום זה למשטרה. מינו אותי להיות מנהל בתחנת המשטרה, שאחראי על שיחרור מכוניות שמגיעות מאמריקה לנמל. הכרתי שם קרובת משפחה שלי והתחתנו.

"כשראיתי את איך מכוניות מגיעות מאמריקה ביקשתי מדוד שלי באמריקה לשלוח לי מכונית אבל לא קיבלתי אישור מהמדינה לקבל מכונית. התכתבתי עם משרד הרווחה, סיפרתי את הסיפור האישי שלי כילד ניצול שואה, ועדיין סירבו לי. ואז הבנתי שאין במדינת ישראל צדק, שיש פרוטקציות. בשנת 1960, עם אשתי ושני ילדים, הגרתי לאמריקה, כועס על מדינת ישראל שהקיאה אותי. אני שעברתי סבל כל כך נורא לא רציתי לראות שמדינת היהודים לא עוזרת לי, שיש חוסר צדק, שאחד שקרוב לצלחת מקבל והשני שרואה זאת נשאר בצד רק בגלל שאין לו קשרים. היגרנו לאמריקה עם לב שבור".

"בניו-יורק חברתי לשותף תימני והקמנו אטליז של בשר תרנגולי הודו בברוקלין. אחרי חמש שנים התבססתי ועברנו לגור במיאמי, שם הכרתי יהודים טובים שעזרו לי בעסקים. התקבצנו יחד, מהגרים שחלקם ניצולי שואה, שהיגרו מישראל לארצות הברית. כולנו חלמנו להגיע למדינת היהודים ולהישאר שם, אבל כל אחד מהסיבות שלו עזב את הארץ, שזה עד היום כאב גדול עבורינו כניצולי שואה. במיאמי יצא לי להכיר גם את מאיר לנסקי (איש המאפיה היהודי, א.ש.). הוא היהי יהודי טוב שאהב מאוד לשמוע את הסיפורים האישיים של ניצולי השואה וקילל את כל העולם שעמד מן הצד ושתק".

עדיין אופטימי

"אני עדיין מבקר בישראל כמה פעמים בשנה. נתתי כמה חפצים שנשארו לי מהמשפחה למוזיאון יד ושם. יצא לי כמה פעמים להיות שם ביום השואה. השנה אני בבית עם אשתי ובתי שושי. ביום השואה אני מתאבל לא רק על המשפחה שאבדתי באירופה אלא גם על בני, שנפטר לפני ארבע שנים מסרטן העור. הוא היה בן חמישים, חי בפלורידה ואהב לדוג בסירה שלו. האובדן הוא חלק מחיי. אני אדם מבוגר עם הרבה מטענים של כאב, אבל אני לא מאבד את האופטימיות. אני ממשיך הלאה ומתנחם באשתי היקרה, שהיא לצידי כל חיי, בבתי ובשני נכדי, ויש גם חברים טובים. ובכלל טוב שהגעתי לגיל שמונים. צעיר אני כבר לא אמות. אנחנו מדליקים נרות נשמה ביום השואה, עושים יזכור בבית הכנסת ואני יושב וצופה בסרטי תעודה על השואה. זאת הדרך שלי להתאחד עם הנופלים".