כבר לא רק תחביב
נתן דביר התברג יפה בתעשיית ההייטק בישראל ובתור תחביב החל לצלם. היום, בניו-יורק, עם תערוכות ופרסים, הצילום ממלא את חייו
שבועיים אחרי שעבר לניו-יורק, יצא הצלם נתן דביר לצלם בשדרה החמישית. בשלוש וחצי השנים שעברו מאז, עבד דביר דווקא עם חומרים שצילם בעיקר בישראל, ורק עכשיו הוא מתחיל לגבש את אותו הרעיון של השדרה החמישית לכדי גוף עבודות עליו הוא עובד לאחרונה. בינתיים, דביר לא נח לרגע: הוא עובד על פרויקטים חדשים כל הזמן ומציג תכופות ברחבי ארה"ב. בין היתר,נפתחה בסוף השבוע (2 ביוני) תערוכה קבוצתית בהשתתפותו במוזיאון סנטה ברברה לאמנות. באוגוסט תפתח לו תערוכת יחיד בבואנוס איירס, כחלק מ"פסטיבל דה לה לוז", שם תוצג סדרתו "אמונה", ובאוקטובר ישתתף בתערוכה נחשבת במוזיאון סאות' איסט, בפלורידה, שתציג 20 צלמים נבחרים.
שום דבר בקריירה של נתן דביר עד כה איננו צפוי, ובמיוחד לא הדרך בה הוא הגיע לזרועות המקצוע. הוא נולד בנהריה ב-1972 וגדל בבת ים. כעתודאי בצבא הוא עבד ביחידת מחשבים של מודיעין והמשיך משם באופן טבעי לעבודה בחברות הייטק. ניצני ההתעניינות בצילום בצבצו אצלו כשנסע לטיול במזרח אסיה, אחרי הצבא. הוא קנה מצלמה וספר על צילום ולימד את עצמו איך לתפוס את העולם שראה בתמונות. עם שובו לארץ רצה דביר להפוך את הצילום למקצוע, אבל ויתר על החלום כשיעצו לו לשמור על המשרה בהייטק, משום ש"צילום הוא רק תחביב".
"המשכתי לצלם בתור תחביב", הוא אומר. "לא נהניתי מהתפקיד האחרון שלי בהייטק והגורל הפגיש ביני לבין הצילום בצורה שהפכת אותו לקריירה. הלכתי ביום שישי אחד לארוחת בוקר בקפה נוח בתל אביב, שם במקרה פגשתי את יובל אברמוביץ, אותו לימדתי שיעורים פרטיים בזמן לימודי באוניברסיטה. אמרתי לו שלמרות שהכיס שלי שמח, הלב שלי ריק. מה אתה עושה בשביל ליהנות מהחיים? הוא שאל אותי, ועניתי שאני מצלם. הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד איתו בתור צלם בטיים אאוט תל אביב, שרק הגיע אז לארץ. אחרי שבוע מצאתי את עצמי בראיון עבודה, מראה תיק עבודות שהכנתי בלילה שלפני". משם העניינים התגלגלו מהר: נתן התקבל לתקופת נסיון ובמהרה, אחרי שצילם פרויקט של בניינים בתל אביב שהרשים מאוד את העורכים, הוא התקבל לעבודה כצלם מן המניין. תוך חודשיים, כך הוא מספר, כמחצית מהצילומים בעיתון הגיעו מהעדשה שלו. במהלך החודשים הבאים הוא התחיל לעבוד עבור אתרי אינטרנט, קבוצת המגזינים SBC ו"טבע הדברים", וכל זאת במקביל לעבודה בהייטק. רק אחרי שחזר מפסטיבל "ברנינג מן" בנבדה ומפסטיבל צילום חשוב בצרפת, הוא הבין שהגיע הזמן לבחור.
"אמרתי לעצמי: אני בן שלושים, אני לא מצוייד באישה בילדים. טעויות שאעשה יפגעו רק בי בשלב הזה ואני לא רוצה לעשות את הטעות של לא לנסות לממש את החלום". מהר מאוד הוא הצטרף לסוכנות הצילום הנחשבת, "גטי אימאג'ז" וכעבור חודשיים כבר היה לאסיסטנט של הצלם הישראלי זיו קורן. ההתגלגלות שלו מצילום עיתונות לעולם האמנות, לגלריות ולמוזיאונים, הייתה טבעית: "בתקופת ההתנתקות מעזה צילמתי בישוב שירת הים. הבנתי פתאום שאני מצלם הרבה דברים שקשורים לאמונה דתית ופוליטית ונוצר לי דו-שיח עם האוצרת אורה קראוס, מהגלריה העירונית ברחובות, שהציעה לי לעשות את תערוכת היחיד הראשונה שלי. בינתיים הצילומים מההתנתקות התגלגלו לנילי גורן ממוזיאון תל אביב, שאצרה תערוכה על ההתנתקות וכך מצאתי את עצמי משתתף גם בתערוכה קבוצתית חשובה". בינתיים הספיק דביר לזכות, פעמיים, בפרס תמונת השנה בתערוכת "עדות מקומית": ב-2005 עם תמונה מפינוי ההתנחלות חומש וב-2007 עם תמונה של אב פלשתיני נושא בזרועותיו את גופת בנו המת במחסום ארז.
את חברו הצלם שי קרמר פגש דביר בתערוכה במוזיאון תל אביב, וזה הפגיש אותו עם מנהל הותכנית לצילום בבית הספר SVA בניו-יורק. דביר מספר כי לא היה בכוונתו להירשם ללימודים, אבל בעקבות הפגישה השתכנע להגיש מועמדות. הוא החליט לעזוב הכל ולנסוע לניו-יורק: "הייתי בן 36 ותחת האמונה שחיים רק פעם אחת רציתי להתפתח גם מבחינה צילומית וגם מבחינה אישית והחלטתי לעבור לניו-יורק. רציתי להרחיב את הרקע שלי, את הההיכרות שלי עם ההיסטוריה של האמנות בכלל והצילום בפרט ולהגדיל את סך הגירויים שמשפיעים עלי כאדם וכצלם. תוך חודש מכרתי הכל, עליתי על מטוס ובאתי לניו-יורק", הוא מספר.
במהלך השנתיים של הלימודים בסקול אוף ויז'ואל ארטס בעיר, הוא עבד על סידרה הנקראת "שמונה עשרה", המתמקדת באנשים בגיל הזה מקרב הציבור הערבי בישראל. "למרות שגרתי בארץ 36 שנה, לא הרגשתי שאני מכיר ומבין מה עובר על הציבור הזה. החברה הערבית במשבר זהות ורציתי להבין אותם. התמקדתי באנשים בני 18, מאחר וזאת נקודת זמן משמעותית בחיו של אדם צעיר בישראל. הפרויקט מתמקד בשכבת גיל שהולכת להוביל את החברה הערבית בשנים הבאות. מהמצולמים זכיתי ליחס של כבדהו וחשדהו, לפחות בהתחלה. רציתי לייצר מבט צילומי שונה מהסטריאוטיפ המוכר. אם עושים חיפוש תמונות בגוגל של ילד ערבי בישראל מגלים שבכולם הילדים אוחזים בכלי נשק, ואני רציתי ליצר זווית אחרת, שמתארת יותר את חיי היומיום, מאפשרת הכרות יותר מעמיקה, שבשאיפה תוביל לכבוד הדדי והידברות. צילמתי 64 צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ ומכל שכבות האוכלוסיה. כל פורטרט בסדרה מלווה בעדות אישית וניתן להבחין במתח המובנה שבסיטואציה בין צלם מבוגר יהודי ומצולם ערבי צעיר". הסידרה בינתיים הוצגה בארץ באופן מינורי בלבד, אך מחוצה לה היא הוצגה כבר על במות רבות. על רגע השיא בעולם הגדול אומר נתן: "אני מאוד מקווה שרגע השיא הוא הרגע הבא. אני בן אדם שאוהב לרדוף אחרי החלומות שלו: עזבתי קריירה מבטיחה בהייטק למרות הפגיעה הזמנית בתנאים, עזבתי את חיי הנוחות בתל אביב בשביל דירה קטנה יותר בניו-יורק ובשביל להוציא כסף רב על תואר שאפילו לא הייתי בטוח שאני צריך אותו. כרגע החלומות שלי מתמקדים בפרויקטים הבאים ובהקמת משפחה".
ומה המטרה הבאה?
"אני חושב שאמנות צריכה להיות קומיונקטיבית ולשקף את מה שהאמן מנסה להגיד לקהל. אני מנסה לאתגר את התפישות הראשוניות של אנשים ולגרום להם לחשוב ולבחון מחדש סיטואציות ומצבים מסוימים מבלי להורות להם מה לחשוב. המטרה היא להמשיך ליהנות, להמשיך לחוות, להמשיך לשתף. קל מאוד לנסות לרצות לכמת הצלחות ולהתמקד בפרסים, תערוכות ופרסומים. למרות שבתחילת הדרך הנושאים האלה חשובים, מגיע שלב מסוים שבו מגיעים לתובנה שהסיפוק הכי גדול מגיע מהיצירה עצמה- תובנה אליה הגעתי בשנים האחרונות. אני נהנה מהפירסומים והתערוכות, אבל אין כמו החוויה לחזור מיום של צילומים ולהתרגש מתמונה שצילמתי".
קישורים לתערוכות:
www.sbma.net/exhibitions/portrayalbetrayal.web
www.sigen.gov.ar/multiarte.asp
