סנדרסון אצל קינג

עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה היה דני סנדרסון. האיש הקטן-גדול הזה המציא את הרוק הישראלי עם חבריו לסופר-גרופ "כוורת", איתם התחמם בלהקת הנח"ל עד שנפלטו הישר לאולפני השידור של גלי צה"ל עוד לפני שמישהו המציא את האותיות המתחברות ביחד למילה "פלייליסט". ארבעים שנה מאוחר יותר, אחרי אינספור מהפכות תרבותיות בנוף המוזיקלי הישראלי, עלה סנדרסון לבמה בשבוע שעבר במועדון בי.בי קינג בטיימס סקוור והיה תוסס וצעיר כמו על במת האירוויזיון בבריטניה ב-1974, שם הוא וחבריו לכוורת שרו את "נתתי לה חיי" והפסידו את התחרות ללהקה אלמונית משבדיה בשם "אבבא". באתר "שירונט" יש וידיאו של כוורת מופיעים באותו אירוויזיון. אם אתם מתכוונים לראות את הוידיאו כדאי לכם להתכונן למסע בזמן. סנדרסון נראה שם כמו הכלאה בין וודי אלן לפול סיימון, רק עם חיוך שובב של ילד ג'ינג'י שגדל בקיבוץ מתחת לכובע טמבל. אבל סנדרסון לא גדל בקיבוץ. הוא גדל בפורסט הילס, קווינס, והלך לבית ספר במנהטן, כפי שטלי ליברמן דיווחה כאן לפני שבועיים בראיון שקיימה עם סנדרסון. השיבה לבי.בי קינג בניו-יורק הייתה במידה רבה שיבה הביתה, ואין ספק שסנדרסון הרגיש בבית, עם קהל ישראלי-מקומי שהכיר את מילות כל השירים.

על הבמה סנדרסון נראה כמו... נו, הכלאה בין וודי אלן לפול סיימון אחרי ארבעים שנה. קצת קשה להאמין שהאיש הזה הוא בן שישים. שישים זה גיל של סבא של מישהו, כזה שמספר בדיחות קרש. אבל המספר שישים פשוט לא מתחבר לסנדרסון והבדיחות שלו דווקא מצחיקות. מאוד. הוא הזכיר לקהל באותה הזדמנות שהוא בעצם גם סטנדאפיסט, אולי הסטנדאפיסט הראשון בישראל, כפי שהציע שכני לשולחן. שירים של כוורת, שירים של דודה, שירים של גזוז, שירים של סנדרסון-סולו ושיר אחד שהלחין ניו-יורקר לשעבר אחר, אחד שגם חזר להתגורר בעיר לפני מספר שנים, ירוסלב יעקובוביץ'. "בחלום" שם השיר, וכמו מתוך חלום אחר עלתה לשיר אותו ענת עצמון, חברתו לחיים של סנדרסון ומנת היסטוריה נוסטלגית גדושה בפני עצמה.

סנדרסון עם חברתו לחיים ענת עצמון (צילום: רפי דלויה)

למרות שסנדרסון חתום על רוב המילים וכמעט כל הלחנים של הלהקות שהקים, הוא תמיד הקיף את עצמו בכוכבי-על, שקצת הצניעו את מקומו על הבמה. כך היה גם בבי.קינג, עם לפחות שתי דמויות בולטות במוזיקה הישראלית העכשווית, תמר אייזנמן וכפיר בן-ליש, שניהם בגיטרות ושירה, וכן שי וצר על התופים, יותם בן-חורין על הבס, שאול עשת על הקלידים, ורוית הראל ששרה נהדר את התפקידים של מזי כהן. הקהל בטיימס סקוור א-ה-ב אותם. איך אפשר שלא? במיוחד כשסנדרסון מחזיר אותך בזמן לימים הראשונים ההם, ולא משנה אם אתה בן שישים, עשרים וחמש, או כמו זה שעמד ליד הבמה וידע את כל המילים לשירים של כוורת, שהיה לכל היותר בן עשר.