מכת בכורות: "אחים לכל החיים" טכנית ובנאלית
בסדרת הדוקו - רגש החדשה "אחים לכל החיים", יוצאת גלית גוטמן לחפש תובנות בין אחים במשפחות מועטות ילדים ומרובות ילדים. אם גם אתם רוצים לחוות את אותן התובנות תזדקקו לאמוציות של טינאייג'ר ולמבט מהורהר
הנה שני דברים טובים שאפשר לומר על גלית גוטמן: היא אלכימאית. והיא גילתה, אולי במקרה, את סוד נעורי הנצח. עד שנחלוק בו כולנו בסוף רשימה זו, הנה ספוילר: שום קרם אנטי אייג'ינג לא נחוץ.
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
- "מלכות הפופ": אין חדש תחת הגשם "הפרלמנט": יופי של ישראלי מכוער "איפה האוכל": אייל שני בין דגים ועדות
"בטבעת זו", הסדרה הדוקו - רגשית הקודמת שלה, היתה נסיון מעניין לחשוף את המצוקות, המבוכות והג'יפה הכללית המסתתרות בחיי נישואים נורמטיביים לכאורה. עכשיו מגיע נושא רחב יותר, כלל אנושי ואוניברסאלי ממש: יחסים בין אחים, שהם – הפתעה ענקית – "אחים לכל החיים". זה שם הסדרה, והוא מעיד על האלכימיה, שכן סימן ההיכר של הפרק הראשון הוא האפשרות לקחת חומרים בנאליים עד דמעות ולהפוך אותם לשעה של טלויזיה סבירה פחות או יותר. עד כדי כך סבירה, שאפשר להתעלם מן השיבוץ המתוחכם של כל הפרסומות המעודדות צריכה משפחתית מוגברת.
אז מה היה לנו? ראשית, צידוק מדעי: "מחקרים" עלומים ומסתוריים, שעצם איזכור קיומם מעניק לעניין נופך של חשיבות, קובעים כי היחסים בין אחים הם קשרים מאד מהותים בין בני אדם. יש גם תילי מחקרים על ילדים יחידים במשפחות קטנות, ובמתח הדרמטי בין שני המקרים הקיצוניים הללו יוצאת גוטמן למסע של חיפוש תובנות.
והיא לא לבד: מסייע כנגדה הפסיכולוג הכי חביב על המסך, משה אלמגור, שמנעד ההארות שלו נע בין "לא טוב היות האדם לבדו" לבין "אבל הוא לבדו בין כה וכה".
לטיול יצאנו
לאן לוקח אותם המסע? אל הקטבים. משפחת מיכאלי מראשון לציון, עשרה ילדים. הבכורה בת 14. האם, זהבה שירה, רק בת 32. הילדים, מתברר מוידוי שלה, נולדו בגלל קשיים כלכליים ופשיטת רגל, כאילו כדי לשכוח מן הצרות. רגעי הרמוניה: כל העשיריה יושבת על ספה אחת, דבוקה לטלוויזיה. רגעי הקושי: קיפול כביסה, החתלה, סידור הבית ובת 14 שמודה שקשה לה עם זה לצד בן 12 שמתאר את הימים המאושרים ביותר בחייו: לצאת עם אמא לבד להליכות ו"לדבר על דברים פרטיים". הפסיכולוג: במשפחות גדולות אין תחושת פרטיות, למקרה שלא ידעתם. גוטמן: מבט מהורהר עמוקות בתוספת קלוז אפ.
והנה משפחת סנגר מירושלים, קטנה-קטנה: אמא ליאורה והבת אנה, בוגרת ג'וליארד שבעצם מעולם לא רצתה לנגן אלא רק נכנעה ללחצים של אמא וסבתא, לידיעה שבה תלויות ציפיות של שני דורות, ובסוף מרדה ולא עשתה תואר שני. והנה עתה היא מגלה שקשה לחיות בזוגיות. עצוב, עצוב ועמוק מני חקר, כפי שמתבהר באמצעות הפאוזות הארוכות שבין משפט למשפט, גם של האם וגם של הבת. המראיינת תורמת את חלקה לאיטיות בכך שהיא מחכה ומחכה לתובנות של השתיים ולא מתערבת, וודאי לא שואלת שאלות קשות.
רוצים עוד? יש: משפחת זרצ'נסקי מעמנואל, בה האחות הבוגרת, כבר בת 27 ומצויידת במודעות עצמית, אומרת "אנחנו כאילו משפחה של הורים", ומאשימה את אביה ואמה בכך שלא חינכו את ילדיהם אלא הטילו את העול על הצאצאים עצמם, ובהיותה הבכורה, עמדה בזה בקושי עד שעזבה את הבית אחרי הצבא. איפה ההורים הללו וזכות התגובה האלמנטארית שלהם? האם באמת רק נפלו בעריכה, או שלא נשאלו מלכתחילה לדעתם?
כל זה עטוף בעריכה הכי קצבית שאפשר, בצילום איכותי, במעברים נכונים בין המרואיינים לגוטמן המהגגת עליהם עם הפסיכולוג, וכיוון שכך השעה חולפת מבלי שנשים לב כי מבחינה דוקומנטרית גרידא יש כאן החלטה מושכלת: מה שלא נדחף לקונספט, מה שלא מסתדר עם התסריט המהודק, לא תראו. אנה סנגר לא תדבר על הנוחות והשפע שהורעפו עליה אלא תחווה את עצמה כקורבן עד סוף השעה. הגברת מיכאלי לא תישאל אם אי פעם זכתה לייעוץ מקצועי באשר לגידול העשיריה שלה, וגלית גוטמן תמשיך לספר לפסיכולוג כמה שונה המצב בביתה, עם שתי בנותיה שלא נדרשות לקפל כביסה או לעשות משהו, והיא כל הזמן רוצה רק לתת ולתת להן.
המקצוענות הטכנית של המוצר עלולה להשכיח מצופיו שמדובר בהצצה בנאלית לפיסות חיים ערוכות היטב. גלית גוטמן כל כך נעימה ובלתי-קונטרוורסאלית על המסך, עד שבהחלט אפשר לצפות בעוד שעות כאלה מבלי לחוש כלום, רק נעימות. הפסיכולוג תורם לתחושה הכוזבת של הצופים שהם מבינים את הדינמיקות המשפחתיות, המצוקות וגם האושר, ממש כמוהו: ההבזקים של ההארות שלו לא יכאיבו בעיניים, אפילו לא עד כדי מצמוץ. בסוף הוא אפילו מגלה שהאושר טמון בכך שלא נרצה משהו שאין לנו, בחינת "איזהו עשיר, השמח בחלקו".
ולסוד נעורי הנצח המובטח: זו היכולת המדהימה של גלית גוטמן, בגיל 40 בערך, לחשוב ולחוות אמוציות כמו בת 16 שזה עתה פקחה את עיניה אל העולם הגדול. מומלץ? רק אם אין לכם משהו טוב יותר לעשות בימי ג', בשעה 21:00, ביושבכם מול ערוץ 10.
