אמנית משת"פית
נעמי לב מאמינה ביצירה משותפת, קידום אמנים אחרים ושילוב גישות וסיגנונות
"אני מציירת מאז שאני מכירה את עצמי", אומרת הציירת נעמי לב, "אני לא יכולה לא לעשות את זה, זה צורך ממש ברמה הפיזית". אבל אל תטעו, נעמי רחוקה מדמות הציירת המתבודדת בסטודיו שלה מבוקר ועד לילה: במקביל לציור היא מספיקה לאצור פרויקטים, לפרסם מאמרים, ללמוד לימודי תואר שני בביקורת וכתיבת אמנות בסקול אוף ויז'ואל ארטס, ליזום ביקורים של אמנים בינלאומיים בישראל (את ויטו אקונצ'י הביאה ב-2011 לסידרת הרצאות, ועכשיו היא עובדת על סידרה דומה עם האמן הגרמני, ג'ונתן מיס), והרשימה עוד ארוכה. שיתופי פעולה הם הלחם והמים של עבודתה: "אני מתעסקת בכל הצדדים של אמנות בראי של שיתופי פעולה", היא מסבירה, "נראה לי שהצורך הזה בא גם מהבית, משום ששני ההורים שלי מתעסקים בטיפול ובעבודה עם אנשים".
גם כאשר היא מציגה את ציוריה בתערוכות, לא מדובר בקיר הלבן הקלאסי שעליו תלויות תמונות בשורה, אלא בהצבות לא שיגרתיות המשלבות יצירות של אמנים נוספים. ב-2008, בעת לימודיה בבצלאל, יזמה נעמי פרויקט ביחד עם אמני הרחוב התל אביבים Zero Cents ו-FOMA, שהביא אווירה של רחוב תל אביבי לגלריה שבמוסד הירושלמי. ב-2011, כאשר היא והאמן אלעד רוזן הוזמנו להציג בגלריה אלפרד בתל אביב שתי תערוכות נפרדות זו לצד זו, הם החליטו לשבור את הפורמט ולהשתלט בצוותא על כל החלל: "מה שהיה מעניין זה התהליך. אנחנו מתחילים לצייר על הקירות, אני מתחילה בצד אחד, הוא מתחיל בצד אחר ובאיזשהו שלב מתחלפים. לאחר מכן מתחילים לצייר אחד על ציוריו של השני ולבסוף הצבנו דברים שהכנו בנפרד בסטודיו ושמנו על הקירות. השילוב והאינטראקציה הזאת פשוט מעניינים אותי", היא מספרת.
נעמי לב הגיעה לפני שנה לניו-יורק לתוכנית הלימודים בסקול אוף ויז'ואל ארטס, אבל גם כדי להצטרף לבן זוגה, הצייר דב טלפז, עמו היא חולקת סטודיו בגרינפוינט שבברוקלין. הרעב שלה למעורבות עם הסביבה לא פוסח עליו: "אנחנו באים משני עולמות ציוריים ותיאורטיים מאד מאד שונים, זה יוצר עניין. כל אחד מאיתנו שותף לתהליך הציורי האחד של השני ואנחנו מציירים לפעמים ביחד". עבור התערוכה שהציג טלפז בתל אביב בקיץ, כתבה נעמי את הטקסט וסייעה באוצרות.
בילדותה עברה נעמי עם הוריה דירות רבות, ובין השאר בילתה שנים בארצות הברית, כך שהמעבר לניו-יורק היה טבעי למדי בעבורה. "מאז שאני ילדה, בגלל כל המעברים האלה, לא היה מקום שגרתי בו יותר משנה-שנתיים. גם בבצלאל זה היה נס שנשארתי ארבע שנים. בתור ילדה אלו היו חוויות מאד טובות שמאד עיצבו
הבחירה של נעמי ללמוד כתיבה היא מפתיעה ומקורית, במיוחד לעומת רבים מבני מחזורה בבצלאל שהמשיכו ללימודי תואר שני באמנות-סטודיו בארץ ובחו"ל.
למה כתיבה?
"זו החלטה שהגיעה מתוך איזשהו ניסיון בעולם האמנות לפיו כל דבר שעשיתי, גם כאמנית וגם כאדם שעובד במוזיאון ובגלריה, כל דבר דרש כתיבה ובהירות לגבי מה שאתה רוצה לעשות ואיך אתה רוצה לעשות את זה. מצאתי את עצמי אפילו בהרשמה ללימודים כותבת בלי סוף והרגשתי שהתוכנית הזאת יכולה להכיל את כל התחומים שאני מתעסקת בהם. המורים שם הם אוצרים, אמנים, משוררים, מבקרי אמנות ותאורטיקנים, והרגשתי שזה מספיק רחב כדי להכיל אותי ואת תחומי העניין שלי, וחוץ מזה בית הספר נמצא בניו-יורק, שמציעה שפע אמנותי אדיר״.
הכתיבה באנגלית, מספרת נעמי, היא אתגר גדול בשבילה, ואליו הצטרף האתגר שליווה אותה בשנה האחרונה והוא להתמקד בנושאים עליהם מעניין אותה לכתוב. "הבנתי שאני בעיקר רוצה לכתוב לנושאים
בעתיד הקרוב תשתתף נעמי בפרויקט Go Brooklyn Arts במסגרתו יפתח הסטודיו שלה לקהל ב-9-8 בספטמבר, והיא גם עובדת על פרויקט עצמאי בו היא משמשת כיועצת אוצרות בשיתוף עם אוצרת משנה במוזיאון היהודי של ניו-יורק. באשר לעתיד הרחוק: "אין לי שום תוכניות" היא אומרת, "לא היו לי תוכניות לפני שנה או שנתיים וגם לא כשהלכתי ללמוד בבצלאל. התוכנית שלי באופן כללי היא להיות קשובה למה שאני צריכה ולמה שאנשים סביבי צריכים ולאתגר את עצמי".
לפרטים על הפרויקטים הקרובים: www.naomilev.com
