מנכ"ל הקק"ל
פעם הייתה קרן קיימת אחת, היום שתיים, ולזו האמריקאית קוראים JNF. בראשה עומד ראסל רובינסון
אתם זוכרים את הקרן הקיימת לישראל, נכון? ובכן, היא עדיין קיימת, בגירסה קצת אחרת בארה"ב, ובראש הקרן קיים מנכ"ל, ראסל רובינסון שמו. The Jewish National Fund ובקיצור JNF, הוקמה לפני 111 שנים בתור הקרן הקיימת לישראל, לפי רעיון אותו הגה צבי הרמן שפירא, מראשוני חובבי ציון, שהיה גם מתמטיקאי שמצא שיטה לגיוס כספים קולקטיבי במטרה לרכוש אדמות בארץ ישראל לישוב העם היהודי. מאז התפצלה הקרן לשלוחה הישראלית ולשלוחה האמריקאית, JNF, שבראשה עומד ראסל רובינסון. רובינסון עצמו גדל הרחק-הרחק מארץ ישראל, באקלים מדברי לא פחות מזה של ערבות הנגב, באל פאסו, טקסס.
"היו שם אולי אלפיים יהודים", מספר רובינסון על עיר נעוריו. "השלט במועדון השחיה אמר 'יהודים ומכסיקאים רק פעמיים בשנה', ורק בשנות התשעים התגלה שהמשטרה התייחסה לשכונה שלנו ברשת הקשר כ'גבעת האפּים'. ברור שאף אחד לא ידע את זה, כי לא היו שוטרים יהודים! לא הייתה אנטישמיות גלויה, אלא חסויה ומתחת לפני הקרקע", רובינסון מחייך.
משפחתו של רובינסון (במקור רובינסיון, מפליטי חבל אלזס-לורן בצרפת), דור שישי באמריקה, התיישבה תחילה בווירג'יניה. אביו של רובינסון התגייס דווקא לחיל האוויר הקנדי. הנסיבות הובילו אותו לתחנת הרכבת של אל פאסו. רובינסון האב הביט סביבו והבין מהר מאד שהמקום הזה לא בשבילו וגמר אומר לעלות על הרכבת הבאה לכל מקום אחר. הבעיה הייתה שהרכבת הבאה מאל פאסו אמורה הייתה לצאת שבועיים מאוחר יותר ולאבא של רובינסון כבר לא היה סיכוי. "כל האמהות היהודיות הריחו אותו ממרחקים. לפני שהוא ידע איפה הוא נחת הוזמן לארוחות בוקר, צהריים וערב. רווק יהודי בקהילה כזו קטנה? היה לו דייט כל 3 דקות. ככה הוא פגש את אמי".
אמת יחסית
חברי הקהילה היהודית של אל פאסו גילו את ישראל, כמו רבים בארצות הברית, עם הניצחון המוחץ של צה"ל במלחמת ששת הימים. "אנשים התעוררו פתאום. הגעתי לג'יי.סי.סי וראיתי שסבי תורם כסף שידעתי שאין לנו ואת אבי, אחרי יום עבודה ארוך, מסדר כסאות. הם תלו דגלונים קטנים של ישראל על האנטנות של המכונית. הייתה תחושת גאווה אפילו בבית הכנסת הרפורמי מעבר לכביש. הם היו אנטי ציונים והתהפכו לחלוטין. זו הייתה כמו יציאה מהארון כיהודי".
אבל את שיעורי תלמוד התורה אליהם נשלח רובינסון בילדותו הוא "שנא", לדבריו, והוא וחבריו התייחסו לבר המצווה שלהם כ"כרטיס יציאה מהכלא ותזרים מזומנים". "לא חשבתי שיהיה לי כל קשר ליהדות, כי זה היה כזה סבל, שחשבת שלהיות יהודי זה הדבר הכי גרוע בעולם. פתחתי עסק לניקוי שטיחים עם שני שותפים ובמשך שנים הצלחנו מאד".
אבל אז, כמו שרובינסון למד והפנים, הוא נפל לטריק הכי עתיק ברשימת השטיקים של מנהיגי הקהילות היהודיות. "בא אלי בחור מהג'יי.סי.סי, ושיקר לי כמו שכל מקצוען יהודי טוב עושה. הוא רצה שאני אהיה ראש של ועדה במחנה הקיץ אותו הוא ניהל והבטיח לי שאין לי מה לדאוג ושאני לא אעשה הרבה. הצעתי לו כסף במקום אבל הוא אמר, 'שטויות, יש לנו מחנה קיץ, כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיע לכמה ישיבות. בקיצור, הבחור פוטר שלושה שבועות לפני תחילת המחנה, התרגז ועזב את העיר. הנטל נפל עלי, והנחתי שלמרות שלא ראיתי מקום כזה בחיים, שלנהל מחנה קיץ יהודי תהיה משימה קלה... זו הייתה העבודה הכי קשה שהייתה לי בחיים! אבל התאהבתי בעניין. מכרתי את העסק שלי, והשאר היסטוריה".
ושם למדת שיש להציג את האמת בצורה מסוימת?
"תראה, אני אומר זאת לאנשיי כבדיחה אבל גם כי אני מקווה שזה ישתנה. אנשים רוצים לדעת בדיוק מה אתה מצפה שהם יעשו. אם לי אומרים להצטרף לאיזו יוזמה בהבטחה שלא יהיה יותר מדי לעשות, אני פשוט לא מצטרף. הזמן שלי מוגבל ויקר. לא אכפת לי להגיע ולעשות משהו, או לא להגיע כלל. אבל לומר לי לבוא ולבזבז שעה או שעתיים... אני מבהיר הכל מראש. יש לי 42 חברי ועד והם יודעים שהפגישות שלנו לעולם לא יארכו יותר משעתיים, ושכל סעיף לא יקח יותר מרבע שעה. בחיים. יש הליך קבלת החלטות שמכובד על ידי כולם".
הרצל כאיש שיווק
רובינסון גר כיום בליווינגסטון, ניו ג'רזי. "קשה לדעת היכן יש קהילה תומכת יותר בישראל. ניו-יורק יותר יהודית וישראלית במהותה ובכל מקום מחוץ לה אתה צריך להתאמץ קצת יותר. בתי הכנסת בניו ג'רזי פורחים. נכון שאין לנו מצעד יום עצמאות, אבל זה עניין של מספרים".
בישראל ביקר מנכ"ל הקק"ל האמריקאי רק לאחר לימודיו בקולג' אבל את JNF הוא הכיר עוד מילדותו בטכסס. "תמיד היינו חייבים לשים לפחות 25 סנט בקופסה הכחולה. אני וחבריי גם חשבנו שאם ילדים אחרים ישימו דולר, אנחנו נוכל לקנות ממתקים ואף אחד לא ישים לב. הקופסה הזו הייתה כמו דת".
בשנת 1997, לאחר קריירה ב-UJA וכשהוא שוקל הצעת עבודה מהמגזר הפרטי ועוד אחת מגוף יהודי אחר, זכה רובינסון בוקר אחד לטלפון מרון לאודר, אז נשיא וכיום יו"ר JNF. לאודר השתמש באותה תחבולה ישנה וביקש מרובינסון לסור למשרדו בכדי שזה יעזור לו לבחור מועמדים לראשות JNF. אם לקצר את מה שכבר ברור, מועמדים אחרים לא היו בתמונה, ורובינסון מונה למנכ"ל האירגון. "זה היה חיזור טלפוני. אמרתי לרונלד שאני יכול להתלונן על הטרדה. אבל הוא לא אוהב לשמוע לא".
כיום משרדי JNF יושבים על רחוב 69 מזרח, בבניין שהיה שייך בעבר לסאקס מ"גולדמן סאקס". 167 עובדים מאכלסים את המשרדים ותקציב התרומות אותו מנהל רובינסון מתקרב ל-80 מיליון דולר בשנה. וכאן יש להבדיל בין הגוף שיושב בארצות הברית לבין קק"ל בישראל. "אנחנו תאגיד ואירגון שונה. קק"ל הייתה JNF בעבר עד לשנות החמישים בערך. אז מערכת היחסים הייתה שאנחנו שולחים להם כסף ויש להם רשימת פרויקטים משלהם. משפטית, ומבחינת ניהול כספם של אנשים, זה לא היה הדבר הנכון לעשות. אז מה שהתחלנו לעשות זה לממן רק פרויקטים מסוימים. זה יצר בעיה, כי הם חשבו מי אנחנו שנחליט מה לממן ואיך לנהל את העסק. אנחנו גילינו שברגע שאנחנו מגדירים את המטרות שלנו, אנחנו יכולים לעשות פרויקטים משל עצמנו, לבד. וזה מה שהתחלנו לעשות. עדיין יש לנו מערכת יחסים עם קק"ל, ואפילו מערכת יחסים טובה יותר עם ההנהלה. בעבר הם רק רצו שנשים את הכסף בשק ושלא נתקשר אליהם".
והכסף?
"מצבנו טוב מאד מבחינת גיוסי הכספים. בשנה שעברה תורמת אחת שלחה לנו שישה מיליון דולר לפני שנפטרה. כיום יש לנו קרוב לחצי מיליון תורמים שונים רשומים. קק"ל, אגב, לא מגייסים כאן כסף. אנחנו מנסים לעשות שינויים קשים ואני מאמין שאנחנו מנצחים. אנחנו מקדמים את הסיפור של ישראל, את הניצחון. אין יותר פליטים. אנשים עדיין שואלים אותי כמה רוסים או אתיופים מגיעים לארץ בכל שנה ונדהמים לגלות שיותר צפון אמריקאים עושים עליה בשנים האחרונות. הם בהלם שכבר לא מעלים אלפי יהודים מתימן! הרי אלה היו הסיפורים שמכרנו בעבר. ישראל הייתה תלויה בנו בעבר בגלל מלחמות, פליטים ועוני. זה כבר לא נכון. ניצחנו. ישראל הפכה למה שקיווינו. קשה יותר עכשיו לגייס תרומות, כי המצב טוב. אין יותר מעברות".
כמה כסף עדיין נאסף בקופסאות הכחולות?
"אני מקווה שמעט מאד. אנחנו שולחים מאה אלף קופסאות בשנה. לך לבנק ותראה מה קורה כשאתה מביא להם את כל העודף הזה. צריך לספור, לשים במעטפות, לאסוף. אבל אם הקופסה יושבת בבית של אנשים, אני שמח. זה פרסום טוב. אנשים עדיין מתקשרים שנבוא לאסוף את הכסף, והנה סיפור מצוין: פעם דורון נשר היה שליח בסן פרנסיסקו. אמרתי לו שאיסוף כספים זה הדבר הכי קשה שיש. אז הוא מגיע ליומו הראשון במשרד, ויש טלפון. אדם מבוגר מבקש שהוא יבוא לאסוף את הקופסא. והוא חושב לעצמו, 'איזה קל זה לאסוף כספים'. אז דורון נוסע מרחק של שעה, משלם אגרת כבישים, משלם דלק. אין חניה אז הוא שם את הרכב בחניון, 24 דולר. עולה למעלה, האדם המבוגר מדבר שעות על היסטוריה ומבקש בסוף קבלה על הקופסא. לדורון אין דרך לספור, אז הוא הולך לחנות המכולת והמכונה שם גובה שישה אחוזים מהסכום. הוא חוזר למעלה ומשרבט איזו קבלה. ואז האדם רוצה לשבת לעוד שעתיים של קפה. ככה החניון כבר עולה יותר כסף וכל יום העבודה הלך. והנה, רק על תורם אחד הפסדנו 84 דולר!"
מהי התדמית של JNF בעיני אנשים כיום?
"עצים! אנחנו משלמים לקק"ל ששותלים כשלושה מיליון עצים בשנה. בעבר עצים היו מטרה לאיסוף כסף, וכיום זה הפך לאידיאולוגיה. זה אמנם טוב, אבל לפעמים אנשים לא מבינים את היקף העבודה שאנחנו עושים. לא קל לשנות את המצב, אבל החיים לא קלים. צריך להדגיש שאנחנו מתמקדים בחינוך ציוני, אף אחד לא עושה את זה וזה חשוב ביותר לעתיד. ציונות שינתה את העולם, הקמת מדינת ישראל הפכה את העולם למקום שונה, לטוב או לרע. תיאודור הרצל מת בגיל 44. זה אומר שאת הכל הוא הספיק בשנות ה-30 לחייו בלי פקסים או מיילים. לשלוח מכתבים, לחכות שיחזרו, איזו עבודה! והוא היה אחד מאנשי השיווק הכי טובים שיש. ראית את התמונה מהקונגרס הציוני הראשון? כולם בחליפות טוקסידו! הוא ראה את כל היהודים יורדים מהרכבות ומהכרכרות בסחבות שלהם, והוא ידע שזה לא יצטלם טוב, אז הוא הלך לשכור חליפות ועניבות. אסור שהתמונה הראשונה תהיה של לוזרים!"
אז התדמית שיחקה פה תפקיד מפתח.
"בהחלט. אחרת איך אפשר היה למכור את הרעיון? אתה חושב שביל גייטס היה מבריק בגיל צעיר? זאקרברג ופייסבוק? הרצל בשנות ה-30 שלו שינה את העולם יותר מפייסבוק. היום, למרות כל החשיבות של הסיפורים התנ"כיים, אם אתה רוצה למכור את ישראל עליך להתמקד בהישגים של ישראל המודרנית. יש לזה הד בקרב ילדים צעירים. זה לגעת בקונפליקט מבלי להתעסק בקונפליקט. בהיסטוריה בקשר שלהם ליהדות בין אם ירצו את זה או לא, והאחריות שבאה עם זה".
יחד עם זאת סקרים רבים מראים שצעירים אמריקאים יהודים לא חשים את אותה הקרבה לישראל כמו הוריהם.
"אני לא מסכים. זה אנשים עם נבואה שמגשימה את עצמה. אמרו שהיהדות תיעלם, שרק הקונסרבטיבים יישארו, והם טעו. אני מטייל בארצות הברית נון סטופ. יש לנו את JNF לגילאי 35-25, ל'תגלית' יש רשימת המתנה. אז אולי תאמר שהמשתתפים נוסעים לארץ רק כי זה טיול בחינם, אבל הם יכלו לטוס להרבה מקומות אחרים".
נדמה לי שאתה עוטה משקפיים מיוחדים, שאולי עוזרים לך לראות את המציאות בצורה מסוימת. הבעיות קיימות, גם אם יש הרבה דברים חיוביים.
"פעם פגשתי אשה ששיווקה מזון לחתולים, והיה לה שלט גדול מאחורי השולחן שלה ובו היה כתוב, 'אנחנו מוכרים מזון לחתולים רק לבעלי חתולים'. זה היה מבריק! אז אנחנו רואים כל כך הרבה 'בעלי חתולים' בעולם שלנו. תראה את משחקי המכביה של ג'יי.סי.סי. אנשים נלחמים כדי להחליף סיכות ומדליות עם האתלטים הישראלים, ומדובר בישראלים בודדים מתוך אלפים שם, שהקשר היחיד שלהם לישראל הוא דרך ספורט. שמע את הקהל כשהישראלים נכנסים. איזו שאגה! אנחנו מבזבזים את זמנם של הצעירים כשאנחנו לא מתמקדים בסיפורי הניצחונות של העם היהודי ושל ישראל".
מה קורה בתוכנית לפיתוח הנגב?
"התחלנו לפני 12 שנים. המטרה שלנו היא להביא חצי מיליון אנשים לנגב. אנשים אומרים לנו שאנחנו מטורפים. כשהתחלנו בבאר שבע גרו שם 193 אלף איש והם איבדו שלושה אחוזים בשנה. כיום גרים שם 220 אלף איש ויוקר המחייה שם עלה בצורה החדה ביותר בישראל. יש לי בית בבאר שבע ששווה פי שלוש היום ממה שהשקעתי בו. אנחנו בונים שם טיילת. צחקו עלינו והיום בונים שם את הקניון הכי גדול שייקרא קניון הטיילת. מה עוד? התחלנו ב-2004 ישוב קהילתי בשם גבעת בר עם קרוונים על הגבעות. כיום יש שם 200 בתים ועוד 500 משפחות ברשימת ההמתנה. הקמנו ישוב בשם כרמית, עשר דקות מחוץ לבאר שבע. 2700 בתים שמתוכם הוצאנו 280 בתים, שעפו בתוך שלוש שניות. ראה בערבה. הבאנו 3,500 איש ואנחנו נגיע לעשרת אלפים. בירוחם, ב-1950, חיו בעיירה עשרת אלפים. היום? 9,500. לפי ההערכות שלנו, רק מכספי צדקה הושקעו שם 190 מיליון דולר. אז מה לא בסדר? צריך לשלש את גודל האוכלוסיה. כך גם באופקים. התחלנו שם מקום בשם 'עלה נגב' לאנשים עם צרכים מיוחדים. אין עוד מקום כזה בעולם, ובאים אלינו מכל העולם בכדי ללמוד על הסיפור. בסוף נעסיק שם אלפיים איש".
תנו לי לספר לכם
שיתוף הפעולה של JNF עם המימשל האמריקאי, כמו גם זה הישראלי, הוא עוד נושא ששווה להתעכב עליו.
"יהיו בחירות ומישהו ייבחר... אנחנו עובדים עם מחלקות שונות בקונגרס ובסנאט על הקמפיין הישראלי שלנו. שולחים מכתבים למי שצריך, לנשיא ולסגן נשיא וכו'. אנחנו לא מתלוננים, או מבקשים הצבעה בצורה מסוימת, אלא אומרים להם, 'תנו לי לספר לכם כמה ישראל נהדרת'. בארץ אנחנו עובדים עם משרד החוץ ומביאים קבוצות של אקדמאים ופרופסורים לא יהודים, וגם סטודנטים לא יהודים, ומראים להם את ההישגים, איך ישראל הופכת את העולם למקום יותר טוב. הם חוזרים והופכים לסוכנים של שינוי בקמפוסים שלהם. אם תמשיך לקדם את הנושאים האלה, תצליח לחבר את כולם למטרה. לא צריך לדבר על הצרכים אלא על התרומה שלנו. יהודים נותנים יותר לצדקה יותר מכל קבוצה אחרת".
רובינסון רואה את עתידו קשור בעתידה של JNF. כשאני תוהה איך זה, עם כל ההתלהבות והאהבה הוא עדיין לא גר בישראל, הוא עונה,
"יש לי שם נכסים, ואני נוסע כמעט בכל חודש. אפשר לומר שאני עושה עליה מחדש בכל פעם עם 'נפש בנפש', רק שאני נכשל לסיים את המשימה! אני חדור מטרה ויש לי תשוקה גדולה למה שאני עושה. אני לא רואה הרים כי אלה פשוט לא נמצאים בדרכי".
