באה מאהבה
איה סטולניץ, שחקנית מצליחה שהיגרה מרוסיה לישראל והגיעה לקנדה בשלבי הריון מתקדמים, הצליחה כנגד כל הסיכויים להפוך את אי הוודאות למקפצה למימוש עצמי ולהגשמת חלומות
בכרטיס הביקור שבידי היה כתוב: איה טטיאנה סטולניץ ART THERAPIST. MASTER OF TRANSFORMATION. מהר מאד גיליתי שמעבר לחמש מלים אלה ולעיסוק באימון חיובי, יש עוד כמה מקצועות בהם היא עוסקת - הילרית, מתקשרת, קוראת בקלפי טארוט ומדיום.
כבר בתחילת השיחה הבנתי שהראיון הזה ילך לכיוונים בלתי צפויים לחלוטין. היא דמתה בעיניי לבצל עגול, בוהק ועטוף ברבדים של מסתורין. במהלך הראיון, החלו להתקלף רבדים מאישיותה המעניינת. היא ורבלית בצורה מדהימה. מצליחה לעבור מנושא לנושא במהירות, מבלי להתבלבל, עוצרת רק כדי לתת משמעות למילה או למשפט. צחוקה מתגלגל ועיני התכלת שלה בורקות ומנצנצות. היא קטנה אך מלאת אנרגיה, מן כדור מרץ. "אני עושה הכל בספיד, עד לקו הסיום", היא מעידה על עצמה.
היא מתגלה כאמנית יוצאת דופן, ציירת מדהימה, שחקנית מעולה, משוררת, מנהלת בית ספר לדרמה ומנחה סדנאות מיוחדות להעצמת ה"אני" של האשה. הדעת לא יכולה לעקל שבן אדם אחד יחזיק בכל כך הרבה תארים ומקצועות בבת אחת, וגם יתן 100 אחוז מעצמו לכל נושא. זה לא קשה?
היא פורצת בצחוק מתגלגל. "קשה? מה פתאום? זאת אני. טיפוס של מרתון. בכל נושא שאעסוק בו אני משקיעה את כל כולי ומכניסה אליו מטען של אנרגיות חיוביות. אני מצליחה בתחומים האלה מפני שאני אוהבת את זה. האהבה לנושא, היא זו שדוחפת אותי בעוצמה לכיוונים האלה. אני מאמינה שבן אדם חייב לעשות מה שהוא אוהב, וזה נכון לגבי כל תחום ומקצוע. הדרך היחידה להיות מרוצה ומסופק באמת היא לעשות מה שאתה מאמין בו מתוך אהבה. כשעושים משהו מתוך אהבה, גם אם עובדים 22 שעות ביממה, זה לא קשה בכלל".
דיבורה מלהיב, היא מהפנטת ומצליחה לשאוב אותך אל תוך סיפור חייה בצורה מדהימה. לאורך כל השיחה חיוך שרוי על פניה. היא נראית נינוחה ובטוחה בעצמה, וכשהיא מתחילה לדבר היא עושה זאת עם עוצמה רגשית מתפרצת. "אני מאושרת כי אני יודעת לעבוד על עצמי. ברגע שאני מרגישה קצת מבואסת אני מתחילה לטפל בעצמי, בכל הידע והכלים שברשותי. קצת מדיטציה, מדליקה נר, יוגה, והופ - אני בן אדם חדש. יש לי גם הרבה חברים שעוזרים לי ובתמורה אני עוזרת להם, וכך אנו הופכים למשפחה גדולה".
איה נולדה ברוסיה בעיר סרטוב. "זו העיר שבה נולדה רחל המשוררת", מציינת בגאווה. אמה, לודמילה, הייתה מורה לשפה הרוסית ולספרות. היא לימדה ילדים עם צרכים מיוחדים. "ברוסיה, אמא הייתה מורה בדרגה מאד גבוהה, וכל החיים היוותה עבורנו מודל לחיקוי. האמנות הייתה טבועה בדמה והיא לא הפסיקה לדחוף אותנו לכיוון הזה, ועוד בייחוד לאור העובדה שלימודים היו חינם ברוסיה. היום אני יודעת בוודאות שכל הישגיי הם בזכות העקשנות המתמדת של אמא. אבי נפטר כשהייתי בת 10. הוא היה צלם מוכשר שהתמחה בצילומי פורטרט בשחור לבן. הוא מאד חסר לי, ואני חושבת שחיי היו נראים קצת אחרת לו היה עדיין בחיים".
כבר בגיל 10 החלה להופיע על במות התיאטרון ברוסיה ואת כל הכסף שהרוויחה העבירה מיד לאמה. "היה אז ברור שילד שיוצא לעבודה חייב לעזור להוריו. בגיל 15 הלכתי ללמוד הוראה, ותוך כדי הלימודים התחלתי ללמד בכל מיני כיתות. לימים, לימודים אלה עזרו לי בלימודי הפסיכולוגיה". היא עלתה לארץ יחד עם אחותה התאומה
"זו הייתה תקופה מאד מאושרת בחיי. שיחקתי ביותר מ-80 הצגות. ידעתי שאין הרבה כסף בתחום הזה ושהרבה שחקנים נאבקים לשרוד. למדתי גם פסיכולוגיה ואני חושבת שהייתי יכולה בנקל להיות פסיכולוגית שמשתכרת כסף טוב, אבל באותם ימים הכסף לא היה בראש מעייני. אם אני מרגישה שהנשמה שלי רוצה משהו, אני עושה הכל כדי לעזור לה להגשים את הרצון. זה מה שרציתי - להיות שחקנית. אבל במקביל נרשמתי ללימודי דרמה ולימדתי ילדים חריגים שיעורי דרמה".
לאחר שהתחתנה, החליט הבעל להגר לקנדה. היא הגיעה עם כרסה בין שיניה, ועם אנגלית לא מי יודע מה. "הרבה מחבריי ומכריי שאלו אותי, 'איה, איך תחיי ללא תיאטרון? הרי זה הנשמה שלך, היישות שלך, המהות שלך'. אמרתי להם, 'אל תדאגו, עוד שנה אני חוזרת'". היא לא חזרה. לאחר לידת בנה עבדה בעבודות שונות, רובן בהוראה. "היו לי כמה חלומות קטנים שהנשמה שלי השתוקקה להגשים. החלטתי לפתוח סטודיו למשחק לילדים ולמבוגרים, והעליתי איתם הצגות על במה מקצועית. לתיאטרון קראו 'בראבו'. במקביל הדרכתי קבוצות בנושאים שונים כמו נומרולוגיה, אסטרולוגיה, קלפי טארוט והרצאות להעצמת הנשיות - 'איך לחזק ולתמוך באשה'. אני מאמינה שהיופי הוא זה שיציל את העולם, ומאחר ואני אשה, החלטתי לחזק את הנשים".
את אהבתה למשחק יישמה ב"תיאטרון המפגש" כאן בטורונטו, שהוא תיאטרון ישראלי דובר עברית. עד כה שיחקה בשתי הצגות, בהן קצרה שבחים רבים. היא שיחקה את חנה רובינא ב"היה או לא היה", ואת מיקה, אהובתו של אורי, ב"הוא הלך בשדות". היום היא אחת מעמודי התווך של התיאטרון הקהילתי.
ב-2010 התגרשה מבעלה. "הוא היה בעל נפלא, אך הכנפיים שלי במחיצתו היו קטנות מדי ואני רציתי כנפיים ארוכות יותר. הייתי במן מלכודת עכברים. החלטתי לבחור בשינוי וגם עזרתי לעצמי להתמודד איתו". איה החלה לכתוב מיד אחרי הגירושים. "אולי המצב החדש הוא זה שהכניס אותי למוזת הכתיבה. זה לא קל לפתוח פרק ב' עם ילד, שהוא אהבת חיי האמיתית. אף פעם לא דאגתי להכנסות ולתשלומים. היום אני צריכה לעשות הכל לבד. ילד צריך בטחון, וזה התפקיד שלי להעניק לו אותו". באותה תקופה הייתה כותבת שירים למגירה, וכשאספה מספיק חומר וציורים החליטה להוציא לאור ספר. היום היא גם מעבירה ערבי שירה. צורת הכתיבה שלה מצליחה לערוך סדר בחיי הקורא-השומע, ולמצוא נקודות אור ותובנות על החיים.
הספרים נמכרים בחנויות רוסיות ובתערוכות שונות, ולא מעט מהקוראים מתקשרים אליה כדי לומר לה עד כמה שיריה הצליחו לרענן את עולמם, ובעקבות כך החיים שלהם השתנו לטובה. "הספר שלי משמש ככלי בו שואלים שאלות ומקבלים תשובות. הלב שלי מתחמם כשאני יודעת שהספר עוזר לאנשים, מרגש אותם ומעניק להם השראה. הידיעה שעזרתי ספיריטואלית לאנשים לוקחת אותי לגבהים של סיפוק נפש אדיר. הדיאלוג ביני ובין הקהל, בייחוד בערבי קריאת שירה, הוא מיוחד מאד בעיני. שעה וחצי של עולם מיסטי, של שקט, של חיבור עם עולם שונה לא מוכר. אנשים יוצאים בהרגשה כאילו היו בכוכב אחר ועכשיו נחתו על כדור הארץ. היו כאלה שיצאו עם מוזה והלכו ישר לכתוב. אשה אחת, התקשרה אלי ואמרה לי שבעקבות אותו ערב היא הצליחה לכתוב כ-10 שירים. נו, איזה כיף זה? אני גרמתי לאותה אשה לבטא את הכשרונות הטמונים בה".
אני מביטה מסביב ורואה תמונות פזורות על הרצפה. היא מבחינה במבטי ואומרת בחיוך, "זהו סגנון PsychoART או SPIRTUAL ART, מן סגנון ציור פסיכודלי. מגיל צעיר אני מציירת. האמת, שאחותי היא ציירת מקצועית וטובה ממני, אבל הסגנונות שלנו שונים. תמיד ציירתי, אך עם התבגרותי התבגרה גם שיטת הציור שלי. היום אני מציירת את הציורים הללו, שאת רואה, וגם ציורים אבסטרקטיים. גם שם יש קו מגמתי, שהתבגר יחד איתי. לדמויות בציורים שלה אין קווים מופשטים, הכל מתערבב במין תענוג צרוף של פסיפס ציורי. הצגתי את ציוריי בכמה גלריות בדאון טאון טורונטו, הצטרפתי לאגודה של ציירים ישראלים ואני גם מוכרת תמונות. אני בהחלט מודעת לכך שהתמונות שלי מיועדות לקהל מסויים ומבינה שציורים כאלה או שאוהבים או שלא. הלא כבר נאמר, 'היופי הוא בעיני המתבונן'".
אני, כמראיינת, קצת סקפטית. מתי יש זמן לבן אדם להתעסק בכל כך הרבה תחומים יחדיו?
"אני אתן לך את הדוגמא הכי טובה והכי מפורסמת - ליאונרדו דה וינצ'י. תראי בכמה תחומים הוא עסק: הוא היה היה מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומאי, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי. הוא היה סוג של ארכיטיפ, גאון אוניברסלי. כמובן, שקטונתי מלהשוות עצמי אליו. אבל הוא הדוגמה הטובה ביותר לאדם יוצר שאין לו גבולות. אני, אישית, מאמינה שלכל אחד יש יכולות וכשרונות. נכון שאני מציירת, משחקת, כותבת, מתקשרת, אבל למשל, אני לא יודעת לבשל או לאפות. ולפעמים כשאני רואה נשים שיודעות לאפות ולבשל ושהבית שלהן תמיד מתוקתק, ואני אומרת לעצמי - איזה כישרון, כל הכבוד. כי בכל אחת ואחד מאיתנו יש יכולות פנימיות, שרק צריך לדעת להוציא אותן אל הפועל, אם בעזרת הכוחות הטבעיים שטמונים בנו עמוק, ואם במעט עזרה מבחוץ. וכאן אני נכנסת לתמונה".
בימים אלה איה מתעסקת, כמובן, בנושא שונה לגמרי משאר עיסוקיה - סדנאות להעצמה נשית. "אני פוגשת במפגשים שאני מקיימת הרבה מאד נשים שחיות בסוג של ג'אגלינג מטורף כדי לחיות חיים שלמים ומסופקים וכדי לאזן בין הבית, המשפחה, הקריירה והרצון לטפח את עצמן. מגיעות אלי נשים עם מטענים שליליים וחסימות אנרגטיות בלתי רגילות. אני מאמנת אותן להוציא את המיטב מהתחומים השונים של החיים, ואני מלמדת אותן להיפתח ולא לפחד משינויים. נשים שיש בידיהן הכלים הנכונים יכולות לעזור לעצמן, ולהתמודד ולהתעמת עם כל בעיה ולפתור אותה בקלות".
איה מאד רוחנית. האמונה שלה באלוהים גדולה, ואמונתה היא חלק בלתי נפרד מהווייתה היומיומית. "אני מאמינה ויודעת שאם משהו לא מסתדר לי בחיים, אז אני צריכה לתקן את זה בתוכי, ואז הכל בחוץ ישתנה. אני מאמינה שאם אני אדמיין את עצמי לנר ואור השלהבת של הנר שלי ידליק עוד נר - האור לא יכבה אלא יתעצם, יתגבר ויפיץ אור גדול יותר. אני מאמינה שאם עושים טוב, מקבלים בחזרה טוב".
היא מדברת בערגה על שאיפותיה ורצונותיה. יש לה חלום לפתוח סטודיו, בו תוכל לגדל כוכבים ולא משנה הגיל. "היום אני מעבירה סדנאות משחק לילדים במרכז 'שוורץ רייזמן'. בנוסף, אני שואפת להקים מרכז לנשים. אני רוצה לעבוד עם אנשים מכל העולם, ואני רוצה לטוס לכל מיני מקומות. אגב, בעוד כמה שבועות, אני טסה לישראל, שם אני מרצה בסמינרים לנשים ולאנשי עסקים. רוב הסמינרים יתקיימו בת"א וכמה סמינרים בצפון והם פתוחים לכולם.
איה, איך את רואה את עצמך בגיל 50?
"קודם כל יפה (קביעה שאני מסכימה לה). יותר חכמה ויותר בשלה. אני מאמינה שבגיל 40 אהיה רגועה וקורנת, ולא אוותר על חלומות חדשים שיצוצו ואשתדל להגשימם. מישהו חכם אמר פעם שהחטא הגדול ביותר של האדם, הוא הפחדנות. לפעמים אנשים עומדים צעד אחד לפני החלום, ומהפחד, לא פותחים את הדלתות לצמיחה ולהגשמה. אני מקווה שאמשיך להגשים חלומות שלי של אחרים. והכי חשוב, שאמשיך לעזור לאנשים, ולא משנה באיזה גיל אהיה".
הגעתי לראיון במטרה לראיין שחקנית תיאטרון, וגיליתי אשה שידה בכל ויד כל בה, ועוד ידה נטויה. אשה מרשימה עם מרץ בלתי נדלה שרק רוצה להמשיך לתת מעצמה בעוצמה.
