על רפואה ומוזיקה

גידי נולד ב-1947 בתל אביב, אך גדל בקרית אונו. אביו היה מהנדס ראשי בתחנת הכח רידינג של חברת חשמל. מגיל ארבע אהב מוזיקה. הוא ניגן עם התזמורת של קריית אונו על קרן יער. לאחר מכן עבר לנגן בתזמורת הגדנ"ע, בה ניגנו פנחס צוקרמן, יצחק פרלמן ואורי מאיר. בסיום לימודיו התיכוניים התגייס לנחל ושירת בכפר רופין, שם הכיר את אשתו. בצבא התנדב לקורס חובשים והתאהב במקצוע הרפואה. במלחמת ששת הימים שירת כחובש קרבי. ב-1974 סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב וב-1975 שימש כרופא מוטס ביחידה 669 כאיש מילואים. ב-1980 השלים התמחות ברפואת ילדים במרכז הרפואי "שיבא" וב-1982 הגיע לקנדה על מנת להתמחות ברפואת הילדים במסגרת מחקרים שונים. בסיום ההתמחות הוצעה לו הצעה שלא יכל לסרב לה. בשנים 1993-2003 הוא ניהל את המחלקה לפרמקולוגיה קלינית (תורת התרופות והרעלים) בבית החולים "סיק קידס" בטורונטו, ובמקביל שימש כפרופסור באוניברסיטת טורונטו. גידי עדיין מתגורר בקרבנו, עטור פרסים יוקרתיים על מחקריו, ממשיך להלחין ומעלה הצגת ילדים בשם "זנבות" כבר כ-20 שנים.

"חשוב לי שהילדים יראו את האדם שבי, ולא רק את הרופא". ד"ר קורן

מה קדם למה, השירה או הרפואה?

"בוודאות, המוזיקה. כבר מגיל 4 אהבתי מוזיקה. אבל אל ההלחנה הגעתי רק כשסיימתי את הצבא. באותה תקופה אחי שירת בלהקה צבאית, ופנה אלי בבקשה לעזור להם להלחין שירים עבור הלהקה. זה לא היה קשה כי היה לי נסיון במוזיקה. עד היום אני זוכר את השיר הראשון מושמע ברדיו בפעם הראשונה. אל הרפואה הגעתי במקרה. אין לי אבא רופא ואף אחד במשפחתי לא רופא. אני בכלל הייתי ילד טבע וחשבתי שאלך בכיוון של ציפורים וחיות. בצבא כל כך השתעממתי מהמסגרת. אומנם ביצעתי כל מה שדרשו ממני, אבל הצד הצבאי של מטווחים ומרגמות שיעמם אותי מאד. ואז חיפשו מתנדבים לקורס חובשים. ידוע שהרבה חיילים לא אוהבים את הקורס זה, אבל אני מאד אהבתי את הקורס והוקסמתי מהרפואה, ובתום השירות הלכתי ללמוד רפואה. באותם ימים, כשמישהו היה מגיע עם רקע של חובש צבאי ועם נסיון של מלחמת ששת הימים, היה לו סיכוי טוב להתקבל לרפואה".

מי השפיע על סגנון המוזיקה שלך, ומה דעתך על המוזיקה הישראלית העכשווית?

"אני מאד הושפעתי מסגנונו של סשה ארגוב, זוכה פרס ישראל בתחום הזמר העברי. סשה נפטר בשנת 1995, ורבים ראו בכך מן סיום לזמר העברי. לגבי המוזיקה היום, אני רואה שעדיין ממשיכים להוציא חומרים מעניינים. הבעיה היא שהמדינה השתנתה לחלוטין, והמוזיקה הים תיכונית שולטת בכיפה, כשחומרים אחרים, מה שכינינו 'שירי ארץ ישראל' היפה, נדחקו כמעט לחלוטין. מי שאוהב מוזיקה ים תיכונית נמצא בחגיגה מתמדת, אבל מי שאוהב את שירי ארץ ישראל מרגיש שהחליפו לו את המדינה".

סימני ההיכר שלך הם המגבעת והקול העמוק. מה הסיפור מאחורי המגבעת?

"סיפור המגבעת השתלב בחיי כשהפכתי לרופא. היה לי קשה עם המרובעות היומיומית של הרופאים: החלוקים הלבנים והסטטוסקופים התלויים על צווארם. הכל כזה רשמי, קפוא וקר והדבר הפריע לי. רציתי להביא איתי משהו מקורי ומיוחד. היה חשוב לי שהילדים יראו את האדם שבי, ולא רק את הרופא. חוץ מזה, שאני מטבעי לא אוהב להיות כמו כולם. מאז המגבעת מלווה אותי. אני חושב שהכובע מביע משהו מוזיקאלי. ואולי בלי כוונה, הפכה המגבעת לסימן היכר שלי".

מתי ואיפה התחיל פרוייקט "האחים והאחיות"?

"את ההרכב הראשון של להקת 'האחים והאחיות' בשם "סטודניק" הקמתי ב-1967 כשלמדתי רפואה בקמפוס של אוניברסיטת ת"א. כתבתי המון שירים והלחנתי להרבה מאד זמרים. אבל הדחף ליצור משהו משלי רדף אחרי כל הזמן. כשהקמתי את הלהקה התלהבתי מהקונספט של שתי בנים ושני בנות, כמו 'האמהות והאבות', שהייתה להקה מאד מפורסמת בשנות השישים שבעים. רק ב-1971 הוחלף השם ל'אחים והאחיות'. באותה תקופה פגשתי בזמרת נפלאה, סוזי מילר, שהגיעה לישראל מאמריקה. צירפתי אותה להרכב והיא הקליטה את השיר 'אם זר קוצים כואב'. והשיר הפך ללהיט של ההרכב. והשאר היסטוריה".

למי עוד כתבת והלחנת שירים?

"עם שלמה ארצי עבדתי הרבה שנים. הלחנתי גם לעדנה לב, כתבתי עם צביקה פיק, ציפי שביט, נועם קניאל, יגאל בשן, ששי קשת ועוד. בשנות השבעים, ארבעה שירים שהלחנתי הגיעו למקום ראשון בפסטיבלי הזמר, ביניהם 'פתאום קם אדם בבוקר', 'פזמון חוזר', 'ברוך ג'מילי', ובפסטיבל הילדים עם 'שובי דובי'. כתבתי והלחנתי גם מחזות זמר, ביניהם 'הבובה פסטי', 'שובי דובי', 'פיץ העכבר', 'טיול לארץ התווים', 'זלמן יש לו מכנסיים' ועוד".

האחים והאחיות זכו במקום הראשון עם שיר שלך והייתם אמורים לנסוע לאירוויזיון. מדוע התבטלה הנסיעה?

"בשנת 1980 זכינו במקום הראשון בשיר 'פזמון חוזר'. התחרות התקיימה בהאג ב-19 לאפריל, אך לצערי נפל תאריך זה על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ממשלת ישראל החליטה לבטל את השתתפותנו באירווויזיון. כמובן שהתאכזבנו, אבל לא בגלל הסיכוי לזכות במקום ראשון, אלא בשל החמצת הייצוג שהיה מאד חשוב לנו ולמדינת ישראל, אבל כמו שאומרים, כל עכבה לטובה".

יש לך חיבור מיוחד לשיריו של נתן יונתן?

"בתנועת הנוער שרנו שירים משלו כמו 'חופים', 'דוגית נוסעת', 'על ענפי השיטה' ועוד. יום אחד הגעתי לביתו של שלמה ארצי ופגשתי אותו שם. זה היה כחודשיים לאחר נפילת בנו במלחמת יום כיפור. נתן יונתן היה גבר יפה תואר, אך מות בנו שבר את ליבו. בפגישה זו הושיט לי שיר בכתב ידו בשם 'כמו בלדה', מתוך ספר שירים חדש שלו שהיה אמור לצאת לאור. הוא שאל אם אהיה מוכן להלחין אותו. כמובן שהיה זה כבוד גדול בשבילי. מאותו מפגש נוצרה מערכת של חברות ומשפחה. הלחנתי כ-40 שירים שלו, ואני חושב שרק נחום היימן שבר את השיא הזה. בתום המלחמה הפקנו ערב שירה שהוקדש לשיריו, שלאחריו יצא תקליט שני בשם 'חופים'. מאז לא הפסקנו לעבוד עד יום מותו".

למה בחרת דווקא ברפואת ילדים?

"בהתמחות הרפואית עוברים בכל מיני מחלקות. כשהגעתי למחלקת ילדים נוצר הקליק, והחלטתי שמשם אני לא יוצא. אני מאד אוהב ילדים. אוהב את התמימות שלהם, אוהב לטפל בהם בגלל שהם צעירים עם עתיד ועם תקווה. לא אהבתי את תחום הזיקנה, שמזכיר סוף. זה מאד דיכא אותי. רק כדי שיהיה לך מושג מה זה תקווה - לפני עשרות שנים 80 אחוז מילדים שחלו בסרטן מתו, ואילו כיום 80 אחוז מחולים אלה מתגברים על המחלה ונשארים בחיים".

"כשהגעתי למחלקת ילדים נוצר הקליק, והחלטתי שמשם אני לא יוצא"

מתי החלטת שהמוזיקה הופכת לתחביב והרפואה למקצוע?

"הגעתי לטורונטו להתמחות בפרמקולוגיה קלינית בילדים. בית החולים סיק קידס היה המקום היחיד בעולם עם התמחות מסודרת בתחום. בסיום התמחותי הציעו לי להישאר בסגל בית החולים והאוניברסיטה. מבחינת איכות מחקר, אוניברסיטת טורונטו היא הטובה ביותר בקנדה ונחשבת לאחת מהאוניברסיטאות המובילות בעולם. תשעה מבין חוקרי ובוגרי האוניברסיטה זכו עד היום בפרסי נובל. האוניברסיטה היא הגדולה בקנדה ונמצאת במקום-20 בגודלה בעולם. מה שקסם לי הייתה העובדה שבקנדה יש את בית החולים הגדול ביותר בעולם לילדים. ותקציבים גדולים בהתאם, בניגוד לארה"ב, שבכל עיר גדולה יש כמה אוניברסיטאות רפואיות ולכל אחת מהן מחלקת ילדים. ממשלת אונטריו החליטה שיקימו מרכז רפואי אחד גדול שיכסה את כל אונטריו מבחינת מומחיות. מבחינתי, הייתי בטוח שבתום תקופת ההתמחות אני חוזר הביתה, אבל אז קיבלתי מהם הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. כשראו שאני מגיע להישגים הטילו עלי פרוייקטים של כתיבת גרנטים למחקר. להפתעתם ולהפתעתי הצלחתי להשיג תקציבים די רציניים עבור מחקרים שונים. בשנת 1985 ייסדתי את התכנית שאני כיום מנהל בשם Motherisk, שבודקת את הסיכונים לעובר מתרופות שאימו לוקחת בתקופת ההריון".

זכית לאחרונה בפרס מיוחד?

"אכן. זהו הפרס היוקרתי של רשות המחקר הקנדי (CIHR). את הפרס הזה, העניקו לי, על פיתוח המערכת של "סיכון אם" על תגליות ששינו את חייהן של מליוני נשים בהריון וילדיהם בכל רחבי קנדה ובעולם. קיבלתי גם את פרס 'פולסון' שהוענק לי על ידי החברה הנורבגית לפרמקולוגיה וטוקסיקולוגיה. זהו פרס שניתן למדען בינלאומי שהגיע להישגים חשובים שהוכרו בעולם".

איך עלה הרעיון להפיק את הצגת "זנבות"?

"כשהגעתי הנה בשנת 1982, השארתי בארץ קריירה מאד טובה. באתי לקנדה להתמחות ופתאום אני מנותק מכל ההווי הישראלי שלי. בארץ כבר הועלו כמה הצגות ילדים שלי, ופתאום אני בא למן וואקום, לתוך חלל ריק, וזה הפריע לי. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו בשביל הנשמה שלי. ואז חשבתי על רעיון של הקמת תיאטרון ילדים בבית החולים. כתבתי את המחזה כדי להנעים את חיי הילדים ולנסות להקל, ולו חלקית, את תקופת האשפוז המתוחה ולהמעיט את בדידותם בבית החולים. אני חושב שעבור ילד מאושפז, בית החולים הופך להיות כמו מחנה שבויים. פולשים לגופם, עושים להם דברים לא נעימים. וכשאני רואה את מעורבות הילדים, הנאתם וצחוקם המתגלגל במהלך ההצגה, זה מעניק לי ולילדים, הרבה מאד אושר. ואם אני מצליח דרך ההצגה לגרום להם לשכוח את מכאובי גופם ולו לשעה אחת, עשיתי את שלי. וכך החלה ההרפתקאה שלי עם ההצגה זנבות. ובמקום לכתוב מוזיקה חדשה, הבאתי את הלהיטים הגדולים אותם שרו בישראל. פשוט תענוג לראות את הילדים הקנדים שרים את 'שובי דובי' באנגלית, ועוד שירים אחרים שתורגמו לאנגלית".

מדוע לדעתך ההצגה הזו מצליחה לרתק את הילדים כבר למעלה מ-20 שנים?

"תוכן ההצגה הוא פשוט, ומספר על מה שקרה ביום שבו חילקו זנבות לכולם. רק הארנב, שהתעורר מאוחר, לא קיבל זנב. וזה על משקל המשפט הישראלי שגדלנו איתו 'איפה היית כשחילקו שכל'. בהצגה אנחנו מחלקים זנבות לכל הילדים כדי להפעיל אותם בתוכן ההצגה. השפן, כמובן, מנסה לשחד את הילדים בשוקולדים ובסוכריות שיתנו לו זנב, אבל הוא לא מצליח להשיג זנב והוא מאד מיואש. ואז נכנס אל הבמה הנשר ואומר לילדים שהוא מחפש טייס חלל לטוס איתו בחללית שלו. והעץ שעל הבמה הופך לחללית. הנשר מבקש מהילדים למלא טפסים כדי לבחור את המועמד שיטוס איתו לחלל. אבל אז נזכר הנשר שיש בעיה. החללית מאד קטנה ואין מקום לטייס עם זנב. המספר שואל את הילדים: אתם מכירים מישהו שאין לו זנב? והילדים צועקים, 'הארנב! הארנב!' ואז הארנב הופך לטייס ולומד שגם לחולשה יש יתרון, ושכל אחד מאיתנו מיוחד על פי דרכו. במהלך ההצגה הילדים רוקדים וממלאים את הטפסים, וגם לומדים את שיר הזנבות, הם משתתפים פעילים במהלך ההצגה אבל לא על הבמה. אי אפשר לעשות זאת בהשתתפות הילדים החולים עצמם כי הילדים מתחלפים. את ההצגה הראשונה העלינו ביולי 1992 והיא רצה כבר 20 שנים ו-1000 הצגות".

הופכת חולשה ליתרון כבר 20 שנים. ההצגה "זנבות"

מי הצוות שמשתתף?

"רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, מדענים, סטודנטים ומתנדבים רבים מהקהילה. לאחר 20 שנים עדיין מופיעים בהצגה כמה מהשחקנים המקוריים. גיל הצוות נע בין 16 ל-93. ההצגה מוצגת כל יום חמישי בשש בערב. יש לוח תורנויות לצוות המופיע בהצגה, והצוות שמשחק בהצגה משתנה בהתאם למשמרות וללוח הזמנים שלו. טכנית, אף אחד לא יכול להופיע ברצף וכמובן שזה תלוי מי עובד באותו יום בו אנו מעלים את ההצגה. אני רוצה לציין ש-20 שנים אחרי, הצוותים עדיין מגלים התלהבות ושמחה וההיענות שלהם ממש מדהימה".

ספר לי על ההצגה "טיול לארץ התווים"

"זה סיפור מעניין. במגירה של סבתא שלי, קרי מארקס, מצאתי ספר מאוייר עם איורים קטנים וחמודים בסגנון נאיבי גרמני. שאלתי את סבתי, 'מה הספר הזה?' והיא סיפרה שאת הספר הזה היא כתבה בשנות השלושים במיוחד עבור אמא שלי, כדי שתוכל ללמד אותה תווים. הספר מתאר את הנסיעה לארץ התווים, דרכה נחשפים הילדים לדמויות התווים. הראיתי את הספר לשלמה ארצי והוא מאד התלהב מהרעיון. הלחנו את הסיפור והצלחנו להוציא תקליט ולהרים הצגה שזכתה בהצלחה רבה בישראל. ההצגה מספרת על שלושה ילדים - אלי שחושב שהוא יודע לשיר, ברוכי ששר בלי להקשיב ודנה שמתביישת לשיר. בעקבות מפגש עם פרופסור למוזיקה, מר שטינצלר, הם יוצאים להציל את המנגינה האבודה. מסעם מוביל אותם אל ארץ התווים, שם הם מחפשים את המאסטרו, שיעזור להם להציל את המנגינה האבודה. תוך כדי המסע הם פוגשים במושגים בסיסיים מעולם המוזיקה שהפכו לדמויות ססגוניות. במסע זה מתגלה במלוא הדרה יופייה של המוזיקה, והשלושה מבינים מהי הקשבה".

כיצד אתה לוקח חלק בקהילה?

"מזה כ-30 שנים אני פועל בהתנדבות בקהילת טורונטו. אני כותב טור קבוע בעיתון Jewish News, מופיע בטלוויזיה ומקיים ערבי שירה בציבור כאירועי צדקה, שרוב ההכנסות שלהם הולכים לתוכניות המקוריות. אני מאד פעיל בהפקות הישראליות כמו 'תיאטרון המפגש'. גם אשתי בת שבע מתנדבת ועוזרת. הרחק מעין הציבור אני עוזר לישראלים רבים המגיעים לטורונטו להתמחות בבית החולים, אם בהדרכה ובכל עזרה שהיא. אני שלם עם מה שאני עושה, והמוטו שלי הוא שבן אדם לא לוקח עימו מאומה מהעולם זה פרט למעשים הטובים שמלווים אותו, וכך גם זוכרים אותו".

אתה מגדיר את עצמך קנדי או ישראלי המתגורר בקנדה?

"כשאתה בן 30 ומגיע להתגורר במקום אחר קשה מאד להתחבר למנטליות השונה. אתה לא לומד את שירי הילדות שלהם ואתה לא יכול לצחוק מהבדיחות שלהם. אתה מה שאתה בגלל מה שספגת בילדותך ובנעוריך. אנחנו נשאר ישראלים לעולם. יש משפט יפה שאומר, 'אתה יכול לצאת מישראל, אך אינך יכול להוציא את ישראל ממך'. אני נוסע לפחות לשלושה חודשים בשנה לישראל. יש לי בית בקרית אונו, בנות ונכדים. השורשים הישראלים שלי עדיין עמוקים ומושרשים בי".

ספר לי על ה"סיילנט אוקשן", שתתקיים בהצגת זנבות?

"ביקשנו מהמון גופים שיתרמו לנו וההיענות הייתה טובה מאד. למשל, 'אל על' תרמה שני כרטיסי טיסה לארץ. כל המוצרים שנתרמו, רשומים עליהם המחירים המקוריים. הרעיון הוא מכירה פומבית של כל החפצים שנתרמו, וכל המרבה במחיר זוכה. כל הכסף הולך לבית חולים סיק קידס, כדי להמשיך ולפתח את המחלקה. מעבר לכך, אני מקווה שכולם יודעים שכל הפרוייקט הזה הוא התנדבותי".

היכן תתקיים ההצגה?

"ההצגה תתקיים בטורונטו ב'סנטר אוף דה ארט', 5040 יאנג סטריט, באולם קטן ומקסים. לא רצינו אולם גדול. רצינו שלקהל הצופים תהיה חווייה אינטימית, משהו שיזכיר את מה שאנחנו עושים בבית החולים. ההצגה תועלה ביום האחרון של חנוכה, 16 בדצמבר. יש עדיין מעט כרטיסים לרכישה שניתן להשיגם דרך תמי ברמן בכתובת האימייל bermantami@gmail.com. יהיו שתי הצגות: ב-2:30 וב-4.30".

מי הם הספונסרים מאחורי פרוייקט תיאטרון הילדים של בית החולים?

"אני חייב לציין את חברתי, אודט לוי, שבנה הוא אחד מהמייסדים והבעלים של חברת הצעצועים 'ספין מסטר', שהיא היום החברה השלישית בגודלה בצפון אמריקה. הם הספונסרים של התיאטרון שלנו. גם הם מקדישים את חייהם לעשות טוב לילדים דרך תרומת צעצועים לילדים. יש לי בלב תודה ענקית לאודט, שתמיד מתייצבת לכל משימה ותורמת מכל הלב והנשמה".