חריגים בטיפול

ציקי אוד הגיע לביקור בן ארבעה ימים בטורונטו, ומתארח אצל משפחה יהודית-קנדית. בפגישה איתו, איציק העלה בפניי נושא רגיש - גיוסם ופליטתם של צעירים יוצאי החברה החרדית. אודי מספר על מה שעובר על חיילים אלה לפני, תוך כדי ואחרי השירות בצה"ל. התמונה שהוא מצייר אינה מעודדת: הם מתקשים להתקדם בתפקידי פיקוד, רבים מהם מוחרמים על ידי משפחותיהם והם נאבקים בצבא ובממשלת ישראל כדי שיכירו בהם כחיילים בודדים.

הצבא הוא קרש קפיצה לחיים טובים יותר. ציקי אוד

ציקי נולד בירושלים בשנת 1953. הוא נשוי לאיה, עולה ותיקה מארה"ב, ולהם שלושה בנים. הוא פועל ומתנדב עם חיילים בודדים מזה 20 שנים. רוב חייו עסק בקליטת עלייה, ובעיקר בקליטת צעירים. עבד כשליח בדרום אפריקה לסטודנטים, עסק הרבה שנים בקליטת עליה מאתיופיה, והיום הוא שותף לפרויקטים חברתיים הקשורים בעולי אתיופיה ובשילובם בחברה בישראלית. לפני ארבע שנים נחשף לתופעת החיילים הבודדים החריגים. אלה החיילים שגדלו וחיו בישראל כל חייהם, ומסיבות שונות אין להם עורף משפחתי והם בודדים לחלוטין. כאן נכנס לתמונה המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין, כמרכז חינוכי ערכי לחיילים שבאו מחו"ל ולחיילים הבודדים והחריגים.

ציקי מדבר על חשיבותו של המרכז ע"ש מייקל לוין. "מייקל נולד וגר בפילדפליה, הגיע לישראל והתנדב לצנחנים. הסטטוס שלו היה 'חייל בודד'. הוא היה פייטר רציני וראה בהתנדבותו משימה קדושה. הייתי האבא המאמץ שלו והיה בינינו קשר מיוחד מאד. הרעיון להקים מרכז זה היה שלו. תמיד אמר לי, 'כשאשתחרר, אנחנו נבנה מרכז שיעזור לחיילים הבודדים. אני אביא את הכסף, אתה תנהל את המרכז'. במהלך מלחמת לבנון השניה מייקל קיבל חופשה מהצבא כדי לבקר את המשפחה בפילדלפיה, אבל מיד קיצר אותה וחזר לארץ. הוא יידע אותי שהוא מתנדב למשימה וביקש ממני את ברכת הדרך. כמובן שנתתי לו אותה. אהבתו למדינה וגבורתו הניעו אותו לצאת ולהתנדב למלחמה. שם גם מצא את מותו. את הבשורה קיבלתי דרך עיתונאי שהתקשר אלי. מותו ניפץ אותי לרסיסים. הוא היה כמו בן עבורי. לאחר מותו הוקם המרכז הזה, כדי לממש את חלומו".

מטרת המרכז היא לסייע לכל חייל בודד לפי צרכיו. יש מרכז מידע לחייל הבודד העולה, ומרכז חברתי לשירות חיילים בודדים עבור השגת זכויותיהם החוקיות במדינת ישראל. המתנדבים מנסים קודם כל לעזור בהתמודדות עם המערכת הבירוקרטית, דואגים להם לביגוד ולדיור, ומנסים להחזיר אותם חזרה לספסל הלימודים. "חשוב לציין שגוף זה מוגבל ביכולת העזרה שלו. כיוון שאנחנו אירגון לא מאושר, אנחנו לא מקבלים שום סיוע מממשלת ישראל. 48% מהכסף הוא מתורמים בארץ, והשאר מתורמים בחו"ל".

ציקי מנסה להסביר לי מה קורה לנערים אלה כשהם עוזבים את המסגרת המוכרת והבטוחה שלהם. "אלה נערים שנסיבות חייהם עצובות מאד. נערים אלה נוטשים את המסגרת הדתית המוכרת בה גדלו ויוצאים לעולם הגדול שלא הכירו. המציאות היומיומית היא קשה, והם נאבקים על מעמדם. בישראל, ברגע שהם עוזבים את הבית כתוצאה מנטישת הדת והחברה החרדית, המשפחות מנדות אותם. בלית ברירה הם יוצאים לרחוב ופוגשים סוג של נוער אחר. לפעמים נגררים לשתיית אלכוהול, סמים קלים, שוטטות, לינה בגנים ציבוריים ותגרות ידיים, בניגוד לנוער הנורמטיבי, המטופל בדרך כלל דרך מערכות הרווחה". ציקי כואב על כך שחוזרים בתשובה מחובקים מיד על ידי קהילה זו ואילו חוזרים בשאלה מאבדים לחלוטין את זכויותיהם ואת הקשר עם המשפחות. "וכאן אנחנו נכנסים לתמונה, ונותנים את העזרה וההכוונה, כדי לסייע להם מבחינה נפשית להתמודד עם החשיפה למצב החדש".

למה בעצם נערים אלה מתגייסים לצה"ל, ובאילו קשיים הם נתקלים במהלך השירות הצבאי?

"כ-45% מנוער זה מתגייס לצה"ל. אולי בגלל שצה"ל הינו הגוף היחיד שנותן להם מעמד של שווה בין שווים מבחינה חברתית. הם יודעים ששירות בצה"ל יתן להם כרטיס כניסה לחברה הזאת, שבגללה עזבו את הבית. מה שמדהים ביותר זו המוטיבציה שלהם לשרת ביחידות מובחרות של צה"ל. עם כל הרצון הטוב שלהם הם נתקלים בקשיים להגיע לתפקידים פיקודיים בגלל חוסר הידע הכללי וחוסר השכלה תיכונית. יש הבדל ממשי ועצום בין חייל בודד שמגיע מחו"ל על מנת להתגייס לצה"ל, לבין אותם יוצאי החברה החרדית. ברגע שחייל בודד מחו"ל נוחת בארץ והולך לצבא הוא מקבל את כל המענקים האפשריים, בלי שום קשר ליכולת הכלכלית של משפחתו. מנגד, על פליטי החברה החרדית חלה חובת ההוכחה שאין להם שום קשר משפחתי. אם הצבא מגלה שהם מדברים יותר משש פעמים בחודש עם הבית הם מסולקים, ועלולים לאבד את הסטטוס של 'חייל בודד חריג בצה"ל'".

הנערים מגיעים אליו משמועות מפה לאוזן ומכל הארץ, לפני או תוך כדי השירות. "אני רוצה לציין שאני לא חלק מתהליך היציאה שלהם מהבית ואני גם לא מטפל בהשלכות הנפשיות של צעד זה. אני מטפל בצורה ישירה בנושא של צה"ל". ציקי עוזר אך ורק לנערים שגילם פחות מ-18 ושיש להם בדרך כלל פטור או דיחוי. "ברגע שילד מגיע אלי ומודיע לי על רצונו להתגייס לצבא, אני מסדר לו פגישה בלשכת גיוס. אני מתלווה אליו, או אחד המתנדבים, והולכים יחד. הם מאוד מפוחדים שמא יפגשו מישהו מוכר מהמשפחה, מורים או חברים. הם גם חוששים מיחס של צה"ל כלפיהם. צריך להבין שבעצם גיוסם הם לא הופכים לחילונים, חלק גדול מאד מהם נשאר דתי. המתנדבים מציידים אותם בציוד ראשוני הכרחי ומלווים אותם לאחר מכן בכל הטכסים. לפעמים אני אפילו מביא אותם אלי הביתה בחגים. הם מתייחסים אלינו כאל המשפחה שחסרה להם. אבל מה שחשוב לי זה שהשירות שלהם יהיה לחוויה טובה ובונה. כי בעיני ובעיני רבים השירות בצה"ל הוא קרש קפיצה לחיילים אלה".

ציקי מאד גאה בהישגים של בחורים אלה. למרות כל הקשיים היומיומים שלהם, רובם מסיימים את השירות בכבוד. מתוך כלל המתגייסים עד כה, חמישה לומדים בטכניון, שישה באוניברסיטה העברית, ארבעה באוניברסיטת בן גוריון ו-15 נוספים בכל מיני קורסים מקצועיים". אבל לא כולם מצליחים לקבל את מבוקשם. "היו אצלי שני אחים, שאחד מהם שירת ביחידה עלית ואחיו הקטן סיים בהצטיינות טירונות, קורס מכ"ים ומסלול. הוא ביקש להתקבל לקורס קצינים ובצה"ל סירבו, בנימוק שנתוני הפתיחה שלו נמוכים". ציקי מודע לכך שאין לו שום אפשרות להשפיע על צה"ל לשנות את דעתו, "אבל אני עדיין יכול לסייע לחייל בעזרה נפשית ובתמיכה מיידית, וזאת כדי שלא יחשוב שכל העולם נגדו. אני תמיד מקפיד להסביר להם שהצבא הוא קרש קפיצה לחיים טובים יותר, כי הם מקבלים בסוף השירות קורס של חצי שנה על חשבון צה"ל בו הם לומדים מתמטיקה, תנ"ך, אנגלית ועוד. בסוף הקורס, מי שמצליח לעמוד בהצלחה במבחנים מקבל תעודה השווה ל-12 שנות לימוד, המקנה לו אפשרות ללמוד קורסים מקצועיים, או להמשיך ללימודי הבגרות".

איך אתם מלווים אותם לאחר השחרור?

"זה הקטע הקשה ביותר לחיילים אלה. יש לשכה להכוונת חיילים משוחררים, שמפנה אותם לקורסים מקצועיים, הרשמה לאוניברסיטה ועוד. המתנדבים נכנסים לתמונה ועוזרים בלימודים, מאחר וצעירים אלה אינם תמיד יודעים איך ללמוד. הבעיה המרכזית היא בעיית הדיור, כי אין להם לאן לחזור והם חייבים למצוא להם פתרון דיור. כל זמן שהיו חיילים הם גרו בבניינים של האגודה למען החייל, אבל תוך שבועיים מהשחרור הם חייבים לפנות את המקום לחיילים חדשים. זה מאד כואב לדעת שאחרי שהייתה להם קורת גג, במשך שלוש שנים, הם הופכים בבת אחת לחסרי בית, והם שוב עומדים במקום בו אין להם לאן ללכת. אנחנו במרכז עוזרים להם למצוא עבודה, בעיקר ירושלים ובת"א. אנחנו גם מנסים למצוא להם מקום מגורים. לפעמים שניים-שלושה בחורים גרים בחדר אחד כדי להוזיל את ההוצאות. לקחתי אלי הביתה כמה פעמים חיילים משוחררים לתקופות ארוכות. יש לי בית קטן אך לב רחב".

"אנשים מהקהילה היהודית-הקנדית ביקשו ממני להגיע ולדבר על המרכז לחיילים בודדים. אמרו לי שהקהילה הישראלית כאן לא מודעת לסוג זה של חיילים, ואין להם שום ידע על המרכז הזה ועל פעילותו. חשוב לי לספר שיש לנו קבוצה גדולה של חיילים בודדים יוצאי העדה החרדית שמגיעה אלינו גם מחו"ל, ביניהם בנו של הרב גיטלין, רב של חב"ד במרקהאם שבנו התגייס לגולני, בחור בשם לוי מוגולבסקי, ששירת בצנחנים ועוזר לי הרבה מאד מכאן. בארץ יש לי פעילה מדהימה בשם אורית טפר, שהוריה גרים בטורונטו. למעשה, היא זו שדירבנה אותי להגיע לכאן ולחשוך את הסיפור מאחורי חיילים אלה בפני הקהילה כאן. יש לנו אתר אינטרנט אליו הרבה הורים נכנסים לשאול שאלות ולמצוא תשובות על הזכויות של ילדיהם. באתר זה יימצאו את כל התשובות לשאלותיהם, ואנחנו גם עונים להם ישירות. חשוב לנו במיוחד להעלות את המודעות לנושא התרומות. כל דולר חשוב לנו".