צבעים לנשמה

אל הציירת זיווה לפסקר, שתחגוג 70 בדצמבר, הגעתי בהמלצת חברים. כשראיתי את ציוריה הפזורים בחדרי ביתה ואת הטבע הפורץ מבעד לתמונות התקשיתי להאמין שהיא התחילה לצייר רק לפני שמונה שנים. "לדעתי, צייר טוב צריך כישרון טבעי, וכמובן הרבה אהבה למקצוע. ומפה - השמיים הם הגבול", אומרת זיווה.

היא נולדה בחיפה להורים שהגיעו מאירופה במסגרת עליית הנוער, כחלוצים, טרם פרוץ מלחמת העולם השניה. הם הכירו בארץ והתחתנו. אביה, שידע היטב אנגלית ועברית, עבד כמתרגם ושוטר בצבא הבריטי, ואמה ניהלה מסעדה חלבית בשם "חלביה" ברח' נורדאו. רוב לקוחותיה היו החיילים הבריטים. החיים באותה תקופה לא היו קלים. הם גרו בדירת חדר עם עוד משפחה בחדר הסמוך. עם תום מלחמת השחרור וקום המדינה עברה המשפחה לדירה גדולה יותר בשכונת בת גלים, שם גם סיימה את לימודיה בבית ספר "גורדון". מאז ילדותה טיפחה את חלומה להיות גננת. "אהבתי את תחושת ההדרכה. תמיד אספתי את ילדי השכנים ושיחקתי איתם בגן דמיוני", היא מספרת. את לימודי ההסמכה סיימה בסמינר לגננות "שאנן", שהיה סמינר דתי. זיווה באה מבית מסורתי-דתי ואת לימודיה בסמינר מימנה בעצמה מעבודות שמרטפות ושיעורים פרטיים.

כישרון טבעי והרבה אהבה למקצוע. מתוך ציוריה של זיווה לפסקר

"בלשכת הגיוס ביקשתי לשרת כגננת. באותה תקופה לא היו תקנים לגננות, לכן שלחו אותי ללמד כמורה בפרויקט 'ילדי רפול'. פרויקט זה נתן פיתרון השכלתי לעולים חדשים שהתגייסו לצה"ל ולא ידעו את השפה העברית על בוריה. ברגע שהייתה דרישה לגננות שלחו אותה לגבול הצפון ללמד. "באותה תקופה גבול הצפון סבל ממסתננים, ומורות רבות סרבו ללמד באזור זה. שלחו אותי לשרת בכפר יובל, שם קיבלתי צריף רעוע, בלי ציוד מינימלי, להפעלת גן מן השורה. לימדתי 40 ילדים. כולם ילדי הורים יהודים, שעלו מקוצ'ין". באחד הימים, תפסה יוזמה ופנתה למפקד מג"ב ממפקדה בקרית שמונה, וביקשה ממנו עזרה. הוא נענה לבקשתה ועזר לה להפוך את הצריף הרעוע לגן חלומות. "לאחר תום השירות הצבאי התחלתי לעבוד בעתלית כגננת, עם ילדי עולים ממרוקו, טוניס ועירק".

במהלך שנות עבודתה כגננת, זיווה תרמה רבות למערכת הלימוד. בשנת 1972 קיבלה את פרס החינוך מטעם משרד החינוך. "קיבלתי את הפרס על יישום ויוזמה של תוכניות לימוד ועבודה קהילתית מיוחדת". זיוה הייתה הסנונית הראשונה שיישמה תוכנית לימודית במערכת החינוך בנושא "זהירות בדרכים". באותם ימים ידעה שהנושא מאד חשוב כי ילדים היו מגיעים באופן עצמאי לגן. היא השתמשה בדרכים פשוטות וזולות כדי להפוך את חצר הגן לכבישים, מעברי חציה ותמרורים. הילדים שיחקו בתפקידי שוטרים והולכי רגל, ותוך כדי משחק שיננו את כללי הזהירות. כמו כן, זיווה הייתה בין הראשונים שהכניסו מערכות מחשבים לגני ילדים. בנוסף, יזמה פרויקט של פעולות ייחודיות בשילוב ילדים יהודים וערבים. "בחיפה יש אוכלוסיה מעורבת של יהודים וערבים. עבדתי אז בשכונת כרמליה בחיפה, וילדי הגן הערבי היו ילדי כבביר, שגרו על רכס הכרמל. בחגיגות שלהם הוזמנו אליהם, ואנחנו הזמנו אותם אלינו להשתתף בחגיגות, אירועים וחגים. חגיגות אלה הפכו אח"כ לנחלת העיר כולה, וקיבלו תמיכה מהעירייה".

החלה לצייר רק לפני שמונה שנים. זיווה לפסקר

בעלה עבד בחברה ימית להובלת פרי, כמפקח ימי בחשמל ואוטומציה. "ההפלגה הייתה לתקופה של שנה, ובעלי היה הראשון שזכה לעבוד על האוניה הראשונה של ישראל, שהייתה כולה אוטומטית וממוחשבת. בשנה זו הצטרפתי עם הילדים להפלגה זו, לקחנו מן חופשה ארוכה שבה הגענו ליפן, אוסטרליה, אירופה וארה"ב". באותה תקופה, בעלה המציא פטנט למניעת שריפת מנועי חשמל. "המכשיר היה אמור לתת תשובה לדרישות האוניות, ומאוחר יותר הוא גם עבר לתעשייה. הצי האמריקאי קנה את הפטנט והתקין אותו במשחתות שלהם. לצערנו, דווקא חיל הים בארץ סירב להתקין את המכשיר באוניות שלו. אחיו התגורר בקנדה ובעלי החליט לנסוע אליו בכדי לקדם את הנושא. התיכנון המקורי היה נסיעה לחצי שנה. בחופשות הייתי מגיעה לביקור בקנדה ופעמיים בשנה בעלי היה מגיע לישראל".

את המעבר לקנדה עשתה זיווה רק לאחר מות הוריה ויציאתה לפנסיה. בתה, בעלה ונכדה היגרו ראשונים ובנה נשאר בארץ כדי לסיים את לימודי הנדסת המזון בטכניון. בסיום לימודיו גם הוא הגיע לקנדה". להגר בגיל 58 זה אומר להשאיר חיים שלמים מאחור ולהתחיל הכל מחדש. צעירים ממנה, המהגרים אל ארץ חדשה, נתקלים בקשיים, קל וחומר בגיל זה. זיווה הביטה על מעבר זה בצורה חיובית. "קודם כל, המשפחה שלי הייתה כאן, מה שהקל על המעבר. בשנתיים הראשונות גרנו כולם באותו בית, כולם יצאו לעבוד, ואני טיפלתי בנכדים ועזרתי בעבודות הבית". רק כשבעלה חלה בפרקינסון ואלצהיימר, החליטה לרכוש לה דירה משלה, לצרכיו הרפואיים של בעלה. "אני מאמינה בטיפול אישי ומסור, והחלטתי להשאיר אותו בבית. כמובן שנעזרתי בשתי מטפלות, שטיפלו בו ודאגו לכל צרכיו, עד יום מותו. רציתי להעניק לו מעט עדנה בימיו האחרונים. הוא נפטר בדצמבר לפני שנתיים".

מציירת נוף, טבע ובעלי חיים

זיווה מחייכת כשאני שואלת אותה, למה דווקא ציור? הרי במשך כל חייה הציור בכלל לא היה בתודעתה. "בתקופת חוליו של בעלי הייתי מוקפת באנשים שנכנסו ויצאו. מטפלים, עובדים סוציאליים, רופאים ועוד. פתאום הכל מסביבי היה דכאוני, וזה נגד את האופי החברותי והפתוח שלי. חיפשתי דרך להשאר כזאת וחשבתי למצוא תחביב כלשהו שיעסיק אותי. אני טיפוס שאוהב נוף, טבע, בעלי חיים וצבעים. וחשבתי אולי אתחיל לצייר בצבעי מים לא בגלל הנושא, אלא בגלל הקלות. נזכרתי בקופסת הפח הקטנה עם הצבעים והמברשת הדקיקה שהייתה לנו בבית הספר. והגעתי למסקנה, דפים ומכחולים יש בשפע, תחביב זה לא מצריך נסיעות או עבודה פיזית ואפשר לממש אותו בכל פינה בבית. לא הבנתי מאומה בנושא ולא למדתי עד אז ציור מעולם. הכל בא מהבטן. חברה המליצה לי ללכת לסדנת ציור של פנסיונרים, שממוצע הגילאים היה 65 ומעלה. בסדנה ראיתי אנשים מבוגרים יושבים ומציירים. חשבתי שהם קבוצה של מתחילים, והתברר לי שהם בחוג זה כבר למעלה מארבע שנים ועדיין נקראים 'מתחילים'. במהלך השבוע הייתי מחכה בכליון עיניים לשיעור הבא. בינתיים, התחלתי לצייר בבית ללא הפסקה. עזבתי את הקורס כי הרגשתי שאני רוצה להגשים את היצירתיות שלי לבד. אבל כדי להשתכלל הלכתי ללמוד אצל מורה מדהימה,בלהה מורגן, ואצל הצייר ארט קונן.

תקופה ארוכה ציירה זיווה רק לעצמה. "אני מציירת רק מה שאני מרגישה". בפועל, אומרת זיווה, הציור הוא זה שהציל אותה ופתח בפניה עולם אחר. "בסיום כל ציור הייתי מניחה אותו מתחת למיטה. יום אחד הגיעו ילדיי לביקור וגילו את שלל הציורים. כל ציור שנשלף סחט מהם קריאות התפעלות. אני חשבתי שהם מחמיאים לי רק בכדי לעודד אות, על שהצלחתי למצוא תחביב שהוציא אותי מהקבעון. הבת שלי הצליחה 'לגנוב' ממני כמה תמונות והציגה אותן בפני כמה מחברותיה האמניות, "דורית שלף ווקסמן נאווה הן אלו שדירבנו אותי להציג את תמונותיי בתערוכה". זיווה לרגע לא חשבה להפוך את התחביב למקצוע. "ילדיי וחבריי הטובים אירגנו לי תערוכת ציורים בביתה של בתי. אני עמדתי מהצד ולא האמנתי שאכן כל זה קורה". באותה תערוכה הציגה כ-120 תמונות. "חשבתי שאם שאצליח למכור אפילו שתי תמונות, אהיה מאושרת. תוך יומיים נמכרו 40 תמונות שלי. היו מקרים שבהם אנשים התווכחו מי יקנה ציור שלי. אני חושבת שאז, באותה תערוכה, התחלתי להבין שאולי אני באמת ציירת. אבל רק כשהחלו לכנות אותי 'זיווה הציירת' ידעתי שכינוי זה הוא הגושפנקה הסופית".

מה מייחד את ציורייך של הנופים והטבע?

"אני חושבת שההתבוננות בציוריי נותנת לצופה מן רוגע שנובע מהתמזגות עם הנוף שבציורים שלי: חורשת עצים, שדות פרחים, מים זורמים או דייג בודד. גם הצבעים, האור והצל והשילוב ביניהם, עושה את התמונות שלי למיוחדות. יש לי הרגשה שבציוריי אני 'מגניבה' את הטבע ביופיו המלא ומכניסה אותו אלי הביתה. אני מציירת מקומות שהייתי רוצה להיות בהם בדמיוני, ובאמצעות הציור אני מרגישה שאני שם. אני מציירת גם נופים ישראלים: חורשות אורנים עם מרבד רקפות, את שדות החמניות או שדות הפרג, הכלניות והטורמוסים, וגם ציורי נופים קנדיים. במיוחד את תקופת הסתיו 'הקיץ האינדיאני', שהיא אחת העונות הנפלאות. גם יערות העד, מאגרי המים והשלגים, מגיעים אל בד הציור שלי. כעיקרון, אני מציירת רק מה שאני אוהבת. וכל ציור הוא כמו לידת ילד חדש".

זיווה הצטרפה לקבוצת האמנים הישראלים. זוהי קבוצה של אומנים שהוקמה שלא על מנת לעשות רווח, אלא כדי לעזור אחד לשני ולקרב את האומנות לקהילה היהודית והקנדית בטורונטו. האמנים חושפים בפני הקהל את סגנון האמנות שלהם. כ-40 אומנים נפגשים פעם בשבוע, כל פעם בבית של חבר אחר ומזמינים אורח מרצה בתחומים שונים. בקבוצה זו נמצאים צלמים, יוצרים בקרמיקה, תכשיטנים וציירים. פעם בשנה אנחנו יוצאים בתערוכה גדולה ומגוונת, בה כל האומנים מציגים את עבודותיהם לחשיפה ולמכירה. תערוכות אלה מאפשרות לקהל הרחב לקנות יצירות אומנות מקוריות בסכומים זולים הרבה יותר מאשר בגלריות או בחנויות. "למעשה קבוצה זו עזרה לי בהתחלה לתמחר ציורים שלי. הם לימדו אותי שמחיר הוא פונקציה של עלות הציור, ההשקעה והגודל".

את מציירת על נייר מיוחד- YOPO?

"לאחר שגיליתי את נייר ה-YUPO, אני מעדיפה לצייר רק עליו. זה נייר לבן, בוהק וסינתטי מחומר פלסטי בתהליך ייצור ייחודי, שמקנה לנייר הזה חוזק ועמידות גבוהה. הוא אינו נקרע ואינו מתבלה, עמיד למים ולנוזלים ונעים למגע. זה אתגר לצייר עליו מאחר והצבע לא נספג בו, ויש זליגת צבעים לא מבוקרת. אך הקושי הוא גם היופי. חוסר הספיגה יוצר צבעים מרוכזים ונקיים, והוא קל יותר לתיקון טעויות, אך דורש קאורדינציה מושלמת בין מברשת הצבע ליד הצובעת. אני משתמשת גם בצבעי מים, שמאפשרים רמות שקיפות שונות עד אטימות מוחלטת. לפעמים צריך לצבוע מספר שכבות כדי להגיע למורכבות של צבע וטקסטורה נכונים. אני לא משתמשת בלבן ושחור. הלבן הוא תמיד הדף הנקי. השחור מורכב מכמה צבעים. אני כל הזמן בתהליך של למידת הצבעים. לפעמים הציור זורם ולפעמים אני נתקעת. אבל תמיד צריך למצוא את שיווי המשקל הנכון בין האור והצל, כי הם הולכים יחד ויוצרים את ההרמוניה והפרופורציה ביצירה".

שמונה שנים לאחר הגילוי המדהים, זיווה אומרת שאכן הציור אומנם תופס חלק נכבד מזמנה כרגע, אבל עדיין אהבתה הראשונה היא משפחתה. "אני עדיין ממשיכה תהליך של למידה וגילוי, מציגה את תמונותיי בתערוכות שונות, מקבלת הרבה חיזוקים חיוביים מאנשים ומוכרת תמונות. היום אני יודעת שכל מה שאני רוצה זה לצייר. אני מאד שמחה שהציורים שלי נמכרים ומוערכים כציורים טובים, אך השמחה האמיתית שלי היא בסיומו של עוד ציור, וזה הסיפוק האמיתי שלי".

מה הלאה?

"אני גרה בקנדה כ-11 שנים ומעולם לפני כן לא ציירתי. ותראי אותי היום, איני יכולה להפסיק לצייר. כנראה שלעולם לא מאוחר להתחיל משהו חדש. אני מאושרת מהעשייה, ואם זה עובד גם על המתבונן והקונה, אז עשיתי עבודה טובה. הציור בדרך כלל מספר על הרקע והאופי של האומן. בתמונות שלי יש הרבה אופטימיות ושמחה, כי אני כזאת. תמיד יש פתח יציאה למקום מואר ומבטיח בקו האופק. מה הלאה? מי יודע. כל מה שאני רוצה ומקווה זה להמשיך ולעשות טוב לאחרים. בשלב זה אני מסופקת מאד ובהחלט מאושרת מהישגיי. אני רוצה להיות בריאה, ולהמשיך לצייר כמה שאני יכולה".

מה המסר שאת רוצה להעביר לאנשים שיש להם דחף פנימי ליצור אך הם פוחדים להתחיל?

"ראשית, לעולם לא מאוחר להתחיל משהו חדש. גילוי זה של הצורך לצייר מעניק לי המון שמחה, סיפוק, ואין לי רגע דל בחיי. הימים הפכו להיות קצרים מדי עבורי. כל האנשים, בלי יוצא מהכלל, צריכים להבין שכל זמן שבן האדם חי, שום דבר לא מאוחר מדי. צריך להתחיל ולנסות הכל, וככל שמתאמנים ההישגים טובים יותר".