להחיות נשמות

לכבוד יום ההולדת החמישים שלה, שרי שטיירמן, מתכננת אירועים ממונסי, רצתה לעשות משהו גדול. "אל תדאגי, אנחנו מתכננים משהו ענק", הבטיחו בעלה וילדיה. אבל שרי לא רצתה מסיבה: את יום ההולדת החמישים שלה היא ביקשה לחגוג בסעודת הודיה. "סעודת הודיה זה משהו שעושים כדי לחגוג נס, כמו כשמישהו החלים ממחלה או שרד תאונה קשה", היא מסבירה. "את העובדה שהגעתי לגיל חמישים, בצורה שהגעתי, אני רואה כנס גדול מאד. כדי להודות על הנס הזה, רציתי לעשות משהו באמת גדול. משהו שהוא לא רק בשבילי: משהו שישרת את הקהילה כולה ואת הדורות הבאים".

כמאה אנשים, כולם חברים ובני משפחה קרובים, הוזמנו לסעודה. כיאה לאירוע של מתכננת אירועים, האוכל היה נהדר, האולם היה מפואר, אבל גולת הכותרת הייתה הסרט האוטוביוגרפי ששרי הפיקה לכבוד האירוע. על רקע תצלומים מתחלפים שלה, של ילדיה ושל בעלה, הסרט גולל פרקים מחייה של שרי: את סיפור ההיכרות בינה ובין יוסי, בעלה הנוכחי, את ימיה הראשונים בארה"ב, את עבודתה כמורה. עלילת הסרט נעה אחורה בזמן. התצלומים הפכו מצבע לשחור לבן, והפנים של שרי וילדיה התחלפו בפנים הוריה ושלה כילדה. קולה של שרי, שליווה חלקים מהסרט, לפתע הרצין. "חברים יקרים, הייתי רוצה לדבר עכשיו מאד ברצינות. הייתי רוצה שכולכם תעצמו רגע עיניים, ותדמיינו ילדה בת 11 שאתם מכירים... זאת אני, לפני 39 שנה, בבית הורי שבבני-ברק. וזו התמונה האחרונה מילדותי שבה אני מחייכת.

עכשיו תורי לעזור. שרי שטיירמן

"זה מאד קשה לי, אבל הייתי רוצה לספר לכולכם מה קרה לי באותה השנה", המשיכה הקריינות. "כשאנשים אומרים 'אונס', הם חושבים על משהו שקורה לאשה באיזו סימטה אפלה, בלילה. אבל מה קורה לילדה קטנה ותמימה בת 11, שהופכת לקורבן במקום הבטוח ביותר עבורה, על ידי מישהו שאמור היה להגן עליה? החיים שלה הופכים למסע ברכבת שדים – מסע דרך לילה אינסופי, מלא אימה ופאניקה".

לא ידעתי מה קורה לי  

כשהייתה בת 11, שרי נאנסה על ידי קרוב משפחה. היא לא סיפרה על כך לאיש. התוקף הזהיר אותה שאם תגלה להוריה, הם יענישו אותה. יתרה מזאת, חסרו לה הכלים הבסיסיים ביותר להבין בעצמה ולתאר לאחרים מה בדיוק קרה לה. "עד כמה שאונס של ילדה בציבור החילוני הוא דבר נורא, הוא חמור פי כמה וכמה עבור ילדים בציבור החרדי", היא מעירה. "אני לא מפחיתה, חלילה, בכאב של אף קורבן באשר הוא. אבל ילדה שבאה מרקע חילוני הייתה לפחות מבינה מה קורה לה". בציבור הרחב, מסבירה שרי, ילדים לומדים בגיל צעיר מאד מה ההבדל בין בנים לבנות, מה זה מין, או איפה מותר ואיפה אסור למבוגרים לגעת בהם. "אבל אצלנו, החינוך לצניעות הוא מגיל אפס. מינקות הכל מכוסה, הכל מוצנע, ולא מדברים על זה. לכן, כשזה קרה לי, לא הבנתי כלום. חשבתי לעצמי שאולי זה היה 'המחזור', ששמעתי בנות מבוגרות יותר מדברות עליו. לא ידעתי מה קרה לי – רק שזה היה מפחיד, דוחה, מביש, ושאסור לי לדבר על זה".

בציבור הרחב קיים מענה מערכתי לנושא ההתעללות המינית. לרשות הקורבנות עומדים המשטרה, עובדים סוציאלים, אירגוני תמיכה, קווי סיוע, אינסוף מידע באינטרנט. "אצלנו אין את כל זה", שרי אומרת.

ימים אחרי האונס, שרי התהלכה "כמו זומבי, בלי לדעת מה קורה איתי", היא מספרת. "רציתי למות, רק לא ידעתי איך עושים את זה". שבועיים אחרי המקרה, החלה לסבול פתאום מהתקפים מוזרים. "הלב שלי התחיל פתאום להשתולל, כמו מכונת כביסה בהרתחה". בבית החולים נמצא כי הדופק שלה עומד על 180-200 פעימות לדקה, במקום הקצב הנורמלי של 60 ל-100 פעימות בדקה. היא אובחנה כסובלת מאריתמיה, הפרעה בקצב הלב, המכונה בקיצור SVT. זוהי תופעה שמוכרת היום כתגובה פוסט-טראומתית נפוצה, אבל באותה תקופה יוחסה למום בלב. "שנה שלמה סבלתי מהתקפים, אחד אחרי השני", שרי מספרת. "בדרך הביתה מתל השומר הייתי מתחילה לחשוב שאני צריכה להתמודד עם מה שקרה לי ואז שוב היה לי התקף, ושוב היינו חוזרים לבית החולים. הרופאים לא הצליחו להבין מה לא בסדר בלב שלי... אף אחד לא הבין מה קורה איתי".

אחרי שנה של התקפים חוזרים ונשנים, שרי הוטסה לבוסטון, כדי לעבור שם צינתור. ליבה נמצא בריא לחלוטין. המקרה הותיר את הקהילה הרפואית במבוכה. הוא אפילו התפרסם בידיעון הרפואי של אוניברסיטת בוסטון משנת 1974: "תעלומה רפואית - ילדה עם לב בריא לחלוטין סובלת מ-SVT".

דמעות בחתונה

בכל התקופה הזו, רק אדם אחד השכיל להבין לליבה: "היה קרדיולוג בכיר אחד בישראל, ד"ר בלידן, שהסתכל לי עמוק בעיניים ואמר: 'שרי, ביום שתביני שהלב שלך הוא לא פח זבל את תהיי בסדר'", היא מספרת. "המשפט הזה נגע לי. ניסיתי להבין וליישם אותו".

עם הזמן ההתקפים פחתו, ושרי הצליחה לסיים את בה"ס העממי בהצלחה. בתיכון השקיעה את עצמה בלימודים ובתורה והייתה ידועה כתלמידה חרוצה ואדוקה במיוחד, "אבל לחיים יש הומור משלהם, ולפעמים הוא שחור נורא", היא נאנחת. "בתיכון החרדי שלמדתי בו בת"א, אותו קרוב משפחה שתקף אותי מונה לעוזר המנהל. בכל פעם שראיתי אותו עובר במסדרון, הייתי מסיימת את היום בבית החולים".

כשסיימה את התיכון, והוריה החלו, כמקובל, לחפש עבורה שידוך, הם נתקלו בבעיה. למרות תעודת "הלב הבריא" שקיבלה בבוסטון, ההתקפים התכופים הוציאו לשרי שם של נערה חולנית. "אף אחד לא רוצה לקחת סיכון כזה", היא אומרת. "היינו חייבים להתפשר על השידוך".

"הלוואי והנישואים עצמם היו נגמרים באותה מהירות"

בסרט שהקרינה שרי באירוע לכבוד יום הולדתה החמישים, כלולות תמונות מחתונתה הראשונה: נערה דקיקה ושברירית למראה עומדת לצד גבר שנראה כפול ממנה בגיל ובהיקף. "השידוך הראשון שלי הפך רשמי אחרי פגישה של רבע שעה", אומרת שרי בסרט. "הוא אמר דבר תורה, אני אמרתי דבר תורה, ושברו צלחת. הלוואי והנישואים עצמם היו נגמרים באותה מהירות. בחתונה, האורחים שלי עמדו בפינות ובכו עבורי". הם לא בכו משמחה.

דף חדש?

כמו אצל קורבנות רבים, האונס הפך ל"כדור שלג שמתגלגל וגודל: כל מה שקרה לי בחיים אחרי זה היה תוצאה, ישירה או עקיפה, של הדבר הזה". הטראומה, היא מתארת, הובילה להתקפים, ההתקפים הובילו לשידוך גרוע, השידוך הוביל לנישואים כושלים. בגיל 23, לאחר ארבע שנות נישואים מרות, שרי עזבה את הבית עם שני ילדיה, בני שנתיים ושלוש. בגיל 28, אחרי חמש שנים בהן הייתה מסורבת גט, התחתנה שוב עם גרוש אמיד מלונדון, שגידל ילדים משלו מנישואים קודמים. העובדה שהוא היה גרוש שלוש פעמים, דבר נדיר בקהילה החרדית, הייתה צריכה להדליק נורת אזהרה, אבל שרי האמינה להצהרותיו כי יחד יפתחו דף חדש ומאושר יותר. "זה לא מה שקרה. אפשר להגיד שנפלתי מן הפח אל הפחת". נישואיה השניים נמשכו 11 שנים. כל שהיא מוכנה להגיד עליהם זה שהיו גרועים לאין שיעור מהראשונים. "גרועים מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. מספיק שאגיד שכמעט שילמתי עליהן בחיי".

ב-2001 שרי התגרשה מבעלה השני ועברה לניו-יורק עם בנה בן השש ובתה בת התשע, ילדיה מהנישואים השניים, ועם שתי מזוודות. למרות שבאה מבית עשיר, היא הגיעה לניו-יורק מנושלת מכל. אחותה, תושבת העיר, עזרה לה למצוא עבודה כמורה בישיבת מגן-דוויד שבפלאטבוש. היא חיה בדירת חדר וחצי עם שני ילדיה.

"היו ימים בהם הרגשתי שפשוט אין לי כוח להמשיך", היא מספרת. "היו ימים בהם יצאתי מהמיטה בשש בבוקר וזחלתי, ממש זחלתי, על ארבע עד החדר של הילדים, כדי ללות אותם להסעה, לקנות להם שוקו ולחמניה. הייתי שמחתי שיצאתי ממערכת היחסים ההרסנית שהייתי בה, אבל השבר היה גדול. מי רוצה להתגרש בפעם השניה, אחרי 11 שנה, עם שני ילדים ושניים מנישואים קודמים, ולקום וללכת בלי כלום אל הלא-הנודע? הייתי שבר כלי".

מטובעת למושיעה

"כמו שאמרתי בסרט, החיים שלי מאז האונס היו כמו מסע ברכבת שדים. בכל פניה צץ לי איזה שד חדש", ממשיכה שרי. "אבל אף פעם לא כעסתי, לא באתי בטענות לאלוקים, למה המסע שלי בחיים הוא ברכבת שדים ולא בלימוזנה. כל מה שעשיתי היה להתפלל ולבקש להגיע לאור שבקצה המנהרה". תפילותיה נענו בדמות בעלה השלישי, יוסי שטריימן, ה"בשרט" שלה, "המיועד", ביידיש. שרי סירבה בהתחלה אפילו לפגוש את השידוך הזה, גרוש עם שמונה ילדים, אבל כשהוצגו זה לזו בקונצרט חרדי, הבינו כי הפגישה ביניהם הייתה חייבת להיות יד הגורל. ב-2005 התחתנו. "למדתי שכשזה 'בשרט', אם סוגרים לזה את הדלת, זה בא  מהחלון. אני סגרתי גם את החלון, אז זה נפל עלי מהארובה. ותודה לך, השם, שלא הסכמת לקבל 'לא' בתור תשובה", היא אומרת בסרט.

הנישואים שהצליחו. שרי ויוסי שטיירמן

"הדברים הרעים שקורים לנו באים כדי לחשל אותנו ולעשות אותנו קשובים יותר, מבינים יותר לסבל של אחרים", שרי מציינת בראיון. "תמיד ידעתי שיגיע הזמן בו ארצה לעזור לאנשים שעברו מה שאני עברתי – אבל טובע לא יכול להציל נטבע. היום אני אשת עסקים מצליחה, נשואה לאדם מצליח, ובגיל 50 הרגשתי שהגעתי למקום בחיים ממנו אני מסוגלת להושיט עזרה לאחרים".

"מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו", מסכם קולה של שרי את הסרט, "זה: מה המטרה של כל מה שעובר עלינו? השאלה ברורה: 'מה השם אלוקיך שואל מעימך?' והתשובה גם היא ברורה: 'כי אם עשות חסד'. אונס והתעללות, הסיפורים שאנחנו שומעים בתוך הקהילות שלנו, זה הביא כל כך הרבה סבל לכל-כך הרבה יהודים... כמה עזבו את הדרך והקהילה כי לא היה להם לאן לפנות? אנחנו לא יכולים להתעלם עוד ממצוקתם". ואז מתברר כי הסרט כולו שימש מבוא להשקת אירגון "נשמת" (Nishmas באנגלית), אחד האירגונים הראשונים בקהילה החרדית בארה"ב להתמודדות עם תקיפות מיניות ולסיוע לקורבנות.

"מאד חששתי מהתגובות, אבל האורחים חיזקו את ידי", מספרת שרי על התגובות לסרט ולמסר שלו. "זה היה גל של הערכה שגבלה בהערצה. כל הנשים בחדר חיבקו אותי, וכבר באותו ערב שלוש מתוכן לחשו לי באוזן: 'גם לי, גם לי זה קרה'".

כולם שתקו

לפי נתוני משרד הבריאות האמריקאי, אחת מתוך כל חמש נשים ואחד מכל שמונה גברים דיווחו כי בשלב כלשהו של חיים הם הותקפו מינית. 42% מהמקרים מתרחשים לפני גיל 18. לפי ההערכות, מספר זה מייצג בערך חצי ממספר ההקורבנות הכולל, היות ומקרים רבים לעולם אינם מדווחים.

בקהילה החרדית המצב מעורפל הרבה יותר. לפי הנתונים שאסף אירגון-העל היהודי, UJA, כ-340,000  יהודים אורתודוכסים, הנמנים על זרמים שונים, מתגוררים כיום במדינת ניו-יורק. התובע המחוזי של ברוקלין (מחוז קינגז), צ'ארלס היינס, העריך כי מספר מקרי ההתעללות המינית בקרב הקהילות החרדיות זהה לפחות לזה שבקהילה הרחבה, אבל בקהילות החרדיות, יותר מ-99% מהמקרים אינם מדווחים לרשויות.

כמו בישראל, הקהילות החרדיות כאן מתפקדות כמערכות אוטונומיות, עם מוסדות חינוך, מוסדות רפואיים, מערכת משפטית פנימית ואמצעי אכיפה משלהן. במרבית הקהילות, פניה לרשויות המדינה עלולה להיחשב להפרה של עיקרון "המסירה", לפיו יהודי לא ימסור יהודי אחר למשפט בידי גויים. אבל המערכת הפנים-קהילתית לא ערוכה להתמודד בפשיעה מינית ובמתן תמיכה לקורבנות. לאן פונים כל קורבנות ההתעללות המינית? לשום מקום, אומר יוסי שטיירמן. "לפי מיטב ידיעתי, עד לפני שנתיים שלוש, כל הנושא לא היה קיים...הקורבנות שתקו, המשפחות שלהם שתקו, ואנשים לא חשבו שדברים כאלו קורים בקהילות שלהם".

בשנים האחרונות, בעקבות סדרה של משפטים ציבוריים מתוקשרים היטב, חלה עליה חדה במודעות לנושא בקרב הקהילות החרדיות. ב-2009, הקים התובע המחוזי צ'ארלס היינס פרויקט בשם "קול צדק", קו תמיכה לקורבנות התעללות מינית בקהילה החרדית. באותה תקופה התפרסם גם אירגון בשם Survivors for Justice, שהוקם גם הוא על ידי ולמען קורבנות תקיפה מינית בקהילה החרדית. בשנה האחרונה הוקמו מספר בלוגים ואתרים בנושא, אך רובם מתמקדים יותר ביעוץ משפטי וביציאה נגד הקהילה החרדית ופחות בעזרה ומניעה בתוך הקהילה. שרי אומרת כי לא תכננה את הדברים מראש, אבל אירגון "נשמת" הושק בשיאה של תקופה סוערת בציבור החרדי, בעיצומו של משפטו של היועץ החינוכי נחמיה ווברמן, שנמצא לאחרונה אשם בהתעללות מינית בנערה בת 12 שהייתה תחת יעוצו לפני מספר שנים. מקרה זה רק מדגיש, לדבריה, את הצורך באירגון שיעזור לקורבנות בתוך הקהילה. "אביה של הנתקפת איבד את העסק שלו", אומרת שרי על מקרה ווברמן, "בעלה פוטר, האחייניות שלה סולקו מבתי ספר. יש הרבה לחצים בתוך המערכת הזו, לשמור בפנים, לא להוציא החוצה. וזה דבר שלא מקובל עלי".

המטרה של אירגון "נשמת", שנקרא על שם תפילת הודיה והלל שנאמרת בשחרית של יום שבת, היא לסייע לנפגעי תקיפה מינית בתוך הציבור הדתי-חרדי, מבלי שיאלצו לפעול מחוץ לקהילה. האירגון יתמקד בטיפול וסיוע פוסט-טראומטיים לנפגעי התעללות, ובחינוך ומניעה לציבור החרדי הרחב. הסיוע הפוסט-טראומטי יכלול מוקד תמיכה טלפוני, שמפנה קורבנות התעללות לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי (נשים יופנו לנשים, וגברים לגברים, מבהירה שרי; הפסיכולוגים יבואו מרקע דתי) ויעזור במימון הטיפול. בנוסף האירגון יפיק סדנאות, חוגי בית ושיעורים לאמהות במטרה להרחיב את המודעות לנושא. אמהות ילמדו לזהות את התסמינים השונים של התעללות מינית, כמו הפרעות אכילה, דיכאון, הקצנה דתית או מרידה בדת. כמו כן, אמהות יודרכו איך לחנך את ילדיהם כך שיוכלו לזהות, להתריע ולהימנע ממצבים שעלולים להיות מסוכנים, ואיך להגיב אם משהו אכן קורה. האירגון מיועד לגברים ונשים, בכל הגילאים, שעברו תקיפה מינית בשלב כלשהו בחייהם. "גם אם אדם עבר תקיפה מינית בילדותו, הוא עדיין סובל ממנה בתור מבוגר", מסביר יוסי, "זה משהו שהוא סוחב בפנים כל החיים".

"הסטטיסטיקה אומרת שלאנשים לוקח בממוצע 11-12 שנה עד שהם חושפים את הסוד הזה", אומרת שרי. "אצלי, למשל, עברו 16 שנה עד שהסיפור עלה על בדל שפתי. לכן האירגון פתוח לאנשים מכל הגילאים, ולא משנה מתי זה קרה להם".

אירגון "נשמת", שנמצא עדיין בחודש הראשון לקיומו, מתמקד כרגע בעיקר בגיוס כספים. במקביל הוא אוסף אליו "אנשים שרוצים לעזור ואנשים שרוצים להיעזר" ומשדך ביניהם. כבר בשלב המוקדם הזה, מעידה שרי, הפניות הן רבות.

שרי מבקשת להדגיש שהיא אינה מאשימה את הדת או את אורח החיים החרדי במה שקרה לה. "המקרים האלה לא משקפים מי שאנחנו בתור קהילה. אם תופסים חייל בצבא גונב, זה לא אומר שכל החיילים הם גנבים. לפי אותה המטבע, זה ששומעים עכשיו על מקרים של אונס בחברה החרדית לא עושה אותנו לחברה של אנסים. חרדי זה לא בובת שעווה," היא מעירה, "אנחנו מתמודדים עם יצרים וחשקים כמו כל אדם, וכמו בכל קבוצה יש בינינו טובים ורעים".

סיפור של אמונה ותקווה

את שם האירגון, "נשמת", שרי מצאה יום שבת אחד בשלוש לפנות בוקר כשעלעלה בחומש. היא מראה פסוק שמתאר אונס בביטוי "כי רצחו נפש". "אונס זה סוג של רצח. אדם שנאנס הוא חי-מת, הוא מהלך בינינו אבל הנשמה שלו מתה: נש-מת. גם אני הייתי נשמה מתה, אבל אלוקים עשה איתי ניסים ונפלאות והחזיר אותי לחיים. מה יתאים יותר לאירגון מאשר לקרוא לו על שם תפילה שמודה ומשבחת ומהללת? הסיפור שלי הוא סיפור יפה", מסכמת שרי. "זה סיפור של אמונה ותקווה, ושל הצלחה. עם ההצלחה הזו אני מקווה להאיר את דרכם של אחרים".