ימי הכלניות

על אף העליה שחלה אשתקד במספר הסרטים שהופקו בבריטניה, כמו גם בכמות הצופים בכלל, סוכמה שנת 2000 בממלכה המאוחדת כאכזבה קולנועית. המספרים שנרשמו בקופות עבור הסרטים הבריטיים היו מדכאים למדי, עד שאלכסנדר ווקר, מבקרו הסמכותי של ה"איבנינג סטנדרד", יצא בהתקפה כלפי הקולנוע המקומי, גרס שהסרטים המופקים במסגרתו צריכים לפזול יותר לכיוון הקופות במטרה להבטיח את החזרתם של כספי ציבור המושקעים בהם, ועורר כמובן גל של תגובות-נגד.

האכזבה הקופתית של שנת 2000 אינה צריכה להטעות. הקולנוע הבריטי נמצא היום בתקופה של פריחה מחודשת, שראשיתה בהצלחה הבלתי צפויה של "ארבע חתונות ולוויה אחת" ב-1994. בעקבותיו כבשו את המסכים "טריינספוטינג" ו"ללכת עד הסוף" (שהפך לאחרונה גם למיוזיקל מרנין), ואף "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", "מזרח הוא מזרח", ו"בילי אליוט", שיהיה ככל הנראה האנדרדוג הבריטי של האוסקרים הקרבים.

כמה סיבות לרנסנס הזה. קודם כל, הקצאתם של כספים ציבוריים, ובראשם כספי הלוטו הבריטי (כ-150 מיליון פאונד בשלוש השנים הבאות), לתעשיית הסרטים. באפריל 2000 אף הוקמה "מועצת הקולנוע הבריטית", שבמסגרתה מכונסים המכון הבריטי לקולנוע וגופים קולנועיים אחרים, ובין שאר תפקידיה כלולים חלוקתם של כספי הלוטו לגורמים השונים, פיתוחו של הקולנוע הבריטי, ועידוד השקעות בו.

וגם – כל, אבל כל, רשתות הטלוויזיה בבריטניה נוטלות היום חלק במימון הסרטים המופקים בה (בארץ שמעו על הפטנט הזה רק באופן חלקי). בנוסף, סדנאות היוצרים שיזמו "צ'אנל פור" והמכון הבריטי לקולנוע, שמספקות אמצעי הפקה לקבוצות שוליים ומיעוטים אתניים בבריטניה, הביאו להרחבה ניכרת של הגבולות התרבותיים שבמסגרתם פועל הקולנוע המקומי. אם גם שמים לב לעובדה שלונדון מחדשת לאחרונה את מעמדה כמרכז תרבותי מוביל – קל להבין את פשר לבלובו של הקולנוע מתוצרת בריטניה, אחרי תקופה ארוכה של יובש.

וכך, לראשונה בישראל, יתקיים החל ב-20 בינואר ועד ל-31 בו, בשלושת הסינמטקים, פסטיבל של סרטים בריטיים שרובם הופק במהלך השנתיים האחרונות. "עונת הקולנוע הבריטי" קוראים לזה, מבחר של כ-25 סרטים, שאמורים לחשוף בפני הציבור הישראלי את הגיוון הרב שמאפיין את הקולנוע הבריטי כיום, כמו גם להציג עותקים מחודשים של קלאסיקות מוכחות. לצד סרטים שיוצגו במסגרת ה"עונה" באופן חד פעמי, יוקרנו גם כמה שיעלו בהמשך על האקרנים המסחריים. חבל רק שבתוכנית המסקרנת לא כלול הסרט הסקוטי “ratcatcher”, אחד הסרטים הבריטים עטורי השבחים של השנה החולפת, שעורר השוואות ל"קולות רחוקים, דוממים" המופתי של טרנס דיוויס ("בית האשליות"), וצויין כסרט שמחזיר לקולנוע הבריטי האמנותי את כבודו האבוד.

מצ"ב מספר המלצות-אזהרות, שאינן כוללות את הסרטים שנרכשו כבר על ידי המפיצים בארץ:

"מכון בנג'מנטה"

סוריאליזם טהור. סרט בעל אווירה קפקאית על מוסד מוזר שתכליתו הכשרת משרתים, ועל אחד מחניכיו שנקלע למעורבות רומנטית עם אחותו של מנהל המקום. שימו לב: אחד מהמשתלמים במוסד הוא ישראלי מפתח תקווה, שמזמר גם את "שיר הליצן" של בני ברמן. קולנוע מיוחד במינו, עשוי ברוח סרטיו של האנימטור הצ'כי יאן שוונקמאיר, אבל התחושה היא של סרט שגדל ותפח מעבר לאורכו הטבעי. מבוסס על ספר מ-1905, "יקוב פון גונקסן", של רוברט וייסר השווייצרי, שאת שנותיו האחרונות אגב בילה במוסד לחולי רוח.

"אמא-ילדה"

מיוזיקל רגאיי ססגוני ותוסס, שכל משתתפיו הם יוצאי האיים קאריביים, עובדה שאינה משוללת משמעות אידיאולוגית. תלבושות מרהיבות, מוזיקה סוחפת, שפה מתגלגלת, מבט "מבפנים" על ה"אחר" בחברה הבריטית, ללא שאלות נוקבות של זהות, משולב בתכנים פמיניסטיים פלקטיים. סיפורה של אם חד-הורית החולמת להגשים את עצמה כזמרת.

"נורה"

שעמום מכובד. סרט בהפקתו ובכיכובו של יואן מק'גרגור על ראשית דרכו של הסופר האירי המהולל, ג'יימס ג'ויס, כפי שהיא מתוארת מבעד לעיניה של חדרנית צעירה שהפכה לאישה של חייו.

"הוטל ספלנדיד"

לחסידי "דליקטסן" הצרפתי. סרט שמגיר זיעה במאמץ שווא להיות אקסצנטרי, ומתאר את המתרחש במלון מבודד שמנוהל בידי משפחה ביזארית.

"סיפור רפאים עירוני"

סרט אימה סקוטי דל תקציב ודל השראה.

"מעגל הנקמה" ו"האדם השלישי"

עותקים מחודשים ומשוחזרים לשתיים מהקלאסיקות של הקולנוע הבריטי. הראשון (ששמו במקור הוא “Get Carter”, ולאחרונה נוצרה לו גירסה חדשה עם סילבסטר סטאלון), בכיכובו של מייקל קיין, רכש לו מעמד של אחד מסרטי הפשע הגדולים שהופקו בבריטניה, והשני, סרטו של קרול ריד מ-1949 נחשב לסרט הבריטי הטוב בכל הזמנים. מומלץ אף לסור אל סרט האימה המעולה מ-1945, "מתי הלילה". חמישה סיפורי בלהה על טבעיים, שהאחרון שבהם – על מאבק שמתחולל בין פיתום לבובתו השטנית – מצמרר ממש.

פירוט התוכניה ב"כתבות נוספות"