מפחיד הילדים

בניגוד למתרחש במוחו של ר.ל. סטיין, הראיון הזה לא יהיה עמוס בערפדים, רוחות רפאים, אנשי זאב ומפלצות תת מימיות. הטוויסט העלילתי הכי מפתיע שניתן לדלות מסטיין הוא הווידוי הכנה שהדבר שהוא הכי אוהב בעולם, זה שהוא הפך למקצוע ולמקור פרנסה ופרסום עולמי הוא להפחיד ילדים.

וככל הנראה, אין מי שהפחיד יותר ילדים בארצות הברית, ואולי אי פעם, מאשר סטיין. מי שמכר יותר מ-400 מיליון עותקים לאורך סדרות ספריו השונים: "עלילות רחוב פחד", "מתים מפחד" וכמובן: "צמרמורת". ומי שהפך את הפרנצ'ייז לסדרת טלוויזיה, משחקי וידאו ואפילו לסרט שיצא ישר לדי.וי.די, הוא בסך הכל יהודי חביב מאוהיו שדומה יותר לחנווני במכולת מאשר לקצב צמא דם ותאב בשר ילדים. מי שמחפש את מקורות הטירוף הבדיוני, ודאי לא ימצא אותם בילדותו המשמימה:

"אנשים תמיד חושבים וגם אומרים לי שהם בטוחים שהייתה לי ילדות מאוד מפחידה, אבל היא בעצם הייתה מאוד נורמלית, שקטה ופרברית. גרנו בבקסלי, אוהיו, מחוץ לקולומבוס, שם גרו כל היהודים ובני דודיהם. אני הייתי ילד מוזר שכל היום ישב בבית וכתב, אבל כל השאר היו בסדר – וגם הרבה יותר עשירים מאיתנו. היינו מאוד עניים. היינו חמישה בני משפחה ואבי היה פועל צווארון כחול שלא עשה כסף בכלל והיה מעמיס משאיות משלוחים למחייתו. גרנו בבית קטנטן לצד פסי הרכבת כשמעבר לרחוב היו אחוזות ענקיות. אתה יודע מה, המשפחה שלי בכלל הייתה קצת אאוטסיידרית, אז אולי בגלל זה נשארתי בחדר לכתוב".

אולי הדבר הכי מפחיד שם היה למות משעמום?

"אולי! באמת היה שם די משעמם. אני לא יודע מדוע תמיד נמשכתי לאימה, אבל תמיד נמשכתי לאימה, מגיל צעיר".

בני הנוער מספריך הם בני הנוער מבקסלי?

"לא, לא ממש. מעולם לא ביססתי את הספרים שלי על ילדים אמיתיים. מעולם לא. אבל רוב ספרי, גם 'רחוב הפחד' וגם 'צמרמורת', מתרחשים בסוג של פרבר שכזה. והם בדרך כלל מתחילים בחצר האחורית או במטבח. דברים מפחידים יותר כשהם קורים בבית שלך מאשר באיזו טירה אירופאית מימי הביניים. אז אני תמיד מדמיין את קולומבוס כשאני מתאר את השכונות הפרבריות האלו".

פחד בעליית הגג

סטיין התחיל לכתוב בגיל 9 כאשר מצא מכונת כתיבה ישנה בעליית הגג של הוריו:

"גררתי את המכונה הזו לחדר והתחלתי לכתוב. אהבתי מאוד חוברות קומיקס כשהייתי קטן, קומיקס מפחידים ועלילות מזוויעות, 'כספת האימים' וכאלו. חוברות מדממות לגמרי. אז ניסיתי לכתוב ספרי קומיקס והייתה לי דמות של סופר-גיבור שהבאתי לבית הספר. בגלל שהייתי ילד כל כך ביישן זו הייתה דרכי למשוך תשומת לב. הילדים האחרים אמרו לי שכישרון הציור שלי נוראי ושאין לי את זה. ובאמת הסתכלתי מסביב וראיתי שכ-ו-ל-ם ציירו טוב יותר ממני. אז הבנתי שאמן קומיקס כבר לא יצא ממני".

מה כל כך מושך בעליות גג?

אביהו

"אני לא יודע. יש שם דברים ישנים, מאובקים, עם קורי עכביש. יש דברים מכוסים. ובכלל, עליית הגג הייתה בדיוק מעל החדר שלי, אז תמיד היו שם חריקות וקולות, ותמיד תהיתי מה קורה שם למעלה. הייתי ילד ממש פחדן וחששתי מהכל, כך שבחדר שלי הרגשתי בטוח ומוגן. אנשים עדיין שואלים אם היו לי חיים מפחידים או אילו דברים מפחידים קרו לי, ואני עונה שאני בבית, יושב ומקליד כל היום על מכונת הכתיבה. כמה מפחיד זה כבר יכול להיות? וככה זה כבר היה מאז שהייתי ילד".

אתה יודע, היום יש כבר לפטופים.

"אני יודע! איך אי פעם ישבנו וכתבנו ספרים שלמים על מכונות כתיבה? אני חושב שכתבתי מאה ספרים על מכונות כתיבה. איך בכלל ערכנו? עכשיו כשאתה חושב על זה, זה היה פשוט נוראי!"

לצמרמורות חוקים משלה

סטיין, 69, נשוי לג'יין ואב למוזיקאי צעיר, ערך בתחילת דרכו מגזין הומוריסטי בשם "בננות". ספר האימה הראשון שלו יצא ב-1986 ונקרא 'פגישה עיוורת'. הוא מחזיק בתואר באנגלית מאוניברסיטת אוהיו, מה שבדרך כלל הוא מתכון לאבטלה סמויה או משכורת זעומה, במקרה הטוב. אבל במקרה שלו ההשכלה השתלמה וספריו תורגמו ל-32 שפות.

"אני מקבל את ספרי 'צמרמורת' מכל העולם. אני גדול בסין, למשל. מאוד פופולארי. בדיוק יצאה לנו מהדורה חדשה במנדרינית וכמובן שאין לי מושג מה כתוב שם. בחודש שעבר מכרנו משהו כמו חמישה מיליון עותקים. עשיתי שם סיור סופרים לפני שנתיים או שלוש. עברנו לאורך חמש ערים והילדים שם היו כל כך נחמדים ומתוקים ויפים. אין לי מושג לאן הם שולחים את כל המכוערים!

"זה באמת מדהים. אתה יושב וכותב את הדברים הקטנים האלו ואתה אף פעם לא מצפה שדבר כזה יקרה. 'צמרמורת' הייתה ההפתעה הכי גדולה לכולם. כש'צמרמורת' יצא הבאנו רק שני עותקים שפשוט נחו על המדף בחנות הספרים ופשוט אף אחד לא קנה אותם. אם זה היה קורה היום, עם חנויות הספרים חסרות הסבלנות והממוחשבות, היו פשוט מסירים את הספר מהמדפים כי הוא לא נמכר. אבל אז, אחרי ארבעה או חמישה חודשים, הספרים פשוט נסקו למעלה. ילדים גילו אותם איכשהו. לא עשינו שום פרסום. זו הייתה רשת הילדים הסודית: ילדים שמספרים לילדים. איש לא שמע עלי לפני כן, ואפילו לא דיברתי בציבור. 'צמרמורת' פשוט התפשטה ברחבי העולם. זה היה מדהים ואיש לא יכול היה להאמין. בשלב מסוים מכרנו ארבעה מיליון עותקים בחודש! מדהים".

מאיפה מגיעים הרעיונות הכי טובים?

"מכל מקום! לרוב, אני חושב על כותרת הספר קודם לכן ועובד בכיוון ההפוך. רוב הסופרים מתחילים עם רעיון, ואז הם עמלים עליו וחושבים עליו וכותבים את הסיפור ורק לאחר מכן ממציאים את הכותרת. יש לי חברים סופרים שפשוט נוראיים במציאת כותרות והמו"ל שלהם חייב להמציא את שם הספר. נדמה לי שהכישרון המרכזי שלי הוא בחשיבה על שמות. 'Say Cheese and Die' מאיפה זה הגיע לי? או הכותר האהוב עלי Little Shop of Hamsters. שם הסיפור מוביל אותי לסיפור עצמו. יותר מזה, אם יש לי רעיון לסיפור אבל אין לי כותרת מראש, אני זורק את הרעיון לפח. אני כבר יודע שלא אוכל להמציא כותרת טובה לזה. הטריק הזה עובד כי כשאני בא לכתוב את הספר העשרים בסדרת ליל כל הקדושים אני לא יודע מה תהיה העלילה. ואז אני חושב על כותרת טובה בכדי להתחיל".

אז אני אתקיל אותך ואומר שהיו לך ספרי המשך, כמו "המסיכה המקוללת 2", וזה אותו השם. מה אתה עושה אז?

"מממ.. כן, במצב כזה אתה פשוט חייב לנסות לחשוב על גרסה חדשה. לפעמים זה קל ולפעמים זה קשה".

אתה חובב רדיו מושבע. זה בגלל שרדיו עוזר לפתח את הדמיון?

"בהחלט. במיוחד דרמה לרדיו או סיפורים מפחידים ברדיו. גדלתי על האזנה לרדיו. הכל מתרחש בראשך, לא דרך העיניים כפי שקורה אם אתה צופה במסך ולכן זה מפחיד יותר. כשהייתי ילד היה לי טרנזיסטור קטן למראשות המיטה והייתי מאזין לו מאוחר בלילה. ואז הייתה מגיעה התכנית והקריין היה מכריז בקול רועם: 'ועכשיו... סיפורים שנכתבו כדי להשאיר אתכם ב-מ-ת-ח!' ואני הייתי קופץ בבהלה ומכבה את הרדיו מיד! מעולם לא שכחתי את זה".

יש פורמט קבוע בספריך?

"אנשים תמיד שואלים אם יש לי נוסחה קבועה. 'מצאת את הנוסחה, בוב!' ואני עונה: 'הלוואי'. אבל לספרי 'צמרמורת' יש חוקים מסוימים: הילדים תמיד בני 12, וזה תמיד בן ובת. הגיבורים אף פעם לא מתים. אם מישהו מת או שהוא רוח רפאים זה כבר קרה לפני שהסיפור מתחיל. ההורים אף פעם לא עוזרים להם. הם פשוט חסרי תועלת. ההורים לא מאמינים לילדים, אז הם לבד במערכה. ולרוב הם ילדים נורמליים ולא מיוחדים באיזושהי צורה. הם צריכים לפתור את הבעיה ולמגר את הרשע בעזרת הדמיון והתושייה שיש בהם. זה הפורמט הבסיסי. תראה, יש רק שש עלילות שונות ומהן יצרתי איזה 115 ספרי 'צמרמורת' שונים. כולם כתבו כבר על בובות פיתום, למשל. מעולם לא הפריע לי אם כבר כתבו משהו דומה לשלי בעבר, ומעולם לא הואשמתי בגניבה כלשהי. תמיד ישנם קווי דמיון, ויש כמות מוגבלת למה שאתה יכול לכתוב. אני לא בהוליווד, שם כולם מטורפים, האנשים שם משוגעים. לכולם יש הרבה סיפורים וכולם נוראיים. ממש. אני כל כך שמח שאני לא שם. הסרטים שלנו לא ממש הצליחו ואני כל כך שמח לא להיות בתעשייה הזו".

לא רוצה הפתעות

הספרים של סטיין לרוב ממוקמים בספריות ובחניות הספרים במדפים לבני הנעורים, אבל הוא טוען שהוא מכוון נמוך יותר:

"הקהל שלי אפילו צעיר יותר, מגילאי 11-7. בהמשך אני מאבד אותם והם הולכים לקרוא דברים אחרים. הגיבורים בני 12 בגלל שהקוראים רוצים לקרוא על מישהו שגדול מהם יותר. צריך לשנות את הסיפורים. אולי יש יותר משש עלילות, אבל אני לא מאתגר את עצמי ללכת למקומות בכדי למצוא רעיונות. הרוב מגיע מהראש שלי. מדי פעם אני נמצא איפשהו ומוצא שם רעיון. הייתי בטירה בלונדון היכן שגרם המדרגות הוביל לתא בו הוחזקו שני הנסיכים לפני שהוציאו אותם להורג. ובמרתף יש סד עינויים אמיתי וכל האווירה הזו נתנה לי רעיון לאחד הספרים שלי. אני לא יוצא בכוונה למצוא רעיון, אבל לפעמים הם מוצאים אותי. המסיכה המקוללת היה רעיון שהגיע בדיוק בליל כל הקדושים, כשלבן שלי הייתה מסיכה של פרנקנסטיין, ירוקה כזו מגומי, שהוא חבש ופשוט לא הצליח להוריד מהראש! אז במקום לעזור לו הלכתי לכתוב את הרעיון".

בכל ספריך יש טוויסט בסוף הסיפור. האם העובדה הזו לא הופכת את העניין לצפוי?

"אני מקווה שלא! טוויסטים הם יותר בשבילי. זה מה שאני אוהב בספרים. אני קורא הרבה ספרי מסתורין ומתח ואני באמת נהנה מהתפניות בעלילה. אני נהנה להיות מופתע ולגלות שלא חשבתי על הסוף הזה. הרלן קובן הוא חבר שלי ובכל ספר שלו יש איזה עשרים הפתעות. בסתיו שעבר עשינו ערב משותף בבארנס אנד נובל וגיליתי שיש לנו שיטות עבודה שונות לחלוטין. כלומר, אנחנו חברים כבר שנים רבות אבל לא גיליתי את זה עד לאותו הערב. אני יוצר מתווה שלם לכל ספר ואני לא יכול לעבוד בלי זה. אני כותב מה יקרה בכל פרק מראש. אני צריך לדעת את הכל מראש ואז אני נהנה מהכתיבה. הוא מתחיל עם משהו בסיסי וכמה דברים שיקרו, וחושב על הסוף – ואז הוא פשוט כותב את השאר. באמצע הדרך הוא מבין שישנם חמישה או ששה דברים שיכולים לקרות, אז הוא בוחר אחד וממשיך הלאה. אצלי זה בחיים לא היה עובד! יש את כל הסופרים האלו שאומרים 'אני רוצה שהדמויות שלי יפתיעו אותי' – אני לא רוצה את זה!"

לא מפחד מכלום

סטיין נחקק ברשימת האנשים המעניינים ביותר של השבועון פיפל וב-2003 ונכנס לספר השיאים של גינס כסופר סדרות הילדים הנמכר ביותר בכל הזמנים. ב-2002 קיבל את פרס אלוף הקריאה מהספריה הציבורית של פילדלפיה, פרס בחירת הילדים לספרי מסתורין/אימה של דיסני שלוש פעמים ואת פרס ניקולודיאון שלוש פעמים גם כן. מי שמכונה סטיבן קינג של הילדים ("אני מוחמא מאוד, כי הוא מספר סיפורים מצוין, אבל תשאל את סטיבן אם זו מחמאה בשבילו...") כבר הודיע ששום דבר לא מפחיד אותו.

מדוע הצהרת שאלימות זה דבר טוב, גם לילדים?

"ילדים חכמים מאוד ויודעים להבדיל. אם הם משחקים משחק וידאו עם מכות או יריות, או קוראים ספרים מלאים באלימות זה דבר שונה לחלוטין מילד שיוצא החוצה ורואה שני אנשים רבים בפינת הרחוב. התגובה משתנה לגמרי. ב'רחוב הפחד' הייתה הרבה אלימות, ויש גם ב'צמרמורת', אבל זוהי דרך טובה בעבור ילדים לפרוק את האגרסיביות שלהם".

הנושא הזה נמצא בכותרות לאחרונה.

"אוי אלוהים, אם יש משהו שאני חושש ממנו זה שילכו לחדר של איזה רוצח נוראי ויימצאו את המדפים עמוסים בספרים שלי. זה יהיה גרוע מאוד, נוראי, למרות שלא יהיה לי מה לעשות בנידון. זה חשש שיש לי. אגב פחדים, פעם חזרתי לקולומבוס לתת איזו הרצאה, והמקומון למחרת כתב שמקרוב אני מפחיד בערך כמו אופטומטריסט... או כשהייתי מרצה על סדרת הספרים שלי 'Rotten School' הייתי מגיע עם ז'קט ירוק עם הלוגו של הספרים. ואיזה סופרת טענה שאני בכלל נראה כמו סוכן נדל"ן. נראה לי שאני מאכזב ילדים כשהם פוגשים אותי. אני לא מפחיד, למרות שאני מנסה ללבוש בגדים שחורים. הם מצפים לדמות עם גלימה וניבים או משהו".

בשנה שעברה הוצאת ספר אימה ראשון למבוגרים בשם Red Rain.

"אני די מטורף, כתבתי למעלה מ-300 ספרים עד היום. יש הרבה בני נוער שעוקבים אחרי בטוויטר ונמצאים איתי בקשר. אלו הקוראים שלי שנמצאים בגילאי העשרים וגדלו על 'צמרמורת' וביקשו שאכתוב להם סיפורים שיתאימו להם. אז הלכתי למו"ל ואמרתי להם שיש כאן הזדמנות וששווה לנסות משהו. כיום, יש לילדים הרבה אפשרויות לקרוא, למרות שהורים לא יקנו לילדיהם איי-פאד ב-500 דולר ונדמה לי שילדים יעדיפו את הדבר האמיתי. הם לא מסתובבים עם קינדלים, למרות שבעתיד אני חושב שכל ספרי הלימוד יהיו על אייפאדים".

כינויך בתחילת הקריירה היה 'האפי בוב סטיין'.

"כן, בקולג' הייתי עורך של עיתון הומוריסטי והייתי צריך כינוי מצחיק וזה נמשך כשכתבתי ספרים מצחיקים לילדים. אבל זה לא שם טוב למחבר ספרי אימה".

אגב כינויים, התאכזבתי לגלות שלכלבתך קוראים מיני. זה משעמם!

"ולאח שלה קראו מיקי, אבל לא אנחנו קראנו לך כך, אלא המרביעים. אלו היו שני יהודים חרדים מלונג איילנד. שמעת על דבר כזה בחייך? חרדים שמרביעים כלבים?! וכשקנינו אותה כגורה הם נתנו לנו מזון כשר לכלבים!"

בקרוב תהיה בן 70.

"תשתוק, בסדר? זה נוראי, אני לא רוצה לחשוב על כך! אני לא רוצה לשמוע על זה. אני זקן. תינוקות זה הדבר הכי כיף בעולם. לנו יש רק אחד כי הייתה לנו דירה קטנה מאוד. בחג ההודיה האחרון היה לנו שולחן ילדים והוא היה מיועד לאנשים מתחת לגיל ארבעים! עצוב לגמרי. אני פשוט שמח ש'צמרמורת' עדיין כאן ושאני עדיין נהנה. אני מתחזק את עצמי. יש לי מאמן כושר במכון פעמיים בשבוע. אני עושה מתיחות בכדי להימנע מכאבי גב כי אני מקליד כל היום. הייתה תקופה שפשוט היה חסר לי שיווי משקל ובכדי לתקן את זה שיניתי את גובה שולחן הכתיבה שלי לאורך היום".

סטיין מבטיח לכתוב תשובה לכל מכתב ממעריצים, וזוכר בעיקר את המצחיקים שבהם כמו: "ר.ל. סטיין היקר, אתה הסופר השני הכי אהוב עלי". זה היה כל תוכן המכתב. "ילדים תמיד רוצים להיות בקשר וזה הדבר הכיפי ביותר בג'וב שלי. בני עשרים לא כותבים לסופרים, אבל ילדים כותבים לי כל הזמן". הוא מודה שהוא "נהנה להיות מפורסם" ושזה "יותר חשוב לו מהכסף".

"מה שיהיה כתוב על המצבה שלי זה שגרמתי לילדים לקרוא. מיליוני ילדים התחילו לקרוא בגלל 'צמרמורת', למרות שאתה לא חושב על האפקט הזה מראש. אימהות באות ואומרות לי שהן תפסו את הבן שלהם עם הספר שלי מתחת לשמיכה. זה מאוד משמח ומספק. לכן אני לא מתעייף".

בסוף, כשאני קורא חומרי רקע ומביט מסביב לחדר העבודה של סטיין, המלא בספריו, בובות של דמויותיו, מומיות, פסל של תיקן ופוסטרים אין ספור המתארים סצנות מזוויעות ומאוירות כאלו ואחרות, אני מגלה מדוע סטיין נהנה כל כך להרוג מאות בני נוער בספריו: היה לו אחד כזה בבית.