מנצח סביב העולם

"זה מה שרציתי לעשות כל החיים. בשום שלב לא חשבתי להיות רופא, עורך דין, טייס או כל מקצוע אחר", מעיד על עצמו אורי מאיר. מאיר (66) רשם קריירה בינלאומית מרשימה שהתפרשה על פני חמישה עשורים במהלכה הופיע ביותר מ-20 מדינות עם כמה מהתזמורות המפורסמות בעולם בכמה מהאולמות היוקרתיים בתבל.

מאיר נולד בשנת 1946 בעיר טרגו-מורש ברומניה. כשהיה בן חמש נחשף לראשונה לעולם המוזיקה הקלאסית. "התחלתי לשמוע קונצרטים ואופרות ברדיו והוריי התחילו לקחת אותי פעם בשבוע לקונצרטים של התזמורת הסימפונית המקומית, ומאד אהבתי את זה", הוא משחזר. מאיר לא רק שמע מוזיקה קלאסית להנאתו, אלא גם התחיל לנגן בעצמו. "ניגנתי תחילה באקורדיון ולאחר מכן התחלתי ללמוד לנגן גם על פסנתר וכינור".

כמה שעות ביום הקדשת ללימודי המוזיקה?

"זה היה כשעה עד שעתיים בשלב ראשוני ולפעמים אפילו יותר, אבל זה לא הפריע לי לשחק בשעות הפנאי עם החברים, כך שהייתה לי ילדות רגילה".

מתי לקחת את העיסוק במוזיקה צעד אחד קדימה?

"בשלב מסויים, כמו בתחומים אחרים, התחילו הבחינות הרגילות ולאחר מכן היו תחרויות מקומיות ותחרויות ארציות בעיר הבירה, בוקרשט, ונשלחתי להשתתף בתחרויות האלה והתוצאה הייתה טובה לשמחתי, מה שמעיד שכנראה שהייתי די מוכשר".

כישרון מוזיקלי זה דבר מאד חשוב, אבל אם אדם רוצה לפתח קריירה בתחום הוא צריך לדעת איך להתמודד עם תופעה שנקראת פחד במה. "אני זוכר את זה שבתור ילד לא היו לי פחדים. באיזשהו שלב בתיכון היה קונצרט מפחיד ביותר כי זו הייתה יצירה קשה מאד. הקונצרט הוצג בפני אנשים מאד מכובדים. אני זוכר שרעדתי וקצת התבלבלתי אבל איכשהו יצאתי מזה והאנשים באולם קיבלו את זה יפה. הייתה תקופה קצרה שלקחתי כדורים בגיל 16-17, אבל זה עבר מהר מאד כי הגעתי למסקנה שאם עובדים קשה ועושים הכנה טובה, אפשר לנגן יפה והפחדים עוברים, אם כי תמיד לפני קונצרט ישנו מתח מסוים".

בשנת 1958 משפחת מאיר עלתה לישראל. להוריו של מאיר היה חשוב מאד להביא איתם ארצה את כלי הנגינה. "קיבלנו אישור מיוחד מהשלטונות הרומניים להוציא איתנו אקורדיון וכינור, לאחר שההורים שלי קיבלו תעודות מהקונסרבטוריון המקומי שמעידות על הכישרון שלי. הגענו לישראל ארבעה נפשות עם ארבע מזוודות ושני כלים, וזה היה קצת חריג לרומניה של סוף שנות החמישים, כי בתקופה ההיא לא בדיוק נתנו להוציא מהמדינה כלים יקרים".

השפה המוזיקלית זהה בכל מקום

בתחילת דרכה בארץ משפחת מאיר התגוררה בנצרת עילית. תוך זמן קצר המשפחה עברה לתל מונד, כשהתחנה הבאה והסופית הייתה חולון. מאיר המשיך לפתח צעד אחר צעד את מיומנותו המוזיקלית. "כשהגענו לארץ, למזלי הגדול, הסכים לקבל אותי מורה חשוב, מוזיקאי דגול בשם עדן פרטוש, באקדמיה הישראלית למוזיקה בתל אביב. התחלתי ללמוד אצלו בגיל 12 והייתי אחד התלמידים הצעירים ביותר שלו. בהתחלה למדתי אצלו כינור ולאחר מכן ויולה, כשבמקביל נכנסתי לקונסרבטוריון בתל אביב שם למדתי תיאוריה, הרמוניה, צורות וכל הדברים שתומכים בידע מוזיקלי. למדתי שם עד שנכנסתי לאקדמיה, שאחר כך הפכה לחלק מהאוניברסיטה. בינתיים הפסנתר נפל, עברתי לויולה וניגנתי גם על טובה במשך ארבע שנים".

מנצח את דרכו לקנדה  

מאיר שילב בתקופת התיכון את לימודיו האקדמיים עם לימודי המוזיקה בשעה שלמד בתיכון על שם "תלמה ילין", שם אחז לראשונה בשרביט המנצח והשאר היסטוריה. "זו הייתה עבודה קשה כי עשיתי את כל המסלול של הלימודים כמו כל תלמיד אחר, כשבנוסף הקדשתי לא מעט שעות בעבודה על הכלי ובמקביל התחלתי גם ללמוד ניצוח. עשיתי את זה באקדמיה תוך כדי תקופת התיכון ולאחר מכן המשכתי עם זה גם תקופת הצבא. היה לי ברור שאמשיך בתחום גם בתקופת השירות הצבאי. למזלי, אחד המורים שלי בתיכון עזב את בית הספר ומונה ליועץ מוזיקלי במשרד של קצין חינוך ראשי בצה"ל. אני ושלושה מחבריי בתיכון הפכנו לרביעייה קלאסית רצינית והוצע לנו להתגייס לצבא ולהקים את הרביעייה הקאמרית הראשונה של צה"ל".

ניתן היה לפתח את הקריירה במסגרת השירות הצבאי?

"התקופה הזו היא אחת הזכרונות הטובים ביותר שלי מישראל. נחשבנו כלהקה צבאית לכל דבר והיינו מסועפים ישירות לקצין חינוך ראשי במטכ"ל. היה משרד שאירגן לנו קונצרטים ביחידות השונות וחרשנו את הארץ לכל אורכה ורוחבה". למאיר זכור אירוע מעניין שהתרחש בתחילת השירות הצבאי. "מיד לאחר הטירונות זומנו להופיע בביתו של דובר צה"ל דאז. זה היה ביום שישי בערב. הייתה שם כל הקצונה הבכירה של צה"ל והתרגשנו מאד גם מהמעמד וגם מפני שזה היה הקונצרט הראשון שלנו. סיימנו את הקונצרט בשעה מאד מאוחרת והרמטכ"ל, יצחק רבין, שהגיע עם חולצה לבנה, מכנסי חאקי וסנדלים, בירך אותנו והציע לקחת כל אחד מאיתנו טרמפ הביתה. הודינו לו ובנימוס לא קיבלנו את הצעתו".

תוך כדי שירותו הצבאי מאיר התקדם שלב נוסף בקריירה, הפעם בזכות הזדמנות שהגיעה מצפון אמריקה. "אחרי שנתיים וחצי של נגינה ברביעייה הקאמרית בצבא, התקבלתי לבית ספר 'ג'וליארד' בניו-יורק. למזלי הגדול בצה"ל הסכימו לעשות לי דחיית שירות, כך שלמעשה נסעתי ללמוד בארצות הברית עוד כשהייתי חייל. עשיתי שנת לימודים ואז חזרתי לישראל והחזרתי לצה"ל את החוב שלי כמנצח של תזמורת הגדנ"ע, כל פעם שלושה חודשים במהלך הקיץ, כך שלמעשה השירות הצבאי שלי התחיל בתחילת 1966 והסתיים בסוף 1970". במהלך לימודיו בג'וליארד מאיר שימש כעוזר מנצח תזמורת הנוער הסימפונית של ניו-יורק, אשר ניגנה גם עם התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק, וכן כוויולן ראשי בתזמורת הפילהרמונית האמריקאית תחת ליאופולד סטוקובסקי.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי בישראל ואת לימודיו בניו-יורק בשנת 1970, נפתח למעשה הפרק הקנדי בחייו של מאיר. "עשיתי מספר בחינות והוצע לי חוזה בתזמורת מונטריאול בתור ויולן. התחתנתי באותו קיץ ויחד עם אישתי החלטנו לבדוק למשך שנה את החיים בקנדה. למעשה נשארנו עד היום. ניגנתי בתזמורת מונטריאול מספר שנים, תוך כדי נרשמתי לאוניברסיטת 'סנט ג'ורג'', בעיר שהיום נקראת קונקורדיה. למדתי לימודים כלליים, קצת פילוסופיה וקצת משפטים, כמו גם אנגלית וצרפתית. ניגנתי בתזמורות וגם התחלתי לנצח על תזמורת של צעירים שנתמכה אז על ידי הממשלה הפדרלית. אחרי ארבע שנים במונטריאול קיבלתי משרה באוניברסיטת 'מישיגן אן-ארבור' בתור מנצח ומורה לניצוח. עשיתי את זה במשך שנתיים תוך כדי שגרנו במונטריאול. בינתיים התפנו שם שתי משרות מעניינות. אחת הייתה כויולן ראשון בתזמורת, השנייה שהתפנתה הייתה של מנצח על תזמורת הסטודנטים באוניברסיטת 'מקגיל'. קיבלתי את שני התפקידים ובעקבות כך התפטרתי וחזרתי לעבוד במונטריאול עם תקווה שמתישהו בעתיד אוכל גם לנצח על התזמורת הסימפונית של מונטריאול. לאט-לאט זה התפתח ותוך שנה קיבלתי קונצרט ניסיוני, אחריו הוצע לי להיות אסיסטנט למנהל המוזיקלי ולאחר מכן גם כמנצח שותף. עשיתי את שתי עבודות אלה ובמקביל את העבודה באוניברסיטה עד לשנת 1981".

לראשונה מנצח ראשי  

אלו חוויות אתה זוכר מהקונצרטים ברחבי העולם?

"אחד היתרונות שיש בנסיעות אלה זו ההזדמנות לראות את העולם, להכיר תרבויות חדשות ולהתנסות בלעשות מוזיקה עם אנשים ממדינות שונות שבאים מרקע ואורח חיים שונה. אחד הדברים המרגשים מבחינתי היה לנצח בפעם הראשונה בהונגריה. כשאתה מגיע לשם אתה פתאום מבין מאיפה מגיעים המקורות המוזיקליים שלך. בעיקר התחנכתי בישראל, אבל הבסיס של החינוך המוזיקלי בישראל בתקופה שלמדתי שם הייתה האקדמיה למוזיקה של בודפשט. חוויה נוספת הייתה לנצח ביפן ולהיווכח שההשפעה המוזיקלית הכי גדולה עליהם הייתה השפעה גרמנית, שגם הייתה השפעה על ההורים שלי שחשפו אותי למוזיקה הקלאסית. לנצח בפולין או בדרום אפריקה ולהכיר תרבויות שונות, אם זה תרבות סלאבית בפולין או השפעה אנגלית בדרום אפריקה, ולראות שלמרות שהתרבות והמנטליות שונה, בין אם מדברים את שפת המקום או לא, השפה המוזיקלית זהה".

מכשיר את הדור הבא בטורונטו  

בשנת 1993 המשפחה החליטה לעבור לעיר חדשה. הפעם שוב מזרחה אך לא למונטריאול אלא דרומה משם, לטורונטו. בתקופה הזאת מאיר עבד בצורה מאד אינטנסיבית ונדרש לצורך כך לדלג במהלך השנה בין מספר יבשות. "המעבר של המשפחה לטורונטו היה מאד חלק משום שמאד אהבנו את העיר ותמיד רצינו לגור בה. ניצחתי בבלט הלאומי של קנדה בטורונטו כמנצח אורח במשך תקופה ארוכה. אחר כך התחלתי ללמד ניצוח בקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה בטורונטו וזה מה שאני עושה היום כבר שש שנים. במקביל לעובדה שאני מלמד ניצוח, אני גם מנהל שם די הרבה מהקונצרטים והאופרות". בכך למעשה מאיר סוגר מעגל ומייצר את הדור החדש של המוזיקאים הקלאסיים. ב-20 וב-22 למרץ הוא עתיד לנהל בקונסרבטוריון שני מופעים בהם תוצג האופרה של מוצארט, דון ג'ובאני. "זוהי אופרה רומנטית ומרתקת עם זמרים צעירים שכולם תלמידים במוסד הזה. מדובר בכישרונות אדירים ואין לי ספק שחלקם יעשו קריירה מאד יפה. זו תהיה הפקה מלאה עם בימוי ותזמורת של המוסד ואני ינצח על זה. אין לי ספק שיהיה תענוג לראות ולשמוע את זה. הדבר הזה מחזיר אותי בערך חמישים שנה אחורנית לביצוע הראשון ששמעתי עם התזמורת הפילהרמונית של ישראל עם המנצח ג'וליני".

איך זה לעבוד עם כשרונות צעירים?

"זה מרתק מאד. אחוז האנשים שמצליחים לפתח קריירה בניצוח הוא קטן מאד. זה כמו שאחוז הסולנים שיוצאים מבתי הספר הכי טובים בעולם שמצליחים לעשות קריירה כמו של יצחק פרלמן או פנחס צוקרמן הוא מזערי, אבל יש כאן כשרונות ומספר צעירים שמאד מתעניינים בעשיית מוזיקה. מה שחשוב לי זה עשיית מוזיקה ברמה גבוהה ובצורה מעניינת כדי שניתן יהיה לדבר לקהל ולגעת בליבו. יש לי מספר לא קטן של תלמידים מאד מוכשרים שיודעים להתבטא ולהביא רעיונות חדשים ומעניינים לקהל ואני מקווה שעם השנים הם יצליחו".

במה שונים הלימודים היום מהלימודים בתקופתך?

"מכיוון שאנחנו בעידן האלקטרוני, האינפורמציה שנמצאת לרשותם של התלמידים באופן מיידי היום היא עצומה. כולם מסתובבים עם אייפודים ואייפדים שבאמצעותם הם יכולים לשמוע בלי שום בעיה את הביצועים הכי טובים של היצירות הכי מפורסמות בעולם ואני מצטער שלא היה את זה בזמני. תוך שניות הם מוצאים אינפורמציה על תולדות המלחינים וכן על הרקע הפוליטי של התקופה שבה נכתבה היצירה והם פשוט צריכים לדעת לסנן את המידע הרלוונטי עבורם".

כאות הכרה לפועלו לאורך השנים בתחום, זכה מאיר בשנת 2009 בתואר ד"ר כבוד מאונברסיטת "ווסטרן אונטריו" בעיר לונדון. "האוניברסיטה החליטה להכיר בעבודתי ולהעניק לי את תואר ד"ר כבוד מטעמה וזה היה מאד מרגש משום שהם סיכמו במהלך הטקס את כל מעשיי במהלך הקריירה והחליטו לכבד אותי עם התואר הזה".

יסודות המקצוע 

"קודם כל הוא צריך לשבת הרבה שעות עם פרטיטורות ולפענח אותן. צריך להקשיב להרבה קונצרטים, ללמוד מהמנצחים הכי טובים וללמוד מטעויות של מנצחים פחות טובים כדי לדעת מה לעשות ומה לא לעשות. צריך להיות שקדן ולדעת לפתח גם חוש הומור. יש בתי ספר מוציינים לניצוח בעולם ולמזלי למדתי גם בישראל וגם בארצות הברית אצל מורים טובים מאד. זה תהליך לא פשוט ואין מרשם מדויק איך ללמוד ניצוח. ישנם גם אנשים שלא למדו ניצוח באופן פורמלי והם מנצחים מצויינים אבל הם ניגנו שנים בתזמורת או פסנתר או מוזיקה קאמרית, או שהם היו סולנים גדולים ולמדו כל כך הרבה מלראות את הגדולים והטובים והם מצליחים לייצר מוזיקה ברמה הכי גבוהה על הבמות הכי נחשבות בעולם".

כמה זמן לוקח למנצח ליצור כימיה עם הנגנים של התזמורת?

"ראשית, או שיש או שאין כמיה. ברמה העקרונית, צריך להיות מאד מוכנים עם החומר. לא רק לדעת את החומר אלא לדעת גם את הרקע ההיסטורי והתרבותי של היצירה ושל המלחין ולהבין מה עומד מאחורי היצירה. לדעת מה היה בעולם מבחינה פוליטית וכלכלית כשהיצירות הללו נכתבו ולקוות שהאנשים שמנגנים בשבילך מוכנים עם החומר או לומדים אותו מהר מאד משום שתזמורות בעולם נחשפות להמון חומר. לפעמים פעמיים או שלוש בשבוע מגיע חומר חדש. יש מספר מאד קטן של שעות חזרה ולפעמים צריך להעמיד יצירות קשות מאד לביצוע. במקרה הזה צריך להיות יעילים, לפתור בעיות מהר ולחבר את האנשים למוזיקה כמה שיותר מהר, לפעמים גם בלי לדעת את השפה. הפולנית, הבולגרית והסרבית שלי לא הייתה טובה ובוודאי שגם היפנית שלי לא הייתה טובה. חשוב מאד למנצח להמחיש באמצעות המקל, הפנים והאישיות שלו מה הוא רוצה ומה ההשקפה המוזיקלית שלו ולנסות ולתת השראה לאנשים על מנת שיוציאו מהכלים שלהם את הצלילים הכי יפים והכי מדוייקים".

אלו קונצרטים אתה זוכר במיוחד?

"הייתי אומר שאת הקונצרטים ביפן, בטוקיו. ניגנתי סולו ב'קרנגי הול' בניו-יורק בגיל 18, כשהייתי בתזמורת הגדנ"ע. ניצחתי לא מעט על תזמורת מונטריאול, שהיא אחת התזמורות החשובות בעולם. היו קונצרטים באקדמיה בבודשפט באולם שבו ניגנו התזמורות הכי גדולות ומפורסמות בעולם. מצד שני היו מספר אופרות שיצא לי לנצח עליהם שריגשו אותי מאד. וגם, לנצח על התזמורת הפילהרמונית בישראל בתל אביב הייתה חוויה מאד גדולה בשבילי".