הוא כתב לה מכתב, אבל אף אחד לא ידע

האוויר החמים של תחילת האביב מביא איתו את הריח הנפלא של פריחת התפוז. חולצה ארוכה מתנפנפת לה ברוח, וכמה ילדים קונים קרטיב אדום במכולת.

אבל העננה שלה, גם השנה כמו בכל שנה, לא מאחרת להגיע, מכסה עוד חלקת שמש בכל יום מימות השבוע הזה שבין שואה לזיכרון. זה לא שבשאר השנה היא לא זוכרת, אבל המועקה מתיישבת חזק על שרירי החזה והלב, כמתבקש, בשבוע הזה.

אף אחד לא יודע, אף לא אחד. פעמים אחדות כבר לא יכלה לשאת את הסוד לבד, אבל מה היא תספר בדיוק?

ימי השבוע הזה כבדים וארוכים. הסברי המרצים באוניברסיטה נשמעים כמו מלמול לא מובן, ומחשבותיה הרחק הרחק. היא ממעטת לענות לטלפונים, לא רוצה להסביר. היא מייחלת שיגיע יום הזיכרון, רוצה שיעבור כבר, שיניח לה לנפשה.

השבוע הוא מופיע כל לילה בחלומה, שוב מוחשי, שוב חולמת איך הכירו.

מסיבה בשישי בערב, כזו שבזמן השירות הצבאי רק מחכים לה. זה היה חג, והם נסעו רחוק, החברים שלה והיא, כדי להגיע למסיבה. האורות המנצנצים השתקפו בשמלתה החדשה, גופה נע בחופשיות ובשמחה על רחבת הריקודים, במיוחד כשהשמיעו שירים ישראלים. הוא עמד בצד עם החבר'ה שלו וכוס בירה ביד. גבוה, חולצה גזורה וסנדלי השורש שנחרטו בזכרונה. הם החליפו מבטים כל הערב, אבל הוא לא ניגש, היא אזרה אומץ ונעמדה מולו. אחריו היא כבר לא תעשה את זה, אף פעם.

הם ישבו על הדשא הלח, מרוחקים מעט מרחבת הריקודים, לא הפסיקו לדבר עד שהייתה צריכה לחזור הביתה. הם קבעו לדבר למחרת.

היא מתעוררת, שוכבת במיטתה, היא חלמה את החלום הזה כבר אלפי פעמים. שוכבת עם עיניים פקוחות אך לבה ממשיך לחלום, לשחזר איך כששוחחו בטלפון היא לא יכלה לשבת מרוב התרגשות וצעדה הלוך ושוב בבית הוריה. הם נפגשו בשבת ההיא, הוא לקח אוטו מאחיו הגדול ונסע עד אליה לצפון הרחוק.

הם ישבו על ספסל, הוא סיפר שממש עוד כמה שבועות הוא מסיים את מסלול ההכשרה ביחידה המיוחדת שבה הוא משרת, ושהוא מחכה כבר לדבר האמיתי. "אתה לא מפחד?" רצתה לשאול, אבל לא הייתה בטוחה אם זה משהו שמדברים עליו, אז היא ליטפה, ליטוף של צעירים על העורף והוא נשק לה ברפרוף.

גם השנה כמו בשמונה השנים האחרונות היא תיסע לבית הקברות ביום הזיכרון, תעמוד בצד, רחוק מספיק כדי שלא יבחינו בה. אף אחד לא מכיר אותה.

יהונתן נהרג בפעולה בשטחים, כמה ימים אחרי אותה השבת שבה נפגשו בפעם השנייה והאחרונה. "אני הולך לסגור 21", הוא אמר כשנכנס לאוטו. לבה נצבט, כי ייחלה לראות אותו כבר למחרת. הוא נסע, והיא חלמה את מגעו כל אותו הלילה.

כמו בכל שנה היא תרצה לגשת להורים, לחברים, אבל אף אחד לא מכיר אותה.

בתחילה היא קיוותה שסיפר עליה למישהו, לחבר, ידידה, רק מישהו אחד. אחר כך שכנעה עצמה, שעדיף כך.

הוא הבטיח שיכתוב מכתב, כי "אסור פלאפונים". בבוקר ההוא היא קמה בבסיס, לעוד יום במשרד, העיתון היה מונח על השולחן ותמונתו במסגרת שחורה במרכז הדף, יחד עם עוד שלושה חיילים. היא לא המשיכה לקרוא.

מאז היא שותקת, מה יש להגיד? "פגשתי בחור מקסים, חשבתי שמצאתי אהבה, הוא נהרג עוד לפני שהספקנו".

היא לא נסעה להלוויה, רק אמרה שהיא לא מרגישה טוב וישבה על חוף הים עד שירד הערב. "באיזו זכות את עצובה", היא כועסת על עצמה לא פעם, תחשבי על ההורים שלו, האחים שלו, החברים שלו, להם יש זכות להתאבל, אבל לך?

כנראה שבעיניה צריך חותמת ממשרד הבטחון כדי להזיל דמעה.

יום הזיכרון הגיע וכמו בכל שנה לפני שיצאה לבית העלמין, היא קראה שוב את המכתב, המכתב שהגיע מאוחר מידי. היא מכירה בעל-פה כל פסיק וסימן קריאה.

והנה עוד דמעה מצטרפת לחברותיה על הנייר כשהיא מגיעה לשורה האחרונה.

"אני לא יודע יותר מדי, אבל זה הרגיש מיוחד איתך.

נתראה בדיוק עוד 18 יום.

יהונתן".

מיליון פעם ניסתה לחשב אם זה קרה ביום שהוא כתב את המכתב, ומיליון פעם ניסתה לסלק את המחשבה הטורדנית הזו מראשה.

היא עומדת במרחק סביר, שומעת שוב את בכיים של אוהביו, מחניקה בכייה שלה.

 כבר כמעט סוף הטקס, כשפתאום קרבה אליה בחורה צעירה, בערך בגילה. היא מסתובבת ללכת, 'רק שלא תשאל אותי איך אני קשורה', אבל הבחורה עוצרת בעדה.

"אני חושבת שאני יודעת מי את", היא אומרת לה בלחישה של בתי קברות. "יהונתן נתן לי מכתב לשלוח לבחורה מיוחדת, הוא אמר לי אז, וחייך את החיוך המבויש והכובש שלו". דרך מסך דמעות היא לוחשת לה "תודה", והבחורה נטמעת חזרה בקהל.

והיא, נותנת סוף סוף לדמעות לזלוג על לחייה, מביטה מעלה ורואה את העננה מתחילה אט אט לזוז.