לטווח הארוך

כששאלתי מכרים משותפים מה הם חושבים עליך, שמעתי את המילים הבאות חוזרות על עצמן: גנדרן, הגון, שועל עסקי, שתמיד מוקף בהרבה נשים צעירות.

"כל זה נשמע מדויק".

כן, אם חייבים לתאר את החיים של כריס ברץ', שיושב מולי במוקסינים חומים, מכנסי דייגים ורודים-מזעזעים וחולצה לבנה שקופה מהסוג שרואים בחתונות על החוף, עם שיער משוך לאחור וכן – גם גברת צעירה, שיושבת לצידו בכורסא הסמוכה, נדמה שזוהי התמצית. מי שהקים אימפריות אופנה ומוזכר כאחד האנשים הנחבאים אך חשובים בתעשיית האופנה הניו-יורקית, מתרווח בכיסא בנינוחות ומכוון עכשיו גבוה ונמוך גם יחד, עם עוד מיזם סוהו-לייק ומנהטני לגמרי.

רואים פלאות ב- C. Wonder

אבל בין עסקי האופנה, דרכה יצר את ההון הראשוני שלו, ובין החיים הטובים של מנהטן, כמו כל אחד שמגיע לרשימת המיליארדרים של פורבס, מחפש ערוצים נוספים להשקעה. הוא מצא ערוץ כזה, אולי ערוץ זהב, בחברת הסטארט-אפ הישראלית פאווארמאט, החתומה על פטנט למטענים אלחוטיים שיכולים להעביר חשמל למכשירים נטענים שונים ללא כבלים. לברץ' יש חיבה גדולה לטכנולוגיות ישראליות, יזמים מארץ הקודש, וחוצפה ישראלית. הוא לא בורר השקעות לפי הקוד המעונב המסורתי, אלא בשיטה שמתאימה לצברים הרבה יותר: דיבורים, שאלות, קושיות – והמון בבקשה. מי צריך טיוטות מפרכות שאפשר לסגור את הפינה על אספרסו קצר בבוגרשוב?

"אני בוחר את ההשקעות שלי בשיטה פשוטה. אני שואל המון המון שאלות. מיליון שאלות על איך הבנאדם גדל, וכל מה שיש לדעת על משפחתו. אני חופר עמוק לגלות איך הוא מתבונן על המציאות. ואז אני בוחן אם ההשקעה עצמה מאוד חדשנית, ייחודית ופורצת דרך. אני לא משקיע באנשים שאינם מיוחדים. את רן (פוליאקין), המנכ"ל של פאווארמאט, הכרתי דרך אנשים משותפים. אהבתי אותו מההתחלה. הרעיון היה מדליק וחדשני. לישראלים יש את זה. פשוט מאוד. מצד שני, בדיוק גם קניתי אי פרטי בגודל של באלי. אין עוד מקום כזה בעולם, וזה מראה לך שאין לי חוקים של ממש. הכל הולך".

סוודרים לסטודנטים

ג'ון כריסטופר ברץ', כיום כבר ילד גדול בן 60, נולד בוויין, עיירה מנומנמת בפנסילבניה, לאם ואב שעסק במכירת ציוד כריה. הוא הבכור מבן ארבעה אחים, וכפי שהוא מתוודה בפני: "הבחור הכי גרוע שיכולת לפגוש. בדיוק תרמתי מבנה לבית הספר בו למדתי אז הם הביאו את התעודה שלי. התעודה הכי גרועה בהיסטוריה שלהם, נאמר לי. נכשלים וכמעטים. ציונים נוראיים. לפחות הייתי יצירתי מאוד ואתלט מעולה".

ברץ' מספר שאת כל חייו הקדיש ליצירת עסקים קטנים ולהכנסת כסף לכיס. "בתחילה חשבתי להיות שחקן טניס מקצועני, אבל מה שבאמת רציתי להיות זה ריצ'י ריץ'. קראתי את הקומיקס הזה בשקיקה. תמיד הייתי הילד הראשון להקים דוכן לימונדה ולהתחיל כל מיני מיזמים. לכן רציתי כל כך להיות איש עסקים".

את דריסת הרגל הראשונה בעולם האופנה עשה כסטודנט באיתקה, אפ-סטייט ניו-יורק, שם מכר ברווח נאה סוודרים מפונפנים אותם יצר במפעל מקומי לחבריו העשירים מספסל הלימודים. איתקה, בסופו של דבר, היא מקום מושבה של האוניברסיטה המשובחת קורנל, כמו גם של איתקה קולג'. העסק, לו סייע אחיו רוברט, קרם סיבים וצבעים והחל להתפשט במהירות לקמפוסים השכנים ולאחר מכן לחנויות מקומיות ובהדרגה, לרשתות אופנה ברחבי ארצות הברית. כך הפך ברץ' הצעיר למיני-מוגול של ביגוד וקמעונאות. שם החברה, איגל'ס איי, היה מחווה לאביהם שכונה "הנשר" בפי בני המשפחה. הנשר אכן המריא ונסק לגבהים ותוך זמן קצר הגיע למכירות שנתיות של 140 מיליון דולר.

"הרגע הגדול בחיי אז הייתה המודעה שקנינו במגזין 'גלאמור' ו'בניו-יורק מגזין', בה הטבענו מונוגרמה. הכל התחיל כשהייתי סטודנט וחבר שלי אמר שאפשר לקנות סוודרים במחיר זול ולמכור אותן לבנות. במקור זו כמובן הייתה דרך מעולה להכיר בחורות, דרך הבגדים".

מה האובססיה הזו של אנשים עם ביגוד?

"זו שאלה מצוינת. דבר ראשון, גברים כיום מפתחים יותר ויותר אובססיה לבגדים. אנו עדים לדור חדש בו ביגוד הוא דבר חשוב מאוד לגברים. אבל אצל נשים זה כבר כדרך הטבע. בגדים יותר חשובים לנשים מאשר, פחות או יותר, הכל. תמיד נהגתי לדבר על שלוש רפסודות גדולות, ששטות במהירות עצומה במורד הנהר. הרפסודה הראשונה מלאה בנעליים סקסיות ומדליקות, הרפסודה השנייה מלאה בגורי כלבים חמודים, והרפסודה השלישית מלאה בגברים. האשה חייבת להחליט מה היא מצילה קודם. אז אחרי גורי הכלבים, הנעליים חשובות הרבה יותר מהגברים. נעליים כל כך חשובות לנשים, הכי חשובות. הן גורמות להן להרגיש טוב, להרגיש סקסיות, שמבחינים בהן. נעליים נראות טוב על כל אשה. כמובן, ישנן נשים שבכלל לא שמות על ביגוד, אבל מרביתן בהחלט כן. זה בטח אותו אחוז של גברים שאוהבים לצפות בספורט".

ויחד עם זאת, כל האנשים שקונים את הבגדים מהקטלוגים נראים לגמרי אותו הדבר.

"לא בניו-יורק. זה מעניין, כי גברים באמת נראים אותו הדבר, אבל נשים אולי רק יחלקו את אותו הסטייל או הסגנון. תסתכל על הטרנדים הבולטים: לנשים יש מגוון גדול בהרבה. אני הולך למסיבה ואני רואה שהגברים נראים אותו הדבר: בגדים כהים ושיער שחור. למה אתה חושב שאני לובש את החרא הזה עכשיו? כדי שישימו לב אלי!".

איך אתה משווה את תל אביב לניו-יורק?

"אני מת על תל אביב! אני חושב שזו עיר אדירה. בדיוק חזרתי משם. אני רוצה לעשות בתל אביב הרבה עסקים ובעיקר לייבא את הטכנולוגיות הכי טובות משם. הייתי בתל אביב לפני חמש או שבע שנים והעיר הזו השתנתה ללא הכר. האוכל פשוט ברמה מצוינת. האנשים יפים, הנשים יפות באמצע המדבר. בפעם הראשונה, לפני עשרים שנה, לא אהבתי את תל אביב ובכל פעם נוספת התאהבתי בה יותר עד לביקור האחרון בו אמרתי לעצמי 'וואו, איזה מקום!' אבל למרות שישנתי במלון בוטיק קטן שאהבתי, אני חושב שהעיר צריכה מלונות טובים יותר".

מה לגבי האופנה?

"או, לתל אביב יש עוד כברת דרך ארוכה. זה לא הגופיות סבא, כי אני חושב שהנשים סקסיות ואופנתיות ונהדרות, אבל ככל שזה נוגע ליצירת מותגי אופנה מהגדולים בעולם הם מתקדמים אבל ייקח להם עוד זמן לחדור לשוק העולמי. ישראל היא המדינה הכי טובה בעולם בכל כך הרבה מובנים, אבל לא בענייני אופנה".

עסקים ונישואים

ברץ', גרוש פעמיים ואב לשישה, הקים ב-2004 עם טורי רובינסון, אז אשתו מזה שמונה שנים, חברת אופנה חדשה. השם טורי ברץ' הפך לאחד המותגים האהובים ביותר בניו-יורק בפרט, ובארצות הברית בכלל, והזניק את בני הזוג לשעבר לרשימת המיליארדרים של פורבס. כל אחד בנפרד. מאז שהכירה את כריס, טורי ברץ' נהייתה לשם דבר בחוגים היהודים. מי שנולדה לשחקנית הידועה ריבה שפירא (שברזומה שלה רשומים דייט או שניים או יותר גם עם מרלון ברנדו וגם עם סטיב מקוויין) וכבשה בסערה נישות רווחיות בשוק האופנה הנשי והמשגשג, מככבת ברשימות הנשים היהודיות היצירתיות, החשובות והמשפיעות – או המתוקשרות ביותר באמריקה. גם בטורי הרכילות טורי ברץ' מופיעה הרבה, בעיקר לצד בן זוגה החדש, ליאור כהן, בנם הנאה של מהגרים ישראלים שהיה לאחד המנהלים החזקים בתעשיית המוזיקה ואף המנכ"ל של וורנר מיוזיק הכושלת.

אבל הנישואים והעסקים עם טורי נגמרו רע, רע מאוד. השניים חוו גירושים מתוקשרים ומסובכים, שכללו תביעות הדדיות, השמצות בתקשורת ובבתי המשפט, והרבה מאוד כסף שהגיעו לכיסיהם של עורכי הדין שלהם.

ברץ' מודה בכאב: "קשה להיות שותף עסקי עם אשתך. אתה אחד עם השנייה 24 שעות וזה פוגם במערכת היחסים. יש אנשים שמסוגלים לעשות את השותפות הזו ויש כאלו שלא. אז אתה צריך להכיר בזה. ואם תדע את זה ותשאל, לא יהיו לך בעיות. פילוסופית, רוב האנשים בכלל לא מתחבטים בסוגיה הזו. ואני חייב לומר שגירושים לא משפיעים על הילדים".

אין סיכוי שזה נכון.

"גירושים, ואת זה אנשים לא מבינים, זה כמו כל דבר אחר בחיים. אני לא יודע מה משפיע על ילדים ואני לא חושב שמישהו באמת יודע. ישנה גנטיקה, יש לנו מצבים קשים, יש נישואים בהם בני הזוג לא מתגרשים ובהם הילדים חווים טרור גדול בהרבה. אז אני מאמין שהגירושים הם לא העניין, אלא הדרך בה ההורים מנהלים את הסיטואציה אל מול ילדיהם. לכן שני הורים, כמו אשתי הראשונה ואנוכי, התגרשנו וזה היה כואב מאוד, אבל גידלנו את ילדינו בהתמדה. ואני אוהב אותם עד מוות והם יצאו בסדר. אני וטורי עכשיו, עכשיו, מסתדרים ביחד ואני מקווה שננהל את המעבר הזה כמו שצריך. אני לא טוען שלשני הורים שאוהבים אחד את השני בצורה עמוקה ושמנהלים בית נהדר אין יותר סיכוי לגדל ילדים נהדרים. אבל זה לא אומר שלהורים גרושים לא יכולים להיות יופי של ילדים. 50 או 70 אחוזים מהזוגות גרושים. בהשוואה, אולי חמישה אחוז מחבריי בפילדלפיה גרושים, בעוד שהרבה יותר מאלו שגרים במנהטן גרושים. זה גם תלוי היכן אתה גר".

עד כמה הגירושים השפיעו עליך ועל טורי?

"השפיעו, והשפיעו על כולם. מתאוששים מזה כמו בכל דבר בחיים, עוברים תקופה מכאיבה. כמו מחלות. זה מחורבן".

תמיד חושב גלובלית

במוקד הסכסוך עם טורי – שממשיכה מצידה לפאר את עמוד 6 של "ניו-יורק פוסט" וגם עמודות טקסט בעיתונות הישראלית והאמריקאית-יהודית – ניצבה רשת בוטיק חדשה שהקים ברץ' לאחר הגירושים ושנקראת C. Wonder (“Charming, chic and cheerful” לפי "ביזנסוויק"). האקסית טוענת כי המוצרים של הרשת החדשה של הבעל לשעבר זהים לאלו של המותג שלה, המותג שהקימו ביחד ושברץ' עדיין שותף בעל מניות בה. ברץ' גורס כי טורי וחברי הדירקטוריון שלה מונעים ממנו למכור את חלקו בחברה המשותפת, בה הוא לא רוצה יותר שום חלק. בכל מקרה, C. Wonder זכתה לאחרונה בשקעה של קרן פידלטי, שהעריכה את המותג הצעיר ב-350 מיליון דולר. לא רע בשביל שנה וחצי של עבודה. ולמרות שאני תוהה, ברץ' מבהיר שההשקעה לא הגיעה בגלל קשיי נזילות מצידו.

חנות הדגל (אחת מתשע קיימות ועוד 15 מתוכננות) שוכנת בסוהו וכוללת מגוון מוצרים, החל מקטנועים מעוצבים ועד לתבניות לעוגות. בין הגימיקים אפשר למצוא פרסים ללקוחות שרוקדים בחנות, אפשרויות תשלום בכל נקודה בחלל ואפילו בחירה אישית של המוזיקה והתאורה בתאי המדידה. לשם ההרצה, מודל של החנות נבנה בשנחאיי ולאחר מכן פורק ונשלח להרכבה במנהטן. כן, אפילו החנויות של התפוח הגדול מיוצרות כיום בסין!

"כשמתחילים מותג אופנה אי אפשר לחשוב רק על פריטים, צריך לחשוב באופן גלובלי. אני תמיד חושב גלובלית. אני מנסה לזהות את החלל בשוק, את הלקוח הבודד, את האדם האחד שלו הייתי רוצה לעצב סגנון חיים ייחודי, ומרכז שם את מכלול המאמצים. ואז הייתי טס לסין לוודא שאני מסוגל לייצר ביעילות, ובתוך המבנה של יצירת המותג הייתי מכניס דברים שונים בכל שנה: דגים צבעוניים ואקזוטיים שייתנו השראה לבדים ולמשי, למשל. אז השיטה היא לחשוב על מה יעבוד מסביב לעולם".

אבל איך אתה יודע שהלקוחה בה אתה מתמקד היא אכן ה-לקוחה הנכונה?

"כי אני יודע. אני צופה בהן, אני יודע מי הן ומכיר אותן היטב. אני רואה שנשים אחרות מעריצות אותן ומתלבשות כמוהן. הן סוג של מוזה בשבילי. כיום קשה יותר להתחיל מותג אופנה כי יש הרבה יותר תחרות, אבל גם קל יותר כי יש כל כך הרבה מידע. כשאני התחלתי היה פשוט א-פ-ס מידע. אפס. לא יכולת למצוא דבר. היה איזה עלון אחד בעוד כיום יש לך גישה להכל".

ועדיין, יש לך אלפי מפעלים בסין. כיצד אתה מתמקד באחד?

"הדרך הטובה ביותר היא ללכת ליריד קנטון הדו-שנתי. או באינטרנט. ברגע שמצאת מישהו, לך לבקר אותם במקום ורוב הסיכויים הם שתעבוד עם סוכן מקומי. ככל שאתה גדל יותר שווה לך לשקול ייצור באינדונזיה או בווייטנאם. אגב, רוב המפעלים בסין הם בבעלות תאילנדית או קוריאנית".

למה פתחת את C. Wonder?

"אני משיק תשעה מותגים, אבל C. Wonder מרגשת אותי, ממלאת אותי אנרגיה. זה עסק כיפי, בעל טעם, ייחודי".

למה שאנשים ייכנסו לחנות בכלל?

"מוזיקה, עיצוב וצבעים בהירים. וכשהם נכנסים, אנחנו דואגים להם. תקנה או תחזיר מה שאתה רוצה".

ויש הרבה גימיקים.

"זה לא גימיקים. אנחנו חושבים על הלקוחות שלנו קודם ולא על אף אחד אחר".

ומדוע שלא תהיו אפיזודה חולפת?

"כי אנחנו לא כאלו. אני חושב על היכן אני אהיה בעוד 25 שנים, לא על העתיד המיידי. לא ככה מקבלים החלטות, לא דואגים לגבי כסף. ואנחנו נהיה מותג גלובלי מאוד, ותמיד מנסים ליצור מוצרים ייחודים וחדשים. מותגים צריך לבנות לתקופה ארוכה, כמו שטורי תמשיך להיות מצליחה בעוד שנים רבות".

וכמובן, מיד משווים אותך למותג של האקסית?

"אבל אין דמיון! זו אסתטיקה שונה, מחירים שונים ויותר אלגנטיות ותחכום. אצלנו מדובר בכיף, בשמחה, בריקודים בחנות והנאה. זה כמו ההבדל בין מסעדה איטלקית או צרפתית מעולה בצפון העיר או ללכת למסיבה. אנחנו זו המסיבה!"

אוקיי, עברה רבע מאה והצלחת בחזונך. מה עכשיו?

"זה לא הכסף, זה התשוקה לתעשייה, ללקוחות, לצוות שלי. אני למעשה מקווה שלא אהיה כזה נמרץ לגבי כל העניין, אבל כל מה שאני עושה זה מתוך רעיונות ורגשות ויכולת, אבל לפעמים אני עובד הרבה יותר מדי. וטיפ אחד: אתה חייב לייצר משהו טוב בכדי שתוכל לעבוד על הדבר הבא ולתת למיזם הקודם לרוץ בעצמו".

ילד קטן עם לב גדול

מהו אחוז ההצלחות שלך לעומת הכישלונות?

"אני נותן להרבה יזמים צ'ק של 50 אלף דולר, רק כי אני רוצה לתמוך בהם, אז זה מבחינתי מדד אחר. אבל כשאנחנו משקיעים סכומים רציניים יותר, אולי 75 אחוזים מההשקעות הצליחו. יכול להיות שלמדתי הרבה מההצלחות כי כך הבנתי מה עבד וניסיתי להתמקד בכך, למרות שכמובן כך גם עשיתי טעויות חדשות. תשמע, פעם הייתי מייצר בגדים בהודו ופשוט נכשלתי כל הזמן, נכשלתי בצורה נוראית ממש! האדם הנורמלי, זה שמתחיל חברה חדשה, לא יחזור להודו, אבל זוהי ראיה צרת אופקים. מדוע? כי אם אני יכול להשתנות, מדוע תעשיה או מדינה לא יכולים להשתנות? אז אנשים רגילים נהיים אובססיביים לגבי מה שגרם להם להיכשל בפעם הקודמת, אבל הודו עזרה לי בהרבה קטגוריות אחרות מאז".

מה מפתיע אנשים כשהם פוגשים בך?

"התכונה הכי גדולה שלי היא הלב. אני מאוד רגיש ויש לי לב גדול מאוד מאוד. אני אוהב הצלחות של אחרים ולמרות שאני תחרותי אני לא מקנא לאף אחד. יש המון מקום לעסקים נהדרים ואנשים נהדרים. אני אוהב לעשות דברים בצורה שונה, בצורה אחרת. ואני כמו ילד קטן שחושב שהוא יכול לעוף ומתרומם חצי מטר מעל הקרקע".