שיעור מולדת
כתבתנו, איילה אור-אל, נסעה הקיץ לביקור ראשון בישראל אחרי הרבה שנים. היא חטפה קצת הלם והרבה עקיצות, הזיעה בלי הפסקה ונהנתה מכל רגע. היא אפילו יודעת איפה תגור אם תשוב יום אחד לארץ. אבל בינתיים היא בדרך חזרה הביתה, ללוס אנג'לס
בקיץ הזה החלטתי שאני נוסעת לביקור מולדת בארץ. הרבה שנים לא הייתי בישראל. לא יצא. כל קיץ קרה משהו אחר, עברנו בית, הגיעו אורחים מהארץ, נסענו להוואי ולאלסקה, שוב הגיעו אורחים, ולא חסרו סיבות ותירוצים לדחות כל שנה. אבל השנה החלטנו שלא יעזור כלום, אנחנו נוסעים לבקר.
נחתנו ביום קיץ חם של אמצע יוני ונזכרתי מדוע נשבעתי לעצמי בזמנו כי לעולם לא אבקר בישראל בקיץ. החום אמנם מוכר לנו היטב מלוס אנג'לס, אבל הלחות באמת בלתי נסבלת ואם אתם רוצים לבלות לא רק בבית מול המזגן אן בקניונים עמוסי ילדים בחופשה, הרי שמדובר בסיוט לא קטן. ואם זה לא מספיק, יתושי הארץ כנראה זיהו שלא הייתי שם הרבה זמן והחליטו לחגוג על גופי באופן שהסתיים בביקור בחדר המיון. בקיצור, ההתחלה היתה קשה, אבל ההמשך טוב בהרבה ועליו אני רוצה לספר לכם.
ככל שעברו ימי החופשה הבנתי מדוע ישראלים רבים המגיעים לביקור מתחילים לפנטז על חזרה לארץ וחלקם גם אכן שבים. כי אם נשים לרגע בצד את הלחות והיתושים, המתח הביטחוני ושאר הדברים שבגללם ברחתם מהארץ לארה"ב, הרי ישראל מציעה כל כך הרבה דברים נפלאים שהופכים את הבילוי בה להנאה צרופה. מחופי ים נהדרים - עם מים בטמפרטורה נורמלית שמאפשרת ממש שכשכוך, שלא כמו מי האוקיאנוס הקפואים ליד הבית שלנו - אוכל טעים להפליא (כן, בסופו של דבר אין כמו הפלאפל בארץ) וערים שוקקות בהן אפשר לצאת לבלות באמצע הלילה, לראות אנשים ברחוב ללא הפסקה ותמיד למצוא מסעדה טובה פתוחה. בדיוק הדברים שגורמים לישראלים לאהוב כל כך את ניו יורק.
מוזר להרגיש כתיירת בארץ בה נולדת, אבל כך הרגשתי מהרגע הראשון. התחנות המרכזיות, שהיו סתם תחנות אוטובוס פשוטות כשעזבתי את הארץ, הפכו למרכזי קניות שוקקי חיים. אני צריכה הכוונה לתחנת האוטובוסים או לתחנת המוניות הקרובה, ובדרך עוברת ליד עשרות חנויות לממכר בגדים, נעליים, תכשיטים ומאפים המפיצים ריחות מגרים למרחוק. בנסיעה בכבישים אני צריכה להתרגל לאיי התנועה שלא ממש קיימים אצלנו בלוס אנג'לס וצריכה לזכור שוב ושוב שאסור לפנות ימינה באדום.
אני תופסת את עצמי מתרגמת שקלים לדולרים בחנויות, כי הראש שלי כבר מזמן לא חושב בשקלים. אותו הדבר לגבי קילומטרים ומטרים מרובעים, ובתור לאוטובוס אני נזכרת שפה לא שומרים על מרחק של מטר מהאדם שלפנייך אלא את צריכה להיצמד לשאר הנוסעים כמו בקופסת סרדינים, אחרת אמצא עצמי בחוץ ממתינה לאוטובוס הבא. דקה לפני שאני עולה על המטוס בחזרה ללוס אנג'לס, הנה כמה דברים שלקחתי איתי מהמולדת בקיץ 2013.
מחירים
לא זול לגור בארץ, כך אומרים לי כולם. ולמרות שלא זול, כל המסעדות תמיד מלאות ולא משנה באיזו עיר ביקרתי. בחנות H&M בחיפה נאלצתי לחכות זמן רב בתור כדי לשלם על מספר פרטי לבוש וכך גם בעוד מספר חנויות אליהן נכנסתי (למרות שהחנויות היותר יוקרתיות נראו די ריקות). כך שלמרות שהמשכורת הממוצעת בישראל אינה גבוהה וכולם מתלוננים שקשה להם, הרי בצורה מעניינת למדי כולם נוסעים לטייל, אוכלים, שותים, קונים ונהנים מהחיים כאילו אין מחר.
נהגים
הנהגים הישראלים אינם ידועים כאדיבים, אבל גם לא נתקלתי בנהגים חצופים במיוחד, אולי קצת אגרסיבים על הכביש. אף אחד לא שלח אלי אצבע משולשת או ציפצף לי בעצבנות. אבל לאחר שמבקרים ברומא, כל הנהגים נראים באמת מלאכים, כי ברומא באמת שאין שום חוקים. לא פלא שהנהגים הישראלים נראו לי מה זה מנומסים.
האח הגדול
כשעזבתי את הארץ פעלה אז רק תחנת טלוויזיה אחת והשניה היתה בחיתוליה. היום ישראל מתברכת בעשרות תחנות טלוויזיה ותוכניות הריאליטי מחזיקות באחוזי רייטינג גבוהים בדיוק כמו בארה"ב. כמעט כל תוכנית ריאליטי אמריקאית זכתה למקבילה ישראלית, אבל התוכנית הפופולארית ביותר, כך נראה, היא "האח הגדול", הזוכה לאחוזי צפיה גדולים גם בקרב ישראלי לוס אנג'לס. מעולם לא צפיתי בתוכנית הזו (גם לא בארה"ב) ולכן התקשתי להבין מה מרתק כל כך בלראות חבורת אנשים ישנה, מתעוררת, מצחצחת שיניים, אוכלת, מקללת, רבה, מתפייסת וחוזר חלילה. וכאילו לא די בכך, מדי יום משודרת תוכנית במהלכה דנים ומנתחים את אירועי הערב הקודם בשיא הרצינות. מוזר זה לא מילה. האובססיה ויצר המציצנות של קהל הצופים כל כך גדול, שכמעט כל מסעדה לידה עברתי באקראי, משדרת את התוכנית לטובת הסועדים שהיו צריכים להיפרד ממסך הטלוויזיה. מזכיר קצת את הסרט The Truman Show.
ירושלים וכוורת
אני יכולה לטייל בירושלים שבוע שלם ועדיין לא להספיק לראות שום דבר. הגענו לירושלים לאחר שעצרנו באיטליה למספר ימים, שם גווענו ברעב ממש. איך גוועים ברעב ברומא? פשוט מאוד, רוב המסעדות הפונות לתיירים אינן טובות וגם לא מסבירות פנים לצמחונים כמוני (ודווקא חשבתי שזו מדינת הפסטות והפיצות). אז כשנחתנו סופסוף בארץ והגענו לירושלים, מיהרנו לשבור את הצום עם פלאפלים, בורקסים, שקשוקה, גבינות ולחמים שאין כמותם באף מקום בארה"ב.
למרות ששמעתי על נדידת הדור הצעיר והחילוני מירושלים לאיזור תל אביב, הרי העיר נראתה די שוקקת חיים, גם הרבה אחר השקיעה. בדרך חזרה מביקור במנהרות הכותל באחד הלילות, גיליתי שלא רק הרחוב החילוני שוקק חיים, אלא גם הרובע היהודי הסמוך לכותל. מסעדות רבות המשרתות את תושבי האיזור היו פתוחות בשעה 10 בלילה ביום חמישי, משפחות וזוגות דתיים נראו מטיילים בסימטאות המובילות אל הכותל. איפה תמצאו רחובות שוקקי חיים כאלו בלוס אנג'לס באמצע הלילה?
ניצלתי את ההזדמנות שאני נמצאת כבר בירושלים, לקפוץ להופעת האיחוד להקת כוורת. הכרטיסים אזלו בתוך שעות ספורות, אבל כאן הופעל הצ'ופר העיתונאי שלי והצלחתי להיכנס לסקר את ההופעה היתה חגיגה לעיניים ולאוזניים. 6000 איש לא הפסיקו לשיר מהשיר הראשון עד האחרון. מאיר פניגשטיין שלנו, מנכ"ל פסטיבל הסרטים הישראלי בארה"ב מזה 27 שנים, היה במיטבו על התופים, כמו שאר חבריו שזכו לטונות של אהבה מצד הקהל והתקשורת הישראלית.
תל אביב
נורא חם בתל אביב ובגלל שאני לא כל כך מסמפטת חום ולחות, שקלתי לוותר לגמרי. אבל אחרי יום התאהבתי. ביפו בעיקר. סימטאות העיר הזכירו לי לא מעט את ונציה. סימטאות צרות המובילות אותך בכל עיקול לפנינה אחרת, חנויות מקסימות, סטודיו, פרטי אמנות יפהפיים שמתחננים שתיקח אותם הביתה ובתים עשויי אבן המשקיפים על הים הכחול.
מה הפלא שצעירים רבים כל כך מכל העולם נהנים לבלות בתל אביב, העיר שלא מפסיקה לעולם. יצא לי לפגוש תיירים רבים מכל העולם, חלקם כבר ביקרו בישראל בעבר והחליטו לחזור. אחרים הגיעו במסגרת טיול 'תגלית' והאריכו את שהותם בארץ כדי לטעום ממנה עוד קצת. שאלתי אותם אם הם חושבים לעשות עליה בעקבות הטיול והם הודו שלא, אבל אמרו פה אחד שהיה זה הטיול המוצלח והמהנה ביותר אליו יצאו אי פעם. האמנתי להם. מי לא אוהב טיולים בחינם?
טבריה והכנרת
בטבריה לא יצא לי עד כה לטייל כל כך, למרות שלכנרת אני מגיעה בכל ביקור נדיר בארץ. הפעם עשיתי סיבוב במכונית ברחובות העיר ונחרדתי לראות עד כמה היא מוזנחת. למרות שהכנרת מציעה אין ספור מלונות מרווחים ויפים, ומושכת תיירים רבים מהארץ והעולם, הרי העיר עצמה לא התפתחה ונשארה בדיוק כפי שנבנתה לפני עשרות בשנים. בניינים משנות ה-40' שידעו ימים טובים יותר, עומדים שם מוזנחים ומשוועים לצבע ושיפוץ כללי. כמה חבל שעיר השוכנת בסמוך לאחד המקומות היפים ביותר בארץ נותרה מוזנחת כל כך בהיעדר תקציב ממשלתי.
באר שבע ואילת
דווקא באר שבע, שלא שוכנת על יד ים מקסים ואף אחד לא חושב עליה כיעד תיירותי, דווקא היא זכתה למייקאובר רציני. מזרקות מים מקבלות את פני הבאים לעיר והן ממשיכות ללוות אותו בכל פינה ופינה. מרכזי קניות יפהפיים ממשיכים להיפתח בבירת הנגב, ומסתבר שגם קליינטים לא חסרים כי גם ממשיכים לבנות שם בקצב מזורז בניינים רבי קומות מרשימים, ופארקים עם מגרשי משחקים שיכולים להתחרות בכיף באלו שיש לנו בארה"ב.
אילת, לעומת זאת, נשארה אותו הדבר, עם אותה שמש קופחת וריף הדולפינים המקסים, שם העברנו שעות ארוכות עם הדולפינים ששיחקו איתנו בעליזות בתמורה לכמה מאות מרשרשים.
קיסריה
אם הייתי שבה לארץ, הייתי רוצה לגור בקיסריה. אני יודעת, זה לא מקורי במיוחד. ביקרנו בהריסות שנותרו מבנייני הורדוס וצפינו בזוגות חתן-כלה שהגיעו להצטלם אל מול ההריסות והים. אחר כך ישבנו לאכול במסעדה הצופה לים וקפצנו משם למים הנעימים. בדרך החוצה עברנו באיזור בתי המגורים המרהיבים של קיסריה והבטחנו לעצמנו שאם יום אחד נחזור לארץ, אז רק לקיסריה.
