אינטראקטיבים

אתם משוטטים בגלריה, זורקים מבטים לא מחייבים לצדדים, כשלפתע, מזווית העין, אתם קולטים מישהו מוכר. אתם מסתובבים לראות, כן, זה באמת אתם! אלו הפנים שלכם בראי, אבל ההשתקפות שלכם מפרכסת וממצמצת ללא שליטה. זו הדמות שלכם שמוקרנת בענק על הקיר, אבל בעוד אתם בגלריה, היא מתהלכת בתוך נוף דמיוני, בחברת מוטציות חצי אנושיות, והנה גם אתם, או הדמות שלכם, הופכת לנגד עיניכם למוטציה בעצמה. אתם מנפנפים, המוטציה מנפנפת בחזרה. המחזה מרתק כמעט כמו שהוא מטריד.

כך הסיפור על טל ועומר גולן, זוג אמני ניו-מדיה שבכל תערוכה מגדירים מחדש את גבולות האמנות, צריך להתחיל: בגלריה. אבל באמת בלתי אפשרי, בהתחשב בהיסטוריה האישית של הנוגעים בדבר, שלא לחזור לאחור ולהתחיל ברגע שבו עומר מצא את עצמו בצומת מחולה, חבוק בזרעותיו של טרוריסט, שלחץ על כפתור והתפוצץ.

הפיגוע

ב-21 בדצמבר, שנת 2000, עומר, אז חייל בנח"ל, ישב בקיוסק בצומת המחולה בעמק הירדן וחיכה לטרמפ. הקיוסק היה כמעט ריק. מכוניות מיעטו לעבור. עומר בדיוק סיים משחק שש-בש עם חיילת מהגרעין כשמישהו לפת אותו בכוח מאחור. "המחשבה האחרונה שלי הייתה שניצחתי בשש-בש. היה לי מארס כוכבים", הוא מתאר. שבריר שניה מאוחר יותר העולם התנפץ לרסיסים. עומר זוכר את עצמו קם מהרצפה, מוודא שבת-הגרעין שלו בחיים ומכבה את הלהבות שאפפו את פניו וגבו. ואז איבד את ההכרה.

הוא התעורר שלושה שבועות מאוחר יותר, בבית החולים רמב"ם שבחיפה, במצב אנוש. הוא שרד מטען חבלה של 7 ק"ג חומר נפץ, פלוס מסמרים ושברי זכוכית; מעבר לכוויות סבל מרסיסים בכל חלקי גופו, משיתוק חלקי, ומחירשות מלאה. "הייתי בטוח שכבר מתתי, וכשהתעוררתי בבית החולים זאת הייתה בשבילי אכזבה גדולה", הוא מתאר בקדרות. "לא היה לי עור על הגוף. הייתי כולי עצבים חשופים. הכאבים היו איומים".

בהדרגה ובאיטיות מטריפה, מצבו השתפר. לאורך החודשים השמיעה חזרה, למרות שעד היום הוא סובל מצלצול רם באוזניים. אחרי חצי שנה הוא היה חזק מספיק לברוח מבית החולים. "נתנו לי לבקר בבית ליום אחד, ואז סירבתי לחזור... אחרי הרבה צעקות וריבים, בית החולים הסכים לחתום על מסמכי השיחרור שלי כדי שאמשיך את הטיפולים במרפאות חוץ". אחרי שנה וחצי של פיזיותרפיה מפרכת היה מסוגל לנוע ולתפקד בכוחות עצמו. אלו היו שנים אפלות עבור עומר, והוא מעדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור.

ברגע שהיה מסוגל, ניצל את כספי הפיצויים כדי להסתובב בעולם. עם הרסיסים שהוסיפו להתגלות והניתוחים התכופים, הוא מסביר, "לא הייתה לי הרבה אופטימיות לגבי העתיד ורציתי לנצל את הזמן שנשאר לי לראות עולם", לאחת הנסיעות הללו הצטרפה אליו טל, אז חברה שלו, היום אשתו.

החברה של החבר שלו

"כבר לא בדיוק הייתי אז החברה של החבר שלו", טל מתקנת, "כבר נפרדתי ממנו, רשמית, אבל... עוד שמרנו על קשר...". זה מסובך, כמו שאומרים. ומכיוון שגם לעומר הייתה אז לא-בדיוק-חברה, כולם הופתעו כשהשניים תכננו טיול יחד. "קיבלתי טיול מתנה מההורים, ולא היה לי עם מי לנסוע", טל מסבירה. "זה היה תמים", מיתמם עומר, "החבר שלי, וגם החברה שלי, הזהירו אותי לא לנסות שום דבר איתה, לא לעשות שטויות. לא תכננתי לאכזב אותם", הוא מעיד. ואכן הוא שמר על המילה שלו, אבל אחרי כמה ימים באיים הקאנריים, אחד המקומות הרומנטיים בעולם, טל היתה זו שהתחילה 'לעשות שטויות'. "קצת פיתיתי אותו", היא מודה. ביום השלישי של הטיול, במקרה גם יום ההולדת של עומר, הוא נכנע לפיתוי.

השניים חזרו לארץ בכוונה לשמור סוד, אבל תוך שעות ספורות בלבד הבינו שהם לא רוצים להמשיך לחיות אחד בלי השני. באותו היום נפרדו (סופית) מהלא-בדיוק-חבר/חברה שלהם. ביום שלמחרת כבר עברו לגור ביחד. שלושה ימים לאחר מכן הם התחתנו.

"ראיתי מודעה בעיתון על טיסה לאמסטרדם במאה דולר, והצעתי לה לנסוע יחד", מספר עומר. לטל לא היה כסף לנסיעה, אז עומר הציע לשלם. לטל לא היה נעים, אנחנו בקושי מכירים, אמרה. במקום להמשיך להתווכח, עומר ירד על ברך אחת והציע לה נישואים. "גם ממש רציתי שתהיה אשתי, וגם בתור אשתי, לא יהיה לה לא נעים שאני אשלם על הטיול לאמסטרדם", הוא מושך בכתפיו.

יצירה בארבע ידיים

ההחלטה להתמסר לאמנות, כמו כל אספקט בחייהם המשותפים, הייתה פתאומית וטוטאלית. לפני שהפכו לזוג לא היתה להם נגיעה בתחום. טל הרימה מכחול בפעם הראשונה כמה ימים לפני שיצאו לטיול, ועומר ביטא את עצמו בעיקר בכתיבה. אבל מהרגע שעברו לגור יחד החלו לצייר בקדחתנות וביחד. לפעמים היו מציירים על קנבסים נפרדים, לפעמים על אותו הבד, בארבע ידיים, כמו ביצירה לפסנתר. תוך זמן קצר צברו גוף עבודות מרשים. ב-2002, אחרי שקיבלו פידבקים טובים מאוצרים ומבקרים, עברו לאמסטרדם כדי לחיות ולעבוד יחד כאמנים במשרה מלאה.

במהרה פשטו השניים לתחומי אמנות נוספים. בנובמבר 2003, אחרי שהציורים שלהם הוצגו כבר בכמה תערוכות, העלו תערוכה של צילומים, שכללה צילום של של מה שנראה כמו מפת גבולות של 67', משורטטת בצלקות שעל גבו של עומר. "יום אחד טל מצאה את 'מפת הדרכים' על הגב שלי, וצילמה כדי להראות לי", הוא מספר.

הביטוי "מפת הדרכים" הופיע באותה תקופה הרבה בכותרות, יחד עם "גדר ההפרדה", ובלעין ונעלין. למרבה האירוניה, אחרי שעזבו את ישראל כדי "להתרחק מכל זה", גילו בוקר אחד שמטה המפגינים הפלשתיני נגד גדר ההפרדה עבר לקומה שמעל הסטודיו שלהם באמסטרדם. "זה היה מוזר לבוא כל יום לסטודיו, מקום המפלט, המקום שבו עשינו אמנות, ולראות את דגל פלשתין מתנוסס בענק על קיר הבניין". אומר עומר. זה יצר ערבוב בין שני עולמות שלא התחברו קודם, "והתחיל תקפה די פוריה של אמנות פוליטית".

"הגישה באירופה לגבי ישראל הייתה די חד-צדדית, והצורך להסביר את עצמנו, בתור ישראלים, דחף אותנו לצאת מהציור הפיגורטיבי ולחפש צורות ביטוי חדשות", מוסיפה טל.

ככה לא הורסים חומה

אחת המגבלות של יצירת אמנות קונבציונלית היא שברגע שיצירה גמורה, היא לא משתנה עוד, לא מגיבה אל הסביבה. אבל כשבני הזוג התלוננו על הסוגיה הזו בפני חבר, סטודנט למדעי המחשב, הוא נראה מופתע. "למה שלא תוכל להגיב?" אמר, והדגים להם מה שורת קוד יכולה לעשות.

זו הייתה תגלית מרעישה. השניים לימדו את עצמם לתכנת ומצאו שבאמצעות מצלמת וידאו וכמה שורות קוד הם יכולים הופכים מאמנים לקוסמים, וממתחרים על תשומת ליבו של הציבור למפקדים עליו.

"על ציור אנשים בדרך כלל לא מתעכבים יותר מ-30 שניות. אבל כשהתחלנו להראות להם את עצמם, הם עמדו ובהו במשך חצי שעה", מספר עומר. "מצאנו גם כשהם לא נראים בדיוק כמו עצמם, כשהעבודה מציגה אותם באופן שהוא קצת שונה מהמציאות, ההבדל מושך אותם להסתכל יותר לעומק".

בפסטיבל ArtZond לאמנות קונספטואלית ברוסיה, השניים הציגו מה שנראה כמו ראי. כשאנשים התקרבו הם ראו את עצמם, אבל ההשתקפות שלהם פירכסה ומצמצה ללא שליטה, כאילו הם סובלים מהתקף של תיקים עצבניים ומהירים.

מצלמת וידאו, מסך טלויזיה בתוך מסגרת של ראי, ושורת קוד שמשבשת את הסדר של שמונת הפריימים האחרונים היו המרכיבים. התוצאה "הייתה משעשעת מאד. זה היה פסטיבל מאד חשוב, שהסתובבו בו אנשים מכובדים בחליפה של שלושה חלקים וסבר פנים חמור... ופתאום את רואה אותם עושים לעצמם פרצופים בראי ומתפוצצים מצחוק. רצינו להראות שיש גם אמנות טובה שאינה שכלתנית, ושאפשר להעמיק בה גם בלי להיות 'חלק מהעולם הזה'".

בישראל היו להם תוכניות עוד יותר שאפתניות. חומת ההפרדה המשיכה להעסיק אותם, וב-2004 התחילו לתכנן קונצרט שיתקיים בו זמנית משני צידיה. המרכיבים: תזמורת ישראלית, תזמורת פלשתינית, והחומה שביניהם. מצלמות וידאו, מקרנים, מגברים, תוכנה והמנצח זובין מהטה בפיקוד. התוצאה המיוחלת: "שני הצדדים היו רואים ושומעים זה את זה דרך 'חור' שנפער בחומה באמצעות הקרנות וידאו", מספר עומר. בתום הקונצרט המוזיקה היתה דועכת והחור היה נסתם לאט בחזרה. החומה הייתה אמורה לשוב לקדמותה, ושקט היה נופל משני צידיה.

למרות שהשיגו את המימון והאישורים הנחוצים, החרם התרבותי בין הצדדים התגלה כחומה עמידה יותר אפילו מזו שבשטח, והרעיון טרם יצא לפועל.

בעבודה "שיח גלריה", מ-2012, הנמצאת כעת בתצוגת קבע במוזיאון המדע בירושלים, בני הזוג לקחו את התגובות והדיעות של הצופים, וגרמו להם לצמוח על עצים. "הרעיון נבע מהמושג 'שיח גלריה', כשאמנים באים לגלריה לשוחח עם הקהל על העבודות שלהם", מסביר עומר. "לקחנו את המונח באופן מאד מילולי". בני הזוג ביקשו מהצופים לשלוח טקסטים עם התגובות שלהם. התוכנה שבנו השניים ידעה לזהות את המרכיבים הסמנטיים של ההודעות, ולקבץ אותם לשיחי דעת קהל תואמים.

המרכיבים: טכנולוגית הקרנה תלת-ממדית חדשה בשם Liquid Galaxy ש'גוגל ישראל' תרמו לעבודה, פלוס עכבר תלת-ממדי לכל צופה לנווט איתו. שבעה מסכי ענק. ממשק פשוט למראית עין. והודעות טקסט.

התוצאה: עולם תלת-ממדי, בעל עומק אין סופי, בו עצים ויערות של דעת קהל צומחים ללא הרף. היער ימשיך להתרחב לאורך השנים, כל עוד ישלחו לו הודעות. לעולם לא יגמר לו המקום. שנים מעכשיו, אם תשוטטו לקובץ העצים עם הנושא הנכון, תוכלו למצוא בו את ההודעה שההורים שלכם שתלו. יצורים שונים, חיות וציפורים, מתעופפים בין ענפי עצי המילים. גם להם יש תפקיד. "יום אחד, הזמנו את המשפחות שלנו לתערוכה", מספר עומר, "וגרמנו לאחת הציפורים שחיות בממשק – חסידה – לעוף מאד לאט, דרך כל שבעת המסכים. לרגל של החסידה היה קשור שלט: 'מזל טוב, טל בהריון". בעוד החסידה חולפת, דממה נפלה על החדר. רגע לאחר מכן כולם פרצו במחיאות כפיים ובדמעות. "רצינו לספר להם בדרך מיוחדת", הוא מוסיף בשקט, "אני יודע שהם חיכו לרגע הזה הרבה מאד זמן".

מאז שהחלו להתמקד באמנות אינטראקטיבית, בני הזוג הציגו עשרות עבודות בארץ ובעולם. היום הם חיים בניו-יורק עם בתם בת השנה, זואי. בישראל, הם אומרים, כבר הגיעו למקום "יותר מדי נוח" עם האמנות שלהם. כפי שאפשר להבין מהסיפור שלהם, הם לא רוצים ולא מסוגלים לקפוא על שמריהם.

בלי פיצוצים

ב-14 ביולי, תיפתח התערוכה הראשונה שלהם כאן בניו-יורק, A Figment of the Imagination, בגלריה De Construkt שברד-הוק. התערוכה עוסקת בעיוות של הגוף האנושי בתהליך של הפשטה, ולא, נאנח עומר, זה לא קשור לפיגוע. "הפיגוע שייך לעבר שלי, משהו שאני לא מרגיש צורך להמשיך להתעסק בו", הוא אומר. "להתפוצץ כל אחד יכול... מה שמייחד אותנו זו האמנות שלנו. את יודעת מתי אני אדע שבאמת עשינו את זה, בתור אמנים? כשכתבה עלינו תיפתח בתיאור של העבודות שלנו, ולא בפיצוץ".

A Figment of the Imagination

An open-ended experiment with visual and technological poetry.

July 14th, at the De Construkt Studio

41Seabring Street, 3rd Floor, Brooklyn, NY.