אריק, האם שומע?

אריק, דבר אלי. אריק, עבור. אריק, שומע. למה אריק כבר לא מדבר איתי? האם עלי להתחיל לחשוד כי אין לאריק, בעצם, שום דבר מה לומר לי? נכון לסוף השבוע הנוכחי, לאחר שני לילות תשדירים, ברק מדבר איתי כל יום, פונה אלי כמו לבן אובד, מסביר לי איפה טעה (אהוד, זה בסדר, אל תטרח, אני יכול להסביר לך. אל תספר לי איפה טעית, ספר לי איך תתקן), בשעה שאריק מחבק נכדים בשדה השיבולים ולהיפך, וממלא פיו רוסית. אריק טרם התיישב מול המצלמה למונולוג של למעלה מעשר שניות. אריק לא מדבר, לא מסביר, לא מחבר טקסט רציף בקולו המקורי. היי, אפילו נתניהו דיבר! אוקיי, הוא לא אמר שום דבר קוהרנטי, אבל הוא לפחות דיבר.

באמת שהגעתי לתשדירים כשידי מושטת לשלום ורצוני המפורש הוא להכיר את אריק-שלא-הכרתי, אריק החדש, המתון, המפוכח, הסב השב משדה הקרב כדי לחלום את השלום; אלא שבינתיים מנהל איתי ברק מדי ערב שיחות נוקבות ועתירות משמעות על יחסינו-לאן, בשעה ששרון לא מדבר איתי כלל. התשדירים של שרון נראים כמו עבודת הטיח המושלמת: הם חלקים, מיומנים, יעילים ומסתירים לחלוטין את פניו של המועמד. שרון – קולו של שרון, מישנתו, אמונותיו, סגנונו, סוג התבטאותו – נעלמו כליל מאחורי המייק-אפ העבה, הכחול-לבן-אדום הזה.

אבל אני, כזכור, שמאלני אומלל עם תאוות-בגידה עצומה, שרק רוצה להשתכנע לעשות את זה פעם אחת מחוץ לנישואין המשעממים שלי לשמאל, עם הליכוד. יהיה לי קשה מדי לחצות את הקווים מתוך תשוקה ורגש כשהחיזור אחריי לוחץ על כל הכפתורים הלא-נכונים: אנחנו השמאלנים האומללים לא קונים, מעולם לא קנינו, את כל הדגלים המתנופפים האלה על רקע נערות שחורות-שיער המפזזות בינות לכיתוביות הציוניות ההולמות; הסחורה התעמולתית של הליכוד תמיד ידעה להביא בראש, אבל הליכוד מעולם לא ידע להביא סחורה – סחורה כלשהי – לאחר שהתרווח בשלטונו.

הפעם נדמה היה לי שאולי יהיה אחרת: שרון יביא שלום? אדרבא. שלום אחר? קדימה הפועל. אבל הצהרת כוונות כל כך בלתי שגרתית, אם לקחת בחשבון את האדם והמפלגה המציעים אותה, מוכרחה להוביל לשלב הנימוקים במסגרתו תוסבר לי במלואה האלכימיה שבסיועה מתכנן שרון להביא את השלום האחר, מאיפה הוא יביא אותו, מה הוא ייתן תמורתו, מה לא ייתן, כמה זמן זה ייקח, מה התרחיש. העובדה כי בינתיים לא רק ששרון אינו מפרט כל כוונות נוספות מעבר לסלוגן אלא פשוט לא מדבר איתי בכלל עושה לי – שמאלני אומלל, מצונן ותאב-מילים שכמותי – חשק הולך ומצטמצם להשקיע במערכת היחסים הזו, שלרגע הסעירה אותי בעצם אפשרות קיומה. כי אצלנו, בשמאל המתון, מדברים על זה. אנחנו משלמים לאנשי מקצוע כדי שידברו איתנו על זה. אנחנו מציקים לנשותינו כדי לדבר איתן על זה. אנחנו מילוליים מדי, נכון, אבל מילים הן השפה היחידה שאנחנו מבינים.

אז אריק, דבר איתי. אהוד מדבר, אבל באמת שקצת נגמר לי הכוח לשמוע אותו. פרס מפחיד אותי ושריד עושה לי נו-נו-נו. אני באמת אשמח לשוחח איתך; אתה נראה כל כך נחמד, אדיב, הגון – אפילו משעשע. זו יכולה להיות תחילתה של ידידות, אולי לא מופלאה אבל בוודאי מחוייכת וצ'פחאית מזו שפיתחתי עם ברק. אבל כדי שנתחיל בה, אתה מוכרח להציע לי חברות. בגוף ראשון. בקולך שלך. במילים מפורשות ומנומקות. מקווה לשמוע ממך בהקדם.