באהבה ובעסקים

קרן נולדה בקרית ים. תמיד הייתה יוצאת דופן מהכלל. כשכולם נסעו באוטובוס, לה כבר היה רשיון על אופנוע וברזומה נסיעות ברחבי העולם. "נהגתי לקשקש על שולחנות בית הספר, ויום אחד המנהל הכריח אותי לנקות את כל השולחנות. מצחיק שמהקשקושים אני מתפרנסת היום". בסיום השירות הצבאי נסעה לעבוד ביפן, שם גם למדה עיצוב מוצר בבית ספר מקומי. כשחזרה לארץ המשיכה ולמדה עיצוב.

"המוצר הראשון שעיצבתי היה תיק מפרווה עם חמניות שדמה לצפרדע. לאחר שפתחתי גם דוכן מכירות בנחלת בנימין, שכרתי בית קרקע, ואבי בנה לי מן סוכה שקופה עם תאורה והתחלתי למכור סחורה שקניתי מאומנים, מזוזות, חמסות, מסגרות לתמונות ועוד".

אל עיצוב הריהוט הגיעה לגמרי במקרה. "הגיעה אלי לקוחה ושאלה אם אני יודעת לעצב שידת החתלה. השבתי בחיוב, ותקופה קצרה לאחר מכן כבר היה לי עסק של רהיטים מעוצבים שהתמחה בחדרי ילדים ותינוקות. "קראנו לו 'קרן סטודיו לעיצוב' ואח"כ שיניתי ל'קרן ריהוט בוטיק', ומשם הדרך אל עיצוב פינות אוכל ומטבחים הייתה קצרה".

מה זה בעצם ריהוט פרובאנס?

"אלה הם רהיטים מעץ מלא במראה מיושן, שמקורו בחבל פרובאנס בדרום צרפת. זהו ריהוט דקורטיבי שמאופיין בפשטות, עם אלמנטים עתיקים. את הרהיטים מייצרים בדרך כלל מעץ אלון, אגוז, דובדבן ובוק, והצבעים בדרך כלל בהירים".

איך שפי השתלב בעסק?

"בתקופה שניהלתי את העסק הגדול חיפשתי נגר, והמליצו לי עליו. עבדנו יחד כשנה וחצי, עד שפרחה האהבה. עם כניסתו, העסק החל לפרוח. הוא בחור חרוץ ומוכשר ואומן גילוף בעץ. ריהטנו צימרים בצפון, מלון בוטיק באבו גוש, עיצבנו מיטות ושידות ללקוחות. היינו מאד ייחודיים כי לא עבדנו כפס ייצור. כל רהיט היה יצירה בפני עצמה. מי שאוהב עיצוב מיוחד מעריך את הקונספט של one of a kind style, המיוצר במיוחד בשבילו".

החיים של משפחת מילמן בארץ היו טובים. "כלכלית היינו מסודרים, טיילנו ברחבי הארץ והעולם והייתה לנו חברה גדולה וטובה, והכי חשוב, משפחה מאוחדת ותומכת. באנו לכאן כי משפחתו של בעלי קראה לו בשיטתיות לחזור הביתה, ויחד חשבנו שכדאי לתת צ'אנס למעבר הזה. 10 שנים השקענו בעסק, גידלנו משפחה, ולא ראיתי לנכון להשאיר מאחור הכל ולהגיע למדינה זרה. אבל הגעתי לתובנה שהמשפחה חשובה יותר מעסק. העסק בארץ עדיין מתפקד, ואני מצליחה לנהל אותו גם מכאן. אנחנו אוהבים את העובדה שטורונטו היא טרמינל לטיולים, ויותר קל לנסוע ולבקר במקומות שונים בעולם. גם האופציות להתפתחות עסקית גדולות מבישראל".

היה הלם תרבותי?

"למזלי, שום דבר לא הותיר אותי בהלם. הייתה לנו נחיתה רכה ביותר. הגענו הישר אל חיק המשפחה, הכרנו חברים והתחלנו בבניית העסק שלנו. אנחנו פה רק שלושה חודשים וכבר עובדים על הזמנות. האמת, דאגתי יותר בכיוון של הילדים, שיהיו בלי החברים והמשפחה. לשמחתי גם הם מרוצים מהשינוי, וכולנו יחד הצלחנו להשתלב חברתית. אני מופתעת לטובה מקבלת הפנים הנהדרת לה אנו זוכים מהאנשים מסביבנו. אולי ההלם יווצר כשאתחיל לראות את ערימות השלגים בצידי הדרכים. והעובדה שמחשיך מוקדם ושבחורף בשעת הסערות לא יוצאים החוצה מעט מפחידה".

יכול להיות שאחרי שתצליחי פה תרצי לחזור לארץ?

"אני לא מבטיחה לאף אחד שטורונטו היא היתד האחרון. אני לא פוסלת מעבר מקומות אחרים בעולם. עכשיו פתאום אני מגלה תיאבון לראות מקומות שונים בעולם. כרגע אנו מוצאים לנכון להעניק סגנון חיים יציב לילדים. נכון שלילדים טוב היכן שלהורים טוב, אבל בכל זאת חשוב להעניק להם בטחון סביבתי. לגבי ישראל, אני מאד אוהבת את המדינה ואני חושבת שמדהים לחיות שם ולגדל בה ילדים. נכון שהארץ היא קטנה ומתוחה והחיים הם מן סיר לחץ, אבל אולי זה מה שמדרבן את האנשים להספיק לעשות כמה שיותר דברים. כאן האווירה רגועה יותר. יש יותר זמן להורות, והכל מתנהל בעצלתיים. אבל, אם באחד הימים הגורל יחליט עבורי לעזוב הכל ולעבור למקום אחר, אעשה זאת. אחרי הכל, המעבר לכאן רק עשה לנו טוב יותר".