מה אומר לכם הקול הבא?

'חיים שכאלה' נוצרה ב-1966 כתוכנית רדיו ברשת ב' בשם 'אלה הם חייך', מנהל התוכנית והתחקירן הראשי שלה היה עמוס אטינגר, שאחרי ארבע שנים העביר אותה לטלוויזיה ב-1970. במשך 30 שנה הופקו קרוב ל-100 תוכניות שזכו לאחוזי צפיה גבוהים, במיוחד מאחר ובאותם הימים היה רק ערוץ אחד בארץ. האורחים בתוכנית הוזמנו בהפתעה לאולם חשוך, שם מצאו את אטינגר ואולם מלא בקהל. אחר כך התבקש האורח לזהות כל מיני קולות מהעבר ואותו "קול" נכנס לבמה כשהוא מדהים את אורח הכבוד.

האורח הראשון בתוכנית היה חיים גורי ואחריו הגיעו מפורסמים רבים. התוכנית הטלוויזיונית אולי הסתיימה מזמן, אבל אטינגר ממשיך לרוץ איתה במסיבות יום הולדת פרטיות ועורך ערבי שירה וזכרונות סטייל חיים שכאלה. הוא מספר את סיפורי מאחורי הקלעים שלא סופרו, סיפורי מסעותיו בעולם, סיפוריו ככתב צבאי במלחמות ישראל וכן סיפורים אישיים מאחורי ספר שיריו ' אהבות שכאלה'. אטינגר כתב למעלה מ-400 שירים שרבים מהם הפכו לנכסי צאן בתרבות השירה העברית: 'אם רק תבואי בחמש', 'שארם א שייח', 'אני קוני למל', 'יש מקום', 'גולני שלי', 'כשאור דולק בחלונך' ועוד רבים אחרים. "כשצעירים מגיעים להופעות שלי, הם לא מאמינים שאלו השירים שאני כתבתי. הם אומרים: מה, גם את זה הוא כתב? וגם את זה?".

אטינגר חייב הרבה לשירים שלו, מעבר לתהילה שזכה לה וכניסתו לפנתיאון המשוררים הישראלים, הם הביאו לו גם את אשתו הצעירה. הסיפור, כפי שהוא מספר לי אותו וכפי שסיפר אותו קרוב לוודאי לא פעם בעבר, מתחיל בערך כך: בערב קר במיוחד בברית המועצות לשעבר לשם נסע במטרה ללקט חומרים לסרטים ולהשתתף בכמה הפקות, ביקר אטינגר במסעדה בעיירת הנופש ירמצ'ה שבקרפטים. "זה היה מקום מעבר להרי החושך. המסעדה היתה ריקה למדי, אולי כי היה חורף. היתה שם קבוצה קטנה של אוקראינים ואוקראיניות וגם שתי בחורות נחמדות שישבו בצד. מישהו מהסוכנות שליווה אותנו לשם, אמר לתזמורת שאנחנו מישראל והם התחילו לנגן 'הבה נגילה'. לאחר שהם סיימו, אנחנו שומעים את שתי הבחורות שרות שיר בעברית וזהו שיר שלי. עכשיו, לך תגיד שאתה כתבת את השיר, הן יחשבו שאני רוצה להתחיל איתן, מה שבאמת רציתי כי הן היו באמת נחמדות".

השתיים, מסתבר, היו זמרות חובבות ששרו במקהלה של צעירי קייב בעיקר מוצרט ובאך, אבל גם שירי פולקלור וביניהם גם את שיריו של אטינגר. אטינגר ניגש והציג את עצמו והם החליפו טלפונים ונפגשו לצהריים במסעדה בקייב. אחת מהצעירות מצאה חן בעיניו במיוחד ומסתבר שגם הוא בעיניה. העובדה שהוא קשיש ממנה ב-45 שנה לא הפריעה להתפתחותו של סיפור אהבה סוער.

הבדל השנים לא הרתיע אותך?

"זה היה צריך להתריע אותה, לא אותי".

וההורים שלה קיבלו אותך בזרועות פתוחות?

"בואי נאמר שבתחילה הם היו בהלם, אבל לאור ההיכרות שלנו הם אומרים שהיא זכתה. הם באו להופעות שלנו ברוסיה ובישראל ומאוד מפרגנים. היא היתה מסודרת כשהיכרנו. היתה לה עבודה, היא היתה כלכלנית שבדיוק עשתה תואר שני במנהל עסקים, היתה לה דירה, מכונית והורים פרופסורים. היא לא מהמסכנות האלה שמחפשות לברוח ורק רוצות למצוא מישהו ולהתחתן איתו. זהו סיפור אהבה ותו לא".

והמשפחה שלך?

"יש להם מספיק שכל לא להתערב".

כשהכרתם אני מעריכה שהיא לא ידעה עברית, איך תקשרתם, באנגלית?

"דיברנו אנגלית, אבל אחרי שלושה חודשים ביחד היא אמרה לי: 'אם אתה ממשיך לדבר איתי באנגלית, אני חוזרת בחזרה'. וזה עשה את שלו. היום היא כבר מתקנת אותי. אחרי חצי שנה בארץ היא התחילה לדבר שוטף ונסעה עם איש עסקים לרוסיה כמתורגמנית".

זה מציק או מחמיא לך שאנשים תוהים לגבי מערכת היחסים שלך עם אשה צעירה כל כך?

"לא מציק ולא מחמיא. שיחיו הקנאים".

אתה מתכוון שימותו הקנאים?

"לא. שיחיו ויסבלו".

אם היו כאלו שחשבו שמדובר בגחמה חולפת, הם התבדו מהר מאוד. השניים הפכו לזוג משמיים. בתחילה, ילנה שימשה כמתורגמנית בהופעותיו ברוסיה, שם הופיע עם זמרת מלווה, דגנית דדו. "בטלוויזיה הרוסית עשו עלי הרבה תוכניות במסגרתן הקרינו קטעים מתוכניות חיים שכאלה".

מה קרה באמת לאחר שהתכניות ירדה מהמסך אחרי 30 שנה?

"המשכתי להופיע באופן עצמאי במסיבות פרטיות והרמתי את התוכנית הזו, בה אני מקריא שירים שלי, מספר סיפורים מאחורי הקלעים של 'חיים שכאלה', מראה קטעי וידיאו מהתוכנית, מספר על דמויות מובילות במדינה שראיינתי. אני מדבר על שירים בנושא המלחמה שכתבתי וגם על עבודתי בתור עיתונאי, אז הייתי בהרבה מקומות לא סימפטיים כמו החווה הסינית".

סיפוריו של אטינגר מרתקים ביותר והם מעין מסע חזרה בזמן אל ישראל של אז. ישראלים הם הרי עם חובב נוסטלגיה, אז לא פלא שהערבים האלה זכו להצלחה כה גדולה בארץ. קחו סיפור למשל על השיר 'כשאור דולק בחלונך'. "מול החלון שלי ראיתי כל יום בחורה יושבת וכותבת. גם כשלא ראיתי אותה, האור דלק בחדרה. דמיינתי לעצמי מה היא כותבת וכך יצא השיר. רק מאוחר יותר הסתבר לי שאבא שלה עובד בחברת חשמל והם לא משלמים, אז האור דולק 24 שעות".

והנה סיפור על השיר 'גולני': את השיר הוא כתב לאחד מכנסי החטיבה. יום אחד הוא הופיע בסיביר וסיפר על שירי הביטחון והמנוני החטיבות. לפתע, התרוממה ממקומה אישה עם הנייד שלה והשמיעה את השיר 'גולני שלי'. היא סיפרה שבנה, אנטון, משרת בגולני. מאוחר יותר בארץ, אטינגר טרח למצוא את החייל הרוסי ולהזמין אותו להופעה. כשגולני עשו כנס גדול בקיסריה והוזמנו אליו 3,000 חיילים, הם ביקשו ממנו להוסיף בית לשיר כך שיהיה עדכני לאותם הימים שלאחר מלחמת לבנון. אטינגר כתב בית נוסף בשמחה. מאוחר יותר כששאלו אותו איך היה הכנס, הוא ענה בהומור האופייני לו: "שמעתי שהיה יוצא מן הכלל. רק שכחו להזמין אותי".

לך עשו פעם חיים שכאלה?

"בחייך, מי יפרגן לי? כשעזבתי את הטלוויזיה יוסף בראל המנהל הגדול, (מי שהיה מנכ"ל הרשות –א.א) לא היה מוכן לממן בייגלך ושתיה, אז חמישה חברים שלי, ביניהם חיים טופול ורן פקר, אירגנו לי ערב בשפיים. היו שם 500 מקומות באולם ואני שלחתי יותר הזמנות מתוך ידיעה ש-20 אחוז לערך בטח לא יגיעו. בסוף הגיעו אולי 800 איש. חלקם ישבו על המדרגות כי לא היה מקום באולם. ראיתי על המדרגות את צ'יץ ומאיר עמית, שמגר ולובה אליאב, קהלני וחודורוב. רובי ריבלין הבטיח לבוא לרבע שעה, ונשאר שלוש שעות. חיים טופול הפתיע את כולם כשרא מקאמה על ביקורת עלי. אנשים שקעו בכיסאות בתדהמה, איך הוא מעיז לקרוא את זה? ואז חיים גילה להם מי כתב את המקאמה הזאת: עמוס אטינגר על עצמו. כי אני יודע לצחוק גם על עצמי".

במסגרת התוכנית הלכת לראיין מקורבים של אותו אדם, האם יצא לך להגיע למישהו ולמרואיינים לא היה שום דבר טוב להגיד?

"אני לא אוכל להזכיר שמות, אבל כן, היו אנשים שבאנו אל המקורבים שלהם והם זרקו אותנו מהדלת. 'אתם לא מתביישים לעשות עליו תוכנית?' ומדובר כאן באנשים מכובדים. אבל באופן כללי, זה לא קרה".

מה התוכנית הטובה ביותר שעשית?

"אני תמיד עונה שהתוכנית הכי טובה היא התוכנית האחרונה. היו כל כך הרבה רגעים יפים, אין לזה סוף. שואלים אותי גם מה המדינה הכי אהובה עלי ואני עונה בזה שיש לי בה חבר. מה שכן, אחת התוכניות הזכורות היתה עם עזר וייצמן. הטלוויזיה אז היתה בידי המערך והם רצו לבטל את התוכנית. סוכם שאצלם והם יראו את התוכנית לפני השידור. עזר נתן תוכנית מצויינת. בקבוק הוויסקי הלך ונגמר במהלך התוכנית. היו לו ויכוחים כי הוא לא היה רגיל שמישהו יתן לו פקודות. שלושה אנשים שעשיתי להם 'חיים שכאלה' הפכו לנשיאי המדינה: פרופסור אהרון קציר, יצחק נבון ועזר וייצמן, אבל ראיינתי אותם כשהם לא היו בתפקידים פוליטיים כי אף פעם לא עשיתי על חבר כנסת פעיל חוץ מנתן שרנסקי".

איך מקבלים את המופע שלכם בארץ ומי קהל היעד?

"אנחנו לא מוכרים כרטיסים אלא הולכים לגופים מאורגנים שמזמינים אותנו כמו משרד הביטחון, יוצאי צה"ל וכד'. הקהל שלנו לא מורכב מילדים צעירים שהולכים למופעים של אייל גולן ושרית חדד, לא שאני מזלזל בשירים שלהם. זהו קהל אחר, קצת יותר מבוגר".

למה הפסקת לכתוב שירים?

"דווקא עכשיו התחלתי לכתוב מחדש ובמופע שלנו יש שלושה שירים חדשים שהלחינו נורית הירש, רן אלירן והזמרת אתה הופעתי שנים רבות, דגנית דדו".

תופיעו בעוד ערים בארה"ב למעט לוס אנג'לס?

"כן, נופיע גם במיאמי, וושינגטון וניו יורק".

איך זה שהצלחתם כל כך ברוסיה דווקא?

"כשאת מצליחה פעם אחת, ממשיכים להזמין אותך, אז היום אין מדינה בברית המועצות שלא הופענו בה".

התחנה הראשונה שלהם בקליפורניה, הוא מספר לי, תהיה סן פרנסיסקו. הם עוד מעט טסים ועדיין מלון אין להם. אבל הם לא מודאגים. כמו זוג תרמילאים צעיר שיוצא לחרוש את העולם, הם יעלו בקלילות על המטוס עם המזוודה הקלה וישברו אחר כך את הראש היכן יבלו את הלילה. השניים מורגלים היטב לבלות בדרכים. את רוסיה כבר הספיקו לחרוש לאורכה ורוחבה, עכשיו יחרשו את ארה"ב בכיף ויופיעו בפני כל הקהילות הישראליות חובבות השירה בציבור והנוסטלגיה, ובדרך גם יספקו להם קצת רכילות עסיסית על הזוגיות שלהם. לאטינגר אין שום בעיה עם זה. אז מה אם הבן שלו מבוגר ממנה וההורים שלה צעירים ממנו (ב-12 שנה!), העיקר שהם מאוהבים ומאושרים ביחד ושרים כל הדרך אל הבמה.

כשאטינגר רוצה לפנק את בת זוגו, הוא כותב לה שיר או מקאמה, כמו שעשה במסיבת יום ההולדת שלה כשמלאו לה 30. "כתבתי לה את השיר: 'זה שיא החוצפה. לקחתי בחורה בת 20, פתאום היא נהיתה לי בת 30'. זו לא חוצפה לדעתך?".