זיכרון ופיצויים

השבוע צוין יום השואה הבינלאומי בניו-יורק וברחבי העולם. לצד הטקסים, הנאומים ותמונות הזיכרון, יום זה מעורר ניצולים ובני משפחותיהם לברר את מצב זכויותיהם לפיצויים מממשלת גרמניה.

בעקבות שינוי החוק המתגבש בגרמניה והרצון לתת לניצולים שעדיין חיים מעט פיצוי על הסבל שנגרם להם, הוקם בניו-יורק "בית אהבה ותורה", אירגון אשר מציע תמיכה לניצולים ומגיש בשמם את התביעות לפיצויים בעזרת המומחים המשפטיים העובדים מטעמו. השינוי בחוק הגרמני מציג תנאים מקלים המאפשרים דרישת פיצויים גם על ידי עובדי הגטאות ובני משפחותיהם. "חוק עובדי הגטאות", מספר עו"ד אליהו ובר, שעמד בעבר בראש ועדת לשכת עורכי הדין בישראל לתביעות פיצויים מגרמניה, "עבר כבר לפני 12 שנים בפרלמנט הגרמני והפך לאפקטיבי ב-2010. לקח שמונה שנים מאז שיצא החוק ועד שפירשו אותו בצורה כזאת שהוא יהיה רלבנטי גם עבור מי שעבד בצורה כזו או אחרת בגטו. נכון להיום, החוק מכיר בזכות של ניצולי שואה ויורשיהם לקבל קיצבה או מענק בגין עבודתם בגטו, כל זאת בתנאי שהניצול היה בגטו ועבד עבור הנהלת הגטו, היודנראט, או במסגרת אירגון מסודר אחר. בשורה התחתונה, כמעט כל מי שעבד בגטו מגיל שש ומעלה, מגיע לו פיצוי כלשהו. הגטו", הוא מציין, "חייב היה להיות (בשליטה) גרמנית. זה יכול להיות גטו בפולין, ליטא, לטביה, אוקראינה, צ'כיה, הונגריה, סלובקיה, יוגוסלביה, הולנד וסלוניקי. יש עוד מקום בצפון רומניה שגם רלבנטי".

(צילום: שחר עזרן)

הקלה משמעותית בתנאי הדרישה לפיצויים, מעדכן עו"ד ובר, היא הפרשנות המקילה בהבאת ההוכחות למעמד הניצולים כעובדי גטאות. "זה אומר", הוא מסביר, "שאם ניתן להוכיח שהניצול היה שם, ויש מקום לחשוב או להסיק שהוא אכן עבד בגטו, בדרך כלל התהליך מתקדם משם. הפונים לא צריכים לחשוש מכך שאין להם ראיות מוצקות, כי ניתן להשלים את זה ממקום אחר".

במסגרת השירות שמעניק אירגון "בית אהבה ותורה" ללא תשלום, נרתמים המומחים העובדים בשירותו גם לאתר ראיות וחיזוקים לתיק של כל ניצול. "גם כשמדובר בניצולים מבוגרים מאוד, שאולי לא זוכרים וגם אלו שכבר לא בין החיים", מוסיף ובר, "אנחנו יכולים לעזור באיתור פרטים, רשימות קיימות, תביעות קודמות וגם נעזרים ברישומים של 'יד ושם'. אנחנו מבדילים בין אלמנות ובין יורשים. האלמנות זכאיות לקבל קצבת שיירים בגובה של 60 אחוזים מקצבת התובע, והן תיאורטית אמורות לקבל את הזכות הזאת בכל עת גם לאחר שהבעל נפטר. לגבי יורשים", הוא מוסיף, "רק אם תאריך הפטירה של הניצולים הוא אחרי שנת 2002, בה נכנס החוק לתוקפו, ניתן לבקש קצבת שיירים. בנוסף, התובעים צריכים להיות היורשים בחוק. במקרה כזה, גובה הפיצויים משתנה. בארה"ב כרגע, רוב האופציות הן רק לגבי אלמנות, אבל אנחנו צופים שתוך כמה שבועות גם ליורשים יהיה הרבה יותר פשוט לעבור את התהליך. לניצולים שהם תושבים אמריקאים הייתה עד היום בעיה, שכן לא הייתה אמנת פיצויים בין גרמניה לארה"ב. ניצולים קנדים, אגב, כן נהנים כבר שנים מהזכות הזו, כמו הישראלים. לאמריקאים לא הייתה אפשרות לקבל פיצויים ולכן לא הייתה להם סיבה להגיש בקשה עד היום".

(צילום: שחר עזרן)

עו"ד ובר ממליץ לכל מי שמעוניין, ניצולים, אלמנים ואלמנות וגם היורשים החוקיים של ניצולים, למהר ולהתחיל בתהליך. "במידה והחוק יעבור עכשיו, זה עלול לזרז את תהליך קבלת הפיצויים. בדרך כלל התהליך אורך בין שישה לשמונה חודשים", לכן ובר ממליץ להכין את התיק להגשה כבר עכשיו כדי לזרז את התהליך ברגע שהחוק יעבור. באתר האינטרנט של הארגון (Beitahavavetorah.com) ניתן למלא את הטופס הראשוני ולהתחיל בתהליך.

"היתרון בפעולה עם 'בית אהבה ותורה'", מסביר ובר, קשור בבקיאות של העובדים בו עם החוק הסוציאלי הגרמני הכללי, עם שיטות חישוב רטרו-אקטיבי של קצבאות ועם הנגישות למומחים משפטיים, "שיודעים לבדוק ולהבטיח שגובה הקצבה והתשלום הוא הנכון והמקסימום שאפשר לקבל. גם לי יש דודה רחוקה שנפטרה ב2010. הגשנו בקשה ואחרי זה ראינו שקיבלנו חצי ממה שהגיע לה. זה לא נגרם מכוונת זדון, אבל יש בלגן. כשמישהו בקיא בפרטים הוא יכול לוודא שבאמת ממצים את כל התנאים. זה חוק מאוד מורכב ליישום, כל מקרה הוא אינדיבידואלי וגובה הקצבה קשור במשך הזמן שעבדו בגטו, בגיל, במקום. חשוב לדעת את כל זה ולהבין איך מתרגמים את זה לגובה הפיצוי".