הילד בן 99

צ'ארלס איידיקוף מגיע לאולם ההקרנות שלו בלב בוורלי הילס כמו מדי יום בצהריים. הוא חובש כובע קסקט, ג'ינס ומשקפיים בעלות מסגרות שחורה עבה. בכניסה לאולם הקולנוע הפרטי, הוא פוגש את עצמו על כל קירות האולם, בחברת כל שמנא וסלתא הקלאסית של הוליווד, מגרגורי פק, אורסון וולס, יו הפנר, דנזל וושינגטון ועד אן מרגרט, פריס הילטון, רקל וולש ואומה תורמן. אם לא תמצאו את תמונתו של השחקן החביב עליכם על אחד הקירות של איידיקוף, סימן שהוא לא נחשב עדיין למפורסם מספיק.

איידיקוף מכיר את כולם בזכות האולם אותו הוא פתח לפני חמישים שנה על שדרות סאנסט בהוליווד. סטיבן ספילברג הקרין את סרטו הקצר הראשון שלו אצלו באולם, וג'ורג' לוקאס הקרין שם את מלמת הכוכבים בפעם הראשונה. ב-1991 הוא החליט שהגיע הזמן להתרחב והעתיק את האולם ללוקיישן הנוכחי על שדרות רודיאו דרייב. בכירים בתעשיית הקולנוע, חברי אקדמיה וסתם אנשים שבא להם לערוך הקרנה פרטית ויכולים לשלם בין 300-900 דולר, מתייצבים שם באופן קבוע. איידיקוף מת על העבודה שלו ולא מוותר על יום אחד. למעשה, מאז פתח את אולם הקולנוע הראשון שלו בדצמבר 1964 על סאנסט, הוא לא מפסיק לעבוד. בשבת שעברה מלאו לו 99 שנים. הוא יצא לחגוג עם בני המשפחה ולמחרת, כמדי יום ראשון, כבר התייצב באולם להקרנה השבועית של הסרט הנבחר.

הסוד הוא באוכל. איידיקוף

אנשים בגילך יוצאים כבר לפנסיה, נוסעים לקרוזים, מבלים בבית עם הנכדים, אף פעם לא חשבת להפסיק לעבוד?

"עשיתי את הכל, נסעתי לחופשות, הייתי בהוואי 3 פעמים בשנה, שבועיים כל פעם. בסוף אשתי אמרה לי מספיק, אז התחלנו לעשות קרוזים בכל העולם, רוסיה, סין, אירופה, לא היה מקום שלא הגענו אליו. הרעיון להישאר צעיר הוא אף פעם לא לפרוש. אנשים שואלים אותי לפעמים: 'צ'ארלס, לכל הרוחות, אתה לא חושב שהגיע הזמן', ואני עונה להם: 'איך אני יכול? מי יטפל בהורים שלי?'"

כן, צ'ארלס איידיקוף הוא בדרן לא קטן. למעשה, הוא סטנדאפיסט חובב שהספיק להופיע על אותה במה עם ג'וני קרסון וג'יי לנו (גם הם מופיעים אצלו על הקיר). תנו לו במה ומיקרופון והוא הכי מאושר. ההופעה האחרונה שלו (הוא עושה אותן בהתנדבות) היתה באירוע צדקה לפני חודשיים עבור משטרת לוס אנג'לס. "אספתי עבורם 18 אלף דולר בערב הזה", מספר איידיקוף בגאווה. "יש לי יחסים מצויינים עם המשטרה. אני לא יכול לקבל דו"ח תנועה בעיר הזאת גם אם אני רוצה".

עם קרול אוקונור

זה עוזר כמובן שאתה לא נוהג יותר.

"לא. עוד קודם לכן. בתקופה שנהגתי, כל השוטרים באיזור הכירו אותי. יום אחד יצאתי מהחניה של הבניין ועצרתי באדום. פתאום אני שומע סירנה מאחורי, עוצר לידי שוטר על אופנוע ואומר לי: "צ'ארלס, אולי תשים כבר חגורה?'. ביקשתי מהשוטרים, אם אתם רואים אותי נוסע ויש לידי בחורה, תעצרו אותי. אז יום אחד באמת אני נוסע על סאנסט ושוטר עוצר אותי ומבקש רישיון נהיגה ולפתוח את הבגאג'. אמרתי לו: 'פאק יו, אני לא פותח', הוא ענה לי בחזרה: 'פאק יו צ'ארלס'. הבחורה שהיתה איתי כמובן לא ידעה מה קורה שם וכמעט עשתה במכנסיים".

מתי הפסקת לנהוג?

"לפני כמה שנים הבן שלי, שגר היום בהוואי, אמר לי: 'אבא, אני יודע שאתה נהג טוב אבל בכל זאת, זה לא בטוח, תפסיק'. אז עשינו דיל הוגן. היתה לי אז מכונית מרדצס עם גג נפתח, נתתי לי אותה במתנה והוא בתמורה נתן לי את זה", אומר איידיקוף ומצביע בשובבות על מקל ההליכה שלו.

איידיקוף נולד במנהטן, בנם של מהגרים יהודים מאירופה. אביו עבד כמקרין סרטים כשאלה היו עדיין אילמים והגיעו בשחור לבן. "הייתי בן שמונה או תשע כשאבי לימד אותי להקרין סרטים. היה קל אז כי לא היה סאונד, אבל בהמשך, כשהסרטים התחילו לדבר, למדתי להקרין אותם. העבודה הראשונה שלי עם זאת, היתה בתור סדרן בבית הקולנוע בו עבד אבי. אני זוכר איך אבא שלי אמר לי יום אחד: 'צא'רלס, תראה, אתה עובד 50 שעות ביום ואני עובד 28 שעות בשבוע ומרוויח 25 דולר יותר ממך, אל תהיה שמוק, תהפוך למקרין'".

עם ג'ודי פוסטר

אבל מאחר ואיידיקוף התקשה למצוא מספיק עבודה, הוא ואשתו החליטו לעבור ללוס אנג'לס בשנת 1955. שנים מספר כשכיר הספיקו לאיידיקוף על מנת להבין שאם הוא רוצה להצליח בחיים, הוא צריך להיות אדון לעצמו. זה מה שהביא אותו להחלטה שהוא רוצה לפתוח אולם קולנוע משלו. אז הוא ביקר באולם קולנוע באזור סאנסט ודוהיני ושאל את בעל המקום אם הוא יכול לקנות אותו. ההוא הסכים ואיידיקוף אסף 45 אלף דולר (סכום גדול באותם הימים) לאחר שביקש הלוואה מהבנק וגם קצת כסף מחמתו, והלך שמח וטוב לב עם הצ'ק אל בעל המקום. זה שראה את הבחור העליז מגיע עם כל הסכום, החליט שכנראה יש לאדון כסף והעלה את המחיר בעוד 10 אלף דולר. "אמרתי לו: אני הולך להוציא אותך מהביזנס'", נזכר איידיקוף. משם הוא המשיך לכיוון 9255 סאנסט בולברד ומצא אולם כלבבו. "היה זה אולם קטן בן 850 סקוור פיט ובלי חלונות, מה שהתאים לי בדיוק. לקחתי את המקום לעשר שנות שכירות עבור 550 דולר לחודש ופתחתי את המקום".

עד מהרה, התחילו להגיע לאולם ראשי אולפנים שביקשו להשכיר את האולם הקטן להקרנות פרטיות לפני יציאות סרטיהם לאקרנים. "באותו בניין שכנו אולפני ABC ויום אחד פנה אלי נשיא הסטודיו, אלטון רול, וביקש ממני להשכיר לו את אולם ההקרנה כל יום בשבוע, למעט בלילות ובסופי שבוע. בזכותם הצלחתי לשלם את כל ההלוואה שלקחתי וגם בניתי בית של שתי קומות בסטודיו סיטי", הוא מתמוגג מנחת.

במשך 50 השנה שחלפו מאז פתח את אולם ההקרנות הראשון שלו, איידיקוף מקרין סרטים לבימאים, חברי אקדמיה ואולפנים המעוניינים להציג את עבודתם בפני קהל קטן של מוזמנים בלבד. היו זמנים בהם דנזל וושינגטון, למשל, ביקש לראות את הפיינל-קאט של סרטו לפני שהוא יצא לאקרנים והוא ישב באולם וצפה בו לבדו. הבמאי ג'אד אפאטו השכיר ממנו את האולם כדי לקבל פידבק מחברים לפני שישלח את סרטו לאולפנים, וחברי אקדמיה משכירים ממנו את האולם לפעמים כדי לצפות במשך יום שלם בסרטים שהם צריכים להצביע עבורם לאוסקר. הם יושבים באולם המפואר הכולל 57 מקומות, עם שטיח אדום וצופים בניחותא בספות העור בסרטים ובין סרט אחד לשני, קופצים לחדר הסמוך על מנת לנשנש קצת לפני ההקרנה הבאה.

איידיקוף מקפיד לפנק את עצמו וחבריו מדי יום ראשון בסרט חדש. הוא מזמין חברים ובני משפחה ומעביר ביניהם את קופת הצדקה בצורת אמבולנס של מגן דוד אדום, ומבקש מהם לשלשל אל תוכה את תרומתם. "אני תומך באגודת הידידים של מד"א כבר הרבה שנים. בהקרנה האחרונה אספנו 150 דולר ובכל הקרנה אני מבקש מהאורחים לשים לפחות 5 דולר בתוך הקופה, כי סרט עולה היום, כמה בדיוק? 15 דולר, אז זו עסקה לא רעה".

איידיקוף לא בטוח כמה עולה בדיוק סרט, כי הוא לא שילם עבור כרטיס קולנוע מאז שהוא זוכר את עצמו. בביקורו האחרון בארץ, התלוותה אליו הצלמת אורלי הלוי שהיא גם ידידתו הטובה. "הלכנו לראות סרט וצ'ארלס לא רצה לשלם על כרטיס כי הוא אמר כי הוא לא שילם מעולם על כרטיס לסרט והוא לא רוצה להרוס את זה עכשיו". אז הלוי שלפה את הארנק והזמינה אותו להקרנה, הארוחה כבר היתה על חשבונו.

אשתו של איידיקוף, הצעירה ממנו בשלוש שנים, חטפה שבץ לפני מספר שנים ומאז מרותקת למיטתה. הם גרים בבוורלי הילס עם מטפלת צמודה המטפלת באישה ונעזרים בנשים המסייעות את איידיקוף לכל מקום. הוא מקפיד שלא לשבת בבית. יוצא כל יום מהבית, הולך לאולם הקולנוע, לאירועי צדקה, מעניק הופעות סטנד אפ בהתנדבות לכל מי שמבקש ונפגש עם חברים. גם בגילו, איידיקוף מפלטט עם נשים ועם החיים. "אשתי יודעת שאני יוצא ומבלה וגם הילדים, הם רוצים שיהיה לי טוב. יש לי שני בנים ושלושה נכדים. בן אחד עורך דין בעל משרד לא רחוק מכאן והשני חי בין הוואי ותאילנד".

בשנת 2008, הפך איידיקוף לחבר אקדמיה מן המניין. עניין לא רגיל עבור מקרין סרטים בלבד. הוא הספיק לבקר מספר פעמים בטקס האוסקר, אך מעדיף הרבה יותר את אולם ההקרנות שלו. ביום ראשון השבוע, הוא ערך הקרנה חגיגית לכבוד האוסקר באולם ההקרנות שלו והגיעו למעלה מ-70 אנשים. "אני מעדיף לצפות כאן, הרבה יותר נוח ולא צריך להזמין לימוזינה, ואחר כך לחכות שהלימוזינה תגיע לאוסף אותי, זה סתם בזבוז זמן". יחד עם זאת, הוא מעלה זכרונות בשמחה מהמסיבות שחברו הטוב הארווי ווינשטיין היה מזמין אותו אליהן ובמסיבות בחוות הפלייבוי עם יו הפנר.

איידיקוף, על כובע הקאסקט הנצחי שלו ומקל הסבא, הוא אייקון בעולם שסוגד ליופי ונעורים. וכמו שהוא מעריץ את כל אותם שמות נוצצים המככבים אצלו על הקיר, הם מעריצים אותו לא פחות ולא משנה לאף אחד שהוא מעולם לא כיכב בסרט, לא עשה סרט ולא יכול להשיג להם תפקיד בסרט. אולי הם מעריצים את החיות שלו, את ההיסטוריה שהוא מייצג, את זה שהוא עדיין כאן, מתקופת הסרט האילם ועד ימינו אלו.

תגיד, אתה אוהב יותר את הסרטים של אז מאשר של היום?

"בטח", הוא אומר, "הסרטים של פעם, היו יותר טובים, יותר איכותיים".

והחיים בכלל, מתגעגע לשנות החמישים?

"גם החיים היו יותר טובים, יותר תמימים ופשוטים. היום יש לכל אחד טלפון נייד וכולם כל הזמן על הטלפון, מדברים ומדברים. מי צריך את זה? אז גם לי יש טלפון נייד, אבל אני כמעט שלא משתמש בו".

מה הסוד שלך? זה גנים? ההורים שלך גם חיו חיים ארוכים?

"לא. אבי נפטר בגיל 69, אמי גם נפטרה צעירה. אגיד לך מה זה: תזונה. חשוב לדעת מה אתה אוכל. אני אוכל כל יום אקטיביה ודג סלומון, ירקות. אוכל בריא. אני גם לא מתרגז, לא לוקח ללב. אבל הכי חשוב זה האוכל".

יש עוד משהו?

"אגלה לך סוד. כשאנשים שואלים אותי מה הסוד שלי, אני אומר להם: סוסים מהירים ונשים איטיות. אם זה היה ההפך, הייתי מת כבר לפני חמישים שנה".