המירוץ לצמרת של אמיליו רוסו

על פניו, אמיליו רוסו אינו שונה מהרבה ישראלים אחרים שהגיעו ללוס אנג'לס במטרה להגשים את חלומם ולהתברג בעולם הסרטים המקומי. אז כן, יש לו שם לטיני ומראה תואם, והוא אפילו מדבר ספרדית במבטא מרשים ומשכנע למדי, אבל בדומה לכל השאר, הוא הגיע לכאן עם חלומות וגילה שלא פשוט להפוך לשחקן עובד. בניגוד לרבים אחרים, הוא לא נשבר אלא לקח כיוון אחר: התחיל ליצור סרטים בעצמו. סרטו האחרון,Job’s Daughter עלה בשבוע שעבר ב"ריילי תיאטר", בהקרנת בכורה עם השחקנית דוריס רוברטס ('כולם אוהבים את ריימונד') שזכתה בחמישה פרסי אמי במהלך הקריירה המפוארת שלה. שאר השחקנים שצעדו על השטיח האדום אינם שמות מוכרים בתעשיה, אך בזכות רוסו הם מקווים להעשיר את הרזומה שלהם ולזכות בתפקידים נוספים.

הסרט הצטרף לרשימה של סרטים אותם כתב, הפיק וביים רוסו. קדמו לו: Day Of Redemption, Tumbleweed ו- Last Man Standing. ובואו לא נשכח, הוא גם כיכב בהם. דרוש ללא ספק הרבה אומץ לקחת על עצמך פרוייקטים שכאלו, במיוחד ללא יותר מדי ניסיון או תקציב, אבל רוסו, כך נראה, ניגש לפרוייקטים שלו בפול ווליום. הוא מגייס משקיעים, משקיע בעצמו ושוכר לעבודה שחקנים שחלקם מתחילים, אך דואג לצרף לכל פרוייקט מספר שמות ידועים כמו וינסנט פסטורי ('הסופרנוס') או אריק רוברטס (אח של ג'וליה) וקורי פלדמן המככבים גם בסרטו החדש. השניים הבריזו מהקרנת הבכורה, אך רוסו לא התרגש יותר מדי. ככלות הכל, הוא הצליח לכתוב, לביים, להפיק ולשחק בסרט משלו וזהו הישג לא קטן בכלל, בין אם הסרט יחזיר את ההשקעה או לא.

‏Job’s Daughter מספר על צעיר אמריקאי בשם ג'וני הנכנס יום אחד לחנות המכולת השכונתית, נושא רובה ומתחיל במסע קטל. ג'וני הוא בנה של אם בודדה ומטופל על ידי פסיכיאטרית בגלל בעיותיו הנפשיות. וכמו צעירים אחרים הנמצאים במצוקה נפשית ובעלי גישה קלה לרובים, גם במקרה הזה, מדובר באסון אישי וקהילתי. רוסו נוגע לא רק בחיי משפחות הקורבנות, אלא גם בחיי משפחתו של ג'וני, אמו ואחיו, תלמיד תיכון הנופל קורבן להתעללות מצד מספר תלמידים בבית הספר בעקבות מעשהו של ג'וני.

"זהו סרט על שינוי", אומר רוסו, "אני מתרכז במה שקורה היום בבתי הספר בארה"ב, על אובדן האמונה, על צעירים חסרי כיוון ועל תעשיית התרופות כאן. היום נוטים לתת לילדים כדורים פסיכיאטרים כבר מגיל צעיר מבלי לטפל בבעיה הנפשית עצמה ממנה הילד סובל. פשוט מלעיטים אותם בכדורים, כי תעשיית התרופות נהנית מכך ויש הרבה שחיתות. מושל שרוצה להיבחר תומך בתעשיית התרופות ואלה מפטמים את הילדים האלו בכדורים. מה שהביא אותי לעשות את הסרט הזה היתה הטרגדיה הספר סנדי הוק בקונטיקט. בתור אבא, זה פוגע בך בצורה שלא תיאמן. בהתחלה, כתבתי משהו על מה שקרה בבית הספר ואחר כך חשבתי ללכת עם זה קצת יותר רחוק, ולראות מה קרה לילד שעשה את מה שעשה ומה קרה למשפחה שלו לאחר מסע הירי".

אתה מאמין שמשהו יכול להשתנות שאנשים מודעים יותר לבעיה הזאת בגלל ריבוי המקרים?

"זהו סרט עם מסר ואם אצליח לשנות בזכותו כמה אנשים שייצאו מהתיאטרון, אז עשיתי את שלי. גם אם לא עשיתי כסף מהסרט, אהיה מרוצה כי הצלחתי לשנות משהו וזו היתה הכוונה שלי. תמיד אמרתי שהאמריקאים עושים חג מולד רק בשביל המתנות, הם לא מבינים באמת את מהות הסליחה ומי בכלל היה ישו. אחיו של ג'וני עובר התעללות קשה בבית הספר כי לתלמידים שם חסרה חמלה והם לא מוכנים לסלוח, למרות שהוא בכלל לא אשם במה שאחיו עשה. וכן, אני מאמין שארה"ב יכולה להשתנות אם רק תיתן את תשומת הלב הראויה לנושאים האלו".

איך הבאת את דוריס רוברטס לשחק בסרט עצמאי?

"היא קראה את התסריט ומאוד אהבה אותו. היא אמרה שלא ראתה סרט מהסוג הזה אף פעם והרגישה שזו הזדמנות טובה בשבילה. ישבתי עם דוריס הרבה שעות, היא גדלה במשפחה יהודית בברונקס, אביה נטש את המשפחה בילדותה וכשהיא סיפרה לי איך אביה הלך יום אחד לקנות קופסת סיגריות ולא חזר יותר, החלטתי לכלול את הקטע הזה בסרט".

עם דוריס רוברטס

ואיך הגעת לאריק רוברטס?

"עשיתי עם אריק מספר סרטים בעבר והוא חבר טוב ותמך בי בצורה מדהימה. הוא ידע שזה סרט עצמאי, אבל בכל זאת החליט לעשות אותו בגלל היחסים בינינו".

אתם מממן את רוב הסרטים שלך בעצמך, לא מפחיד קצת לסכן את כל כספך?

"אם אתה לא מנסה לממש את החלום שלך, הוא ישאר תמיד בגדר חלום. אני עובד קשה, חוסך ומממן את הסרטים שלי כי אני מאמין בהם ואני מאוד אוהב את מה שאני עושה. אני לא מוכן להיות כמו רוב השחקנים שחיים כאן ולא עובדים. למעלה מ-90 אחוז מהשחקנים לא עובדים בכלל ומחכים 20-30 שנה שיגלו אותם. יש לי חברים בני 45 שעשו תפקיד אורח קטן באיזה סרט, וממשיכים לחכות לתפקיד הגדול שיהפוך אותם מפורסמים. אני לא מוכן ולא יכול לשבת ולא לעשות כלום, לכן אני עושה סרטים בעצמי ולא מחכה שמישהו יגיע אלי. בהוליווד תמיד מעדיפים לתת תפקידים גדולים לכאלו שהם מפורסמים כבר".

אז אתה לא הולך יותר לאודישנים ומשחק רק בסרטים של עצמך?

"לא. אני עדיין משחק בסרטים של אחרים, אבל אני מעדיף לעשות את הסרטים שלי. את התסריט לסרט הבא שלי Book of Revelation כתבתי כשישבתי בבית מלון בטקסס במשך חודש והלכתי למות משעמום. שיחקתי בסרט Unlimited ולא היתה לי שום אחריות חוץ מלגלם את הדמות שלי. הרגשתי שאם לא אעשה משהו עם עצמי, אני אמות. אז ישבתי וכתבתי את התסריט ובקרוב נתחיל לצלם אותו".

על מה הסרט?

"הרעיון הוא תנכ"י ברוח סדום ועמורה, אבל הסיפור מתרחש בימינו. אלוהים נותן לאנשים סימנים שהגיע הזמן שישתנו כי יום הדין מגיע. הוא שולח את אחד המלאכים שלו לעולם שלמטה כך שישנה את הדרך בה אנשים חושבים ופועלים. יש ארבעה סיפורים בסרט שמתרחשים בעיירה קטנה בה הכומר חוטף התקף לב ומישהו מסתורי מגיע ומתחיל לעשות ניסים. בסרט ישתתפו לו גוסט ג'וניור ('קצין וג'נטלמן'), לו דיאמונד פיליפס, דוריס רוברטס ואריק רוברטס".

אמיליו רוסו, 37, נולד כאמיל וגדל בקריית חיים, בן לאב מרוקאי ואמא איטלקיה. הוא מספר כי בילדותו היה צופה עם אמו בסרטים ערבים, תורכיים, הודים וחלם להיות שחקן. "ראיתי הרבה כוח בסרטים וביכולתם של שחקנים להביא אנשים לבכי, זה מאוד הרשים אותי", הוא מספר. בארץ, עם זאת, הוא לא מצא את עצמו, סוכני שחקנים לא התלהבו ממנו ובקושי התייחסו אליו. אז רוסו ארז את המזוודות ועבר לארה"ב.

את תחילת דרכו כאן הוא עשה במיאמי וניו יורק, שם למד ספרדית, משחק ובימוי בקורס קיץ שלקח ב- NYU. לאחר שהובהר לו כי אמיליו מצלצל טוב יותר מאמיל, שינה את שמו והוא אכן הולם אותו היטב היום. במיאמי הוא הכיר את קרלה פטריק, מורה במקצועה ומיס קולומביה בעברה, בעקבותיה נסע לקולומביה לשנה, שם שפשף את הספרדית שלו היטב. לו רצה, היה יכול להפוך לכוכב טנלובלות בכיף, אבל לאמיליו היו שאיפות גדולות יותר מאשר להיות המאהב הלטיני. כשהבין שהחיים שם לא בשבילו, הוא שב לארה"ב. הזוג התגרש ולשניים יש ילדה בת שלוש וחצי המתגוררת עם אמה במיאמי, שם מקפיד אמיליו לבקר אותה.

למרות שהצליח לקבל תפקידים קטנים בסדרות כמו "מד מן", "היחידה" וסרטים כ"אלפא דוג", רוסו הבין כבר בשלב מוקדם בקריירה שלו שאם הוא רוצה לככב בתפקידים ראשיים, הוא צריך ליצור אותם בעצמו. הסרט הראשון שביים היה חצי דוקומנטרי, מעין שיחזור דרמטי של המאפיה הישראלית שפעלה בניו יורק בשנות ה-80. הסרט Last Man Standing צולם בניו יורק ועקב אחר דמויות צבעוניות דוגמת ג'וני אטיאס, איתן חייא ורן אפרים, שהיו הגירסה הישראלית לטוני סופרנו וחבורתו.

אחת הסצינות שצולמו ברחובות בווסט וילאג', כמעט הביאה למעצרו. "לא היה לנו אישור לצלם שם", מודה רוסו, "היו לנו אקדחים מפלסטיק, אבל כאלו שנראו אמיתיים לכל דבר. אמרתי לצלם שיצלם ולא משנה מה יקרה. מקסימום אלך לכלא, אבל אנחנו מצלמים. אז צילמנו סצינה בה האיטלקים צועקים על הישראלים והיה הרבה מאוד רעש. השכנים חשבו שמדובר בכנופיות אמיתיות ומיהרו להזעיק את המשטרה. אמרתי לאחת השחקניות, 'שימי את האקדחים בתיק ותעמידי פנים שאת לא מכירה אותי'. ארבע ניידות משטרה הגיעו והתחילו לשאול מה קרה ואם ראינו משהו, אמרנו שאין לנו מושג והכל בסדר והם באמת הסתלקו. היה לנו מזל לא נורמלי כי צילמנו ללא רישיונות בכלל".

כן, רוסו ניחן בהחלט בתעוזה שנובעת בחלקה מאילוצים תקציביים וחלקה מרצונו לספר סיפור בצורה האותנטית ביותר שאפשר. כך למשל הוא בילה במשך שבועיים בביתו של איתן חייא, שה-FBI סבור כי עומד מאחורי רציחתו של ג'וני אטיאס, רק כדי שישמע ממקור ראשון מה בדיוק קרה שם במאפיה הישראלית בניו יורק. "אין לי גבולות, אם אני רוצה לעשות משהו, אני עושה אותו", הוא אומר, "כשהצלם שלי פחד להגיע לפגישה עם איתן חייא, אמרתי לו: 'תקשיב לי, אנחנו עושים קולנוע. אם נמות, לפחות אנשים ידעו שנהרגנו כשאנחנו מנסים לעשות סרט. מה שיקרה יקרה, אתה צריך ביצים'".

וכך גם לא היסס כשפנה לשחקנים מוכרים ומשופשפים בתעשייה כמו עומר שריף, סטיבן באוור ולו גוסט ג'וניור וביקש מהם להשתתף בסרטים שלו. אז מה אם אף אחד לא מכיר אותו עדיין, הם עוד יכירו, רק תנו לו זמן.