אחיי, גיבורי התהילה

מאז השתקעותי בארה"ב אני קופץ לביקורי מולדת בממוצע פעמיים בשנה. במשך השנים יצא לי להיות בישראל בכל החגים והמועדים, אבל משום מה תמיד פספסתי את יום העצמאות. אשתקד, לרגל אירוע משפחתי משמח, נחתתי במולדת ימים ספורים לפני יום העצמאות.

לגיסתי שושנה, אח ואחות. שניהם הורים שכולים שאבדו בנים, וכשאחי הגדול שאל אם ארצה להצטרף לטקס האזכרה לחללי צה"ל בהרצליה, בה מתגוררת משפחת גיסו, הסכמתי. בנסיעתי מתל אביב לא היה לי שמץ מושג על העוצמה הרגשית והמטלטלת שאני עומד לחוות כעבור שעה קלה.

אחי החנה את הרכב וצעדנו לעבר הרחבה הגדולה. כסאות פשוטים עמדו בשורות ארוכות לפני הבמה. השעה הייתה 7:40 והמקום התמלא במהירות. הבטתי סביבי, בוחן את הקהל. לא היה זה הקהל שראיתי בקונצרטים, לא היה זה הקהל שראיתי בהופעת חזני-צמרת ולא היה זה הקהל שסגד לאייל גולן בקיסריה. הקהל הרב סביבי כלל את עם ישראל על כל מגזריו. גברים ונשים בעלי רקע עדתי ואורח חיים שונה: חילונים, בעלי כיפות סרוגות וגם חרדים אחדים ראיתי שם. הדבר המשותף לכולם היה השכול.

צילום ארכיון (צילום: אבישג שאר-ישוב)

האווירה אף היא הייתה שונה מכנסים אחרים. חיפשתי במוחי את המילה המגדירה עד שמצאתיה: איפוק. שררה במקום אווירת איפוק וכיבוד הדדי, והבריות שוחחו בשקט. שתי דקות לפני שמונה. הקהל החל לקום על רגליו. הדיבורים פסקו. שקט מוחלט ירד על המקום. תחושת – וימש שקט.

אפילו שהייתי מוכן לצפירה, התחלחלתי כשזו הגיעה. אם בשל המעמד המיוחד, אם בשל השקט המוחלט שלפני, ואולי משום שהייתה זו לי הפעם הראשונה אחרי שנים. אבל הצפירה הפעם נשמעה לי שונה, מצמררת וחודרת רמ"ח ושס"ה. אט אט הפניתי ראשי סביבי. היו אנשים שעמדו בדום מתוח, אחרים בגו שחוח. אחדים מילמלו מזמורי תהילים ואחרים ניצבו בעיניים עצומות או מביטים נכחם. הבחנתי בדמעות בעיני אחדים. לפתע פרצה אישה בשורה שלפני ביבבה חנוקה. הצפירה עצמה נשמעה לי פתאום כיבבת אם שכולה. הצטמררתי ועורי נעשה חידודין-חידודין.

הצפירה גוועה והקהל התיישב. בהגיע רגע קריאת שמות חללי מלחמות ישראל, הופיעו על שני המסכים בצדדים, אחת אחרי השנייה, תמונות הנופלים, ותחתיהן תאריך לידתם ונפילתם. רובם המכריע צעירים, צעירים מחייכים בזוהר נעורים. דיוקן של צעיר שחום, עיניו שחורות ובורקות וחיוכו הרחב חושף שיניים צחורות, מופיע על המסך ומאחור פורצת זעקת שבר: "יא איבני, יא איבני". אני מסתובב לאיטי, שתי שורות מאחורי, ישישה תימניה סופקת את כפיה ומניעה גופה קדימה ואחורה. לפי התאריך, בנה נפל במלחמת יום כיפור. בן 23 היה בנופלו. לו חי, יכול היה  היום להיות כבר סב. והנה אימו הישישה עדיין מקוננת על בנה שנלקח בדמי ימיו.

אני חש גירוי בחוטמי, ולאחריו עומדות דמעות בעיני. שם רודף שם, תמונה רודפת תמונה. לפתע יפחה ארוכה קורעת לב. אישה צעירה קוראת שוב ושוב בשם החלל, וגבר מבוגר היושב לצידה מאמצה אליו. דמעות חדשות עולות בעיני והודפות החוצה את אלו הקודמות. גולה מחניקה עולה בגרוני. אני מתאמץ ומצליח לבלוע אותה. היא עתידה לטפס שוב ושוב. דיוקן רודף דיוקן. במוחי הקודח מתחילים להתרוצץ ביטויים ופסוקים: בדמייך חיי, בדמייך חיי. איך נפלו גיבורים? במותם ציוו לנו את החיים. מגש הכסף. אה! מגש הכסף של מלחמת השחרור. מסתבר שנגזר עלינו למרק אותו עוד פעם ועוד פעם.

אני ממשיך ודומע וחוזר ומספיג את חוטמי. אחי, היושב לצידי, מצודד מבט לעברי אך אינו מעיר דבר. תמונתו של האחיין של גיסתי מופיעה. לא הכרתי אותו, אך היטב זכרתי את דברי אחי ששוחח עימי אחרי הלוויתו בטלפון. הוא סיפר לי שבהלוויה פרצה לפתע הסבתא בזעקה מרה: "למה, אלוהים? למה אתה לוקח את הנכדים שלי? תיקח אותי!" תמונות שני הנכדים, הירושלמי וההרצלייני, תלויות בבתי המשפחות השכולות. שלא כתמונתו של דוריאן גריי, תמונותיהם לא יזקינו לעולם.

עכשיו אני כבר מתייפח וגווי מרעיד. מאן-דהו רחימאי היושב מאחורי מבחין בזאת ומניח כף יד מנחמת על כתפי. אינני מכיר איש מהחללים שתמונותיהם ממשיכות להופיע, אבל אני יודע מי הם. הם חבריי מהשכונה, מבית הספר, מתנועת הנוער, מהצבא. הם אבותיי, דודיי ודודניי. אחיי, גיבורי התהילה.

הטקס מסתיים. אני קם ממקומי ומסתובב בין הקהל. אינני בולט. אינני היחיד עם עיניים האדומות. לפתע אני קולט תופעה מדהימה. מימיני ומשמאלי אני רואה בני משפחה שכולים המברכים בשמחה ובאהבה רעים לשכול. מחליפים חיבוקים, צ'אפחות ושאלות: "מה נשמע? איך עברה עליכם השנה?" וכדומה. אני קולט שהם נפגשים בטקס זה מידי שנה, וזו, להבדיל, מעין פגישת מחזור. גם האווירה הרבה יותר משוחררת וקולנית.

אחי צץ לידי. "אני רואה שהשנים בחו"ל לא הקהו את חוש הסולידריות וההזדהות שלך", הוא אומר. נדתי בראשי ללא אומר, והוא המשיך: "יהא זכר הנופלים לברכה, ובכל זאת אל לנו לשכוח, שסך הכל של חללי צה"ל בכל מלחמות ישראל זהה, פחות או יותר, למספר קרבנות השואה שהובלו כשה לטבח למשרפות אושוויץ בתוך יומיים". אמר ולא יסף.

הצפירה המסיימת למחרת בשעה אחת עשרה לפני הצהרים, נשמעה לי, בל אחטא בשפתי, מעט מפויסת, מרעידה את הלב ברטט כבוד לנופלים ומסמלת את מה שהפך למושג "משואה לתקומה". הייתי ברחוב ירמיהו בתל אביב. מוכרים עמדו בפתח חנויותיהם, נהגים בצידי מכוניותיהם ועוברי רגל על המדרכות. כולם ניצבו ללא נוע, מכבדים את שאינם עמנו עוד.

מאוחר יותר פסעתי לאורך הטיילת, כשמולי צעד גבר בלבוש חרדים. כובע, מעיל שחור, פיאות וזקן, קומפלט. כשהיה צעדים ספורים ממני גבר עלי יצרי: "תגיד, עמדת דום בצפירה?" שאלתי בהתגרות. הוא נעצר ונעץ בי מבט נוקב. בקול חזק וסמכותי שאל אותי: "כמה זמן שרתת בצה"ל?"

"אני...? נו, כמו כולם, שירות סדיר...".

"ובכן, אני שרתתי 16 שנה בגולני. איבדתי לוחמים לא מעטים ופרשתי בדרגת סגן-אלוף".

בוש ונכלם עברתי לדום מתוח, מגיע ידי למצחי. "המפקד, אני מצדיע לך".