"למוזיקה קלאסית יצא שם רע, שיש לשנות"
בגיל 17 בלבד, תומר קלס הוא השופט הצעיר בתולדות תחרות ארתור רובינשטיין לפסנתר. בינתיים הוא מנסה לקדם את באך וצ'ייקובסקי בין חבריו, אך מודה שזו משימה קשה. "השירים של היום פשוטים וקליטים והטראנסים בנויים על מונוטוניות, במוזיקה קלאסית יש יותר מזה", הוא מסביר בראיון
בימים בהם חבריו לספסל הלימודים משננים משוואות לוגריתמיות מורכבות לקראת הבגרות במתמטיקה, את תומר קלס מעסיקים דברים אחרים בתכלית. הוא חושב על פרלודים סונטות ופוגות, משווה ביצועים ליצירות מופת של מלחינים אלמותיים ונע ונד על ציר הזמן שבין התקופה העכשווית לבין תקופות הבארוק והתקופה הרומנטית.
השופט הצעיר ביותר בהיסטוריה של התחרות הבינלאומית ע"ש ארתור רובינשטיין לפסנתר, מבין היטב את גודל המעמד והאחריות שבאה בצדו. "מהרגע שפורסמה רשימת היצירות שיבצעו המתמודדים ברסיטלים, אני עושה השלמת רפרטואר. גם שופטים צריכים להגיע מוכנים", אומר קלס שעות לפני תחילתו של השלב השני והמכריע בתחרות.
הוא אחד מבין שבעה פסנתרנים, סטודנטים למוזיקה ומוזיקאים מצטיינים בצה"ל, שנבחרו לשמש בחבר השופטים הצעיר. מדובר בפורמולה שמשולבת לראשונה מזה ארבעים שנה בתחרות, כחלק מרפורמה שנועדה להגדיל חשיפה ולפתוח שערים בפני קהלים חדשים. "זו יוזמה מאד אמיצה לשלב אותנו במסגרת הזו ואני מודה שזה הפתיע וריגש ביחד", אומר קלס. "באופן מסורתי שופטים בתחרות מוזיקאים בעלי תארים, ידע וניסיון רב. לתת הזדמנות לדעות חדשות ולמבט רענן, זה לא טריוויאלי ועוד פחות מכך כשמדובר בצעירים שמטבע הדברים חסרים ניסיון קודם כשופטים".
בימים כתיקונם קלס, הוא תלמיד בכיתה י"ב במגמת פיזיקה ומחשבים שבבית הספר התיכון בשהם. בזמנו החופשי הוא מדריך בצופים. כשהוא מדבר על אהבתו למוזיקה הקלאסית, קשה להאמין שהוא בן 17 בלבד. את האהבה למוזיקה הקלאסית קיבל בירושה מסבתו אותה ליווה לקונצרטים כבר כשהיה בכיתה א'. "סבתא הדביקה אותי בחיידק ופתחה בפני שער לעולם הזה", הוא אומר, "מוזיקה קלאסית היא חוויה שלוקח זמן לעכל. גם לי נדרש זמן כדי להבין מה אני שומע. הייתי בכיתה ט' והלכתי עם סבתא לקונצרט של הפילהרמונית ואני זוכר איך בפעם הראשונה הבנתי כמה אני לא יודע, כמה יש לי עוד ללמוד ולשמוע".
מאותו הרגע והילך קלס משלים פערים. בשבע השנים האחרונות הוא לומד פסנתר אצל טטיאנה גורבה, בוגרת האקדמיה על שם צ'ייקובסקי בקייב ומרצה בפני גמלאים על תולדות המוזיקה הקלאסית. "אל תכתבי שאני פסנתרן", הוא אומר בחשש ומחפש הגדרה הולמת, "אני מנגן בפסנתר. נו, כן, צריך להיזהר בבחירת המילים כשמדובר בתחרות ארתור רובינשטיין. צניעות לא תזיק".
צריך לדעתך להיות פסנתרן כדי לשפוט בתחרות?
"זה יתרון גדול. כדי להעריך טכניקה וביצוע, ברור שחייבים לדעת לנגן בפסנתר, אבל אין ספק שגם האזנה רציפה למוזיקה ואוזן מלומדת, נותנים כלים לניתוח. אתה חייב להיות חשוף לעולם הביצועים כדי שתהיה לך יכולת להשוות טכניקה. ידענות מוזיקלית הכרחית כמקור השוואה. צריך לדעת שאת באך לא מנגנים כמו שמנגנים את שופן או רחמנינוב, כיוון שמדובר בתקופות אחרות. צריך לדעת שפרלוד זה לא פוגה או סונטה. יש חשיבות משמעותית לידע בתהליך השיפוט".
הפעם הראשונה בה נכח בתחרות רובינשטיין כצופה ומאזין היתה אשתקד וגם את זה הוא חייב לסבתו. "סבתא היא הדלת שלי לעולם המוזיקה בכלל ולפסנתר בפרט. בלעדיה לא הייתי נחשף לזה. קיבלתי ממנה הרבה ואני חייב לה על כך", הוא אומר.
"בעצם כשאני חושב על זה הכל התחיל בקונצרט של הפילהרמונית. התזמורת ניגנה את הקונצ'רטו לפסנתר מס. 1 של צ'ייקובסקי ויצאתי נפעם. זה היה ביצוע כל כך טוב שהייתי חייב לכתוב ולהודות להם. נוצר ערוץ תקשורת עם מועדון הצעירים של הפילהרמונית והם היו אלה שהפנו אליי את פרופסור אריה ורדי, שהזמין אותי להתראיין על מוזיקה בתכנית הטלוויזיה שלו". פרופסור ורדי, שעומד מזה שנים ארוכות בראש חבר השופטים הבינלאומי בתחרות, היה זה שהציע לו גם להצטרף לחבר השופטים הצעיר בתחרות רובינשטיין.
יש אומרים שיצירה ותחרות לא הולכים ביחד. מה הם הקריטריונים שלך לשיפוט?
"חשבתי על זה הרבה לפני שהציעו לי להשתתף בתחרות כשופט. זו שאלה קשה. אני חושב שהמבחן הוא מעבר לטכניקה. כלומר ברור מאליו שפסנתרנים שמגיעים לתחרות שכזו לא חסרים טכניקה ומספיק רק לראות את הרפרטואר שהם בחרו מבחינת קושי כדי להבין את זה. זו הפרשנות שלהם שמעניינת. הפרשנות שאתה נותן ליצירה, מעידה על איך אתה חי, מבין ומרגיש את המוזיקה".
מה יש במוזיקה הקלאסית שמושך אותך אליה?
"המורכבות. הסוד שהיא מסתירה בתוכה. אולי חוסר המובנות. הרפרטואר הוא אינסופי ואי אפשר יהיה לעולם להקיף את כל היצירות, להכיר ולשמוע את כולן. זו מוזיקה מאד מורכבת, לא מונוטונית, מתפתחת. יש בהאזנה למוזיקה קלאסית הרבה דברים גלויים אבל גם הרבה סמויים. אני מניח שזה גורם המשיכה".
כשהוא לבד עם עצמו, על מערכת השמע מתנגנת בדרך כלל מוזיקה קלאסית אבל סוגות מוזיקליות שונות לא זרות לו. "אני חשוף לכל השירים העכשוויים וכשאני עם חברים בבית ספר, ברור שאי אפשר שלא להכיר גם דברים אחרים. זה מקיף אותך. אני מודה שעם הרוב קשה לי.
מילות השירים בעברית היום, למשל, זה חבל על זמן. זו מוזיקה פשוטה וקליטה. גם כל הטראנסים בנויים על מונוטוניות. לא שאני נגד. אם זה גורם הנאה, סבבה. אבל במוזיקה קלאסית יש מעבר לזה. צריך סבלנות וזה משהו שפחות קיים היום. שירים שאנחנו שומעים היום זה כמו לזפזפ על השלט. קצר ואפקטיבי. קצב הנשימה שונה. אולי זו הסיבה שפחות אנשים מתחברים היום למוזיקה קלאסית. מאד קשה לצפות מי יהיה הקהל שלה בעוד נניח 50 שנה".
שאלת המיליון דולר: איך מגיעים לקהלים צעירים?
"זו שאלה מאד חשובה. אין לי נוסחה לפצח את זה. אולי צריך לשים דגש על המשותף. אנשים שומעים גם בלי לשים לב מוזיקה קלאסית כל יום ובכל מקום. היא שם בסרטים שאנחנו רואים, בתשדירי פרסומת, בין השירים ברדיו. יצא לה שם רע וצריך לשנות את זה. חברה מהכיתה אמרה שקונצרט טוב זה כזה שאפשר להירדם בו. זה עצוב.
צריך לחפש דרכים לשבור את הדעה הקדומה שזו מוזיקה משעממת של זקנים או במקרה הטוב כזו שמתאים לשמוע לפני השינה".
אין לו בעיה עם השונות והוא יודע שבאהבתו למוזיקה יש יוצאי הדופן. "זה לא טריוויאלי. נדמה לי שאני היחיד שהולך לקונצרטים או מה שבטוח בין מעטים. לא שלא ניסיתי לתרום את חלקי בפתיחת העולם הזה בפני אחרים. השנה לקחתי שלושה חברים לקונצרט בפילהרמונית וזה היה הישג אדיר. ברור שלא אקח אותם לשמוע שנברג כי הם לא יחזרו, אבל הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי היה התחלה נהדרת".
התחרות נופלת בדיוק על מבחני הבגרות. איך זה בדיוק עובד?
"את הבגרות בתנ"ך אעשה תוך כדי התחרות. הבגרות בצהריים ובערב יש את הגמר של הקונצ'רטו הקלאסי כך שאספיק. את הבגרות במתמטיקה אאלץ להשלים ביולי. היתה דילמה בין תחרות רובינשטיין לבגרות במתמטיקה, אבל בשקלול הכללי הבנתי שהבגרות תחכה לי גם אחר כך".
