עזבו טום הנקס, לכו לאופרה

מה לא אמרו עליה. כמה יחסי ציבור ותקציבים הושקעו בה, איזה רפרטואר של קלישאות נכתב על "יצירה תרבותית ישראלית" – כזו שתאפשר גם לנו לנפח סוף סוף את החזה בגאווה לאומית. כן, "אלפא ואומגה" היא הלחישה החמה של השבועיים האחרונים בדירות היותר יקרות בעיר. אם לשפוט את גיל שוחט על יחסי הציבור שהושקעו באופרה שלו, אפשר לקדם אותו מיידית למטה אחד הקמפיינים הפוליטיים.

כבחורה סקפטית בכל הקשור לאהבה (ושיהיה ברור, אופרה זו אכן אהבה), ידוע לי בהחלט שרק לעיתים נדירות אפשר לצפות לסערה סוחפת מפגישה עיוורת. לפיכך הצטיידתי מבעוד מועד במנגנון הגנה מתוחכם שיעמוד לצדי; לנוכח רף הציפיות הגבוה שאיתו הגעתי, אפשר להבין את החששות הכבדים מאכזבה, בעיקר לנוכח החומרים שבהם עוסקת האופרה הזאת. אחרי הכל, נושא האופרה הוא אדוורד מונק, הפרשנות לפי קארל גוסטב יונג, והליברית מבית מדרשו של שארל בודלייר – בואו נודה, לא קשה לפספס בסטנדרט ציפיות כל כך גבוה.

פרימדונות ותשוקה

לפי עדותו של שוחט, האופרה נכתבה בהשראת סדרת ציוריו של מונק "אלפא ואומגה" שמבטאת, בדרכו המיוחדת-כואבת של מונק, את גרעין התשוקה הפסיכואנליטית של נפש האישה: המדונה החוטאת, הבתולה הפרוצה, האם, הפילגש, הרעיה, הדמות המפתה ומלאת המסתורין, נאמנה ובוגדנית, כרוכה אל אהבתה אך נואפת, הר געש ומקור נחמה ומגן.

עם החומרים האלו ואחרים, שוחט לוקח אותנו אל מדיום האופרה, שאיננו סתם מופע מוזיקלי עם עלילה (ואל תבלבלו חלילה עם מיוזיקל, אפילו לא של ברודווי), אלא עוסק במותה של הפרימדונה, אך לאו דווקא בשל הטרגדיה שבמוות (בשביל זה תישארו בבית עם הטלנובלה התורנית), אלא בשל תהליך ההזדככות שהיא עוברת במהלכה באמצעות המוזיקה, ושאנחנו כקהל עוברים איתה. אין מדיום נכון יותר ליצירת מלוא האפקט של החומרים מהם מורכבת "אלפא ואומגה" ושוחט מצליח להעביר את תהליך ההזדככות בעוצמה.

טוב, אז בימינו בנות המין היפה כבר לא מוכנות להתאבד בשל אהבה נכזבת (למשל, האופרות של פוצ'יני) וגם שחפת זה כבר לא תירוץ. רוח הזמן בהחלט דורשת לארגן חומרים שיתייחסו למורכבות נפש האדם באופן שישקף את כל ממדי הקונפליקט הנשי, גם העכשווי. כנראה שסיפור הבריאה, בו השתמש שוחט באופרה שלפנינו תמיד מתאים.

הנחש ואני

על מה בעצם האופרה? על אי בודד מגלים אלפא ואומגה, הגבר והאישה הראשונים, את קסם האהבה. כל החיות באי מסתכלות בתימהון על החיה המוזרה והזקופה המסתובבת בינם, ועל עיסוקם הבלתי פוסק זה בזה. בשלב זה, כשהאהבה נראית נצחית, מתערב הנחש, שמפתה את אומגה, ובארסו מעבר אותה. אלפא הזועם והשבור רוצח את ילדיהם של אומגה והנחש. אומגה, האם הפגועה והזועמת, הופכת לפאם-פאטאל, מעין הר געש נשי, ושוכבת עם כל החיות באי, שכמו חיילי המסייעת מתגאים בכיבושיהם את אומגה.

מיחסיה עם החיות נולדים לאומגה בני-כלאיים בטרם אלפא הקנאי הורג אותה. אבל בניה לא מוותרים ונוקמים את מותה. בסופו של דבר, הנחש פונה לקהל ומספר לנו כי אנו הם ילדיה של אומגה – "גרורותיה של אהבה שהתפשטה כמו נגע".

שוחט מגלה לנו דרך השימוש באומגה את הצדדים השונים המרכיבים את נפש האדם. אומגה – במעשיה, באהבתה, בבגידתה, בזעמה וביאושה – חושפת את יחסי הקונפליקט המיוחדים הקיימים תמיד בין תשוקת היצר לבין גבולות המוסר, ובין אהבת האם לאהובה. את הכאב והסבל שלה, את לבטיה ומעצוריה מול תשוקותיה הזועקות אנו שומעים במלאכת המחשבת של המוזיקה ובליברית הכתובה בעברית נפלאה. אלפא גם הוא מייצג צד בנפש, הצד החברתי יותר, אולם לאחר שהוא רוצח את אומגה אין הוא יכול עוד להתקיים בלעדיה, ואם אתם מרגישים דז'ה-וו לניטשה, זה לא מקרי.

בסיכום, אין ספק שהמקבץ של מונק יחד עם יונג ועם קריצה לשונית לבודלייר, תחת קורת יצירה אחת, הוא יומרני מאין כמותו, והפיתוי למצוא בו פגמים רב (בעיקר לאחר מצעד הראווה הפובליציסטי שנעשה לאופרה הזו, שלא לדבר על תקציבי הענק שהושקעו בה). אבל ביושר: לא משנה מה תיכננתם לעשות השבוע – בטלו הכל. רוצו לראות את אלפא ואומגה.

"אלפא ואומגה", האופרה הישראלית החדשה, תל-אביב, במשכן לאמנויות הבמה, שד' שאול המלך 19, ת"א. הצגות קרובות: שלישי, 23.1 (20:00); חמישי, 25.1 (20:00); מוצ"ש, 27.1 (20:00)