בבוקר מצאו אותו מת

ת.פ. 61139.07.14

מדינת ישראל נגד וואהל

בית משפט השלום בתל אביב

אולם 357

עיניו של וואהל טרוטות מעייפות. כבר יומיים שלא ישן. מישהו שואל: "העלית כבר את השב"ח‭"?‬ מישהו עונה: "כן, כן, כבר מכניסים אותו‭."‬ על ספסל העצורים, רגליו נתונות באזיקים, זיפים של שבועיים, הוא ממתין לעורך דין מהסנגוריה הציבורית. מגיע. שניהם ממתינים עכשיו למתרגמת מערבית. וואהל בן ‭,30‬ אולי ‭,40‬ מי יודע, אולי ‭.50‬

בוהה. לרגע עוצם את עיניו. חמיצות זיעה מתפשטת באולם. תערובת של הפחד והחום – ריח הייאוש. מה הוא רואה שם מבעד לעיניו העצומות? למי הוא מתגעגע? על מי הוא חושב? אולי לילדה הקטנה שלו, ואולי אין לו בכלל ילדה. אולי לילדו השואל אותו בבוקר: "לאן אתה הולך אבא‭."?‬

"לעבודה‭,"‬ עונה לו וואהל, "לעבודה‭."‬ בעצם, מה אני מדבר, וואהל לא יוצא בבוקר לעבודה. הוא יוצא בלילה. עדיין חושך בחוץ, ככה שהבן שאולי יש לו ישן עדיין. 3 בבוקר. אולי ‭.4‬ קם, מצחצח שיניים, שוטף פנים. האישה שלו מכינה לו כריך לדרך מבעוד יום, אולי לא.

בחושך, בדרך לעבודה, מצטרפים אליו חברים נוספים. אולי אחמד, אולי מוחמד, אולי עבד, לך תדע. בני ‭,20‬ אולי ‭,40 ,30‬ ראיתי כבר 50 ויותר. העיניים שלהם אדומות מחוסר שינה, עוד מעט יבריחו את הגבול לישראל: עוקפים, עולים, מאגפים. חלקם ייתפסו, חלקם יצליחו להתגנב פנימה, יצטרפו לשוק העבדים. מה החיים שלהם שווים, של הבלתי חוקיים האלו?

בלילה יחפשו מקום להניח את הראש, להתחבא מחורשי רעתם: המג"בניקים, השוטרים או המלשינים. חלקם ייתפסו, חלקם ישרדו את היום שלאחריו. ברי המזל, אבל ממש ברי-המזל, יצליחו לחזור הביתה לכפר לסוף-השבוע.

להביא אוכל הביתה, לחבק את הילדים, לאהוב את האישה. המיואשים מאוד יגנבו, יפרצו לדירות, יגנבו מכוניות. "עבירות נלוות‭,"‬ תגדיר את זה המשטרה. המתוחכמים יציגו בפני השוטר הלוכד תעודת זהות לא להם. "הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו‭,"‬ יגדיר את זה כתב האישום. אחת לכמה שנים יבצע מיואש כזה "פשע לאומני‭,"‬ ואנשים יגידו: "אמרנו לכם, הם כולם מחבלים הערבים הללו‭."‬

אבל מרביתם, כמו וואהל סלמן, יובאו בפני שופט. כבודו או כבודה יפסקו דמי ערבות כתנאי לשחרורו. למרביתם לא יהיה הסכום הנדרש, אפילו לא 500 שקלים. יתנו להם יומיים נוספים כדי להשיג הסכום.

במעצר, כמובן. 5 שיחות טלפון על חשבון המדינה. ישיגו את הסכום הדרוש, ישוחררו – ויילקחו למחסום. לא ישיגו – יאריכו את מעצרם ביום-יומיים נוספים, אחר כך עוד מספר ימים. (אם כי יש כאלו, בדרך כלל שזו להם עבירת הכניסה הראשונה לישראל, המובאים בפני שופט, הוא קוצב להם עונש של ימים ספורים – ולאחר מכן הם משוחררים לשטחים).

(איור: שחר קובר)

בחיים לא פגשתי את וואהל סלמן, כך שאין לי מושג איך הוא נראה. אבל אני יודע בוודאות שהתיאור שלו למעלה מדויק לחלוטין. ככה "הם" נראים. ככה "אנחנו" רואים אותם.

הוא הובא בתחילת שבוע שעבר לבית המשפט לאחר שנתפס בשהייה בלתי חוקית בישראל (שב"ח).‬ העמידו לו סנגור ציבורי, קבעו לו ערבות אותה לא יכול היה להשיג, לכן הוארך מעצרו, וביום רביעי היה אמור להופיע פעם נוספת בפני כבודה בבית המשפט.

בשעה 1 בצהריים, יום רביעי בשבוע שעבר, נכנס סנגורו, עורך-הדין ליאור אבידן, לאולמה של כבוד השופטת מעיין בן ארי. הוא החזיק דף נייר בידו. יומיים לפני כן פגש אותו אבידן באולם הזה.

 שוחחו מספר דקות, לא משהו שמישהו יזכור. הסיפור הרגיל: הבנאדם הגיע לישראל ללא אישור כדי להתפרנס. נתפס, והובא בפני שופט. כרוניקה של מעצר שב"ח.

אבידן פנה לאסף, האחראי על האולם. "תן לי שתי דקות עם השופטת‭,"‬ ביקש. "מרשי מת. בבוקר מצאו אותו בתא באבו-כביר ללא רוח חיים‭."‬ השופטת שאלה אם נפתח "תיק חס"ם" (חקירת סיבת מוות).‬ אחר כך חתמה על טופס המורה על ביטול התיק נגד וואהל סלמן. על הטופס כתוב: "מדינת ישראל נגד וואהל סלמן (עציר)"‬ ובהמשך: "ב"כ המשיב (הסנגור):‬ 'למרבה הצער המשיב נפטר. יש למחוק את הבקשה ואת כתב האישום'".‬ השופטת נעתרה לבקשה. התיק נגד וואהל סלמן ייסגר.

אני חושב עכשיו על הילדים שאולי יש לו ואולי אין לו, על האישה שאולי יש לו ואולי אין לו, על ההורים הזקנים שאולי הם חיים ואולי כבר מתו.