ואז הגיעו הבולדוזרים
כשצפיתי בהרס של אצטדיון הקופסה, התמונה שהתגלתה מולי הכאיבה בעיניים. כמו שני דינוזאורים גדולים, הדחפורים נגסו ביציעים. בית הכנסת שלי התפרק. צביקה נעים בטור רומנטי במיוחד לכבוד פתיחת ליגת העל, נפרד מהישן ומסתקרן מהחדש
לא מסובך. קחו שתי אבנים, שימו אותן במרחק עשרה צעדים צמודים עם נעל אדידס סטן סמית' מידה 42, וקיבלתם שער ראשון. תתרחקו כמה עשרות מטרים לצד השני ותבנו את השער השני, באותו רוחב, בלי לזייף - והנה יש לנו מגרש כדורגל. עכשיו נשאר רק לארגן כדור או אצטרובל מספיק עגול ואפשר לשחק כל אחר הצהריים. עם אבנים יש הרבה פעמים ויכוחים. עבר מעל הקורה, מהצד, גול? לא גול? אז לפעמים היינו לוקחים את תיקי בית הספר הכי גדולים והם היו הקורות. הכי קלאסי היה למצוא חצר עם מסגרת של עמודי חבל כביסה. זה נראה ממש כמו שער אמיתי, אבל המגרש קטן ואפשר גג לשחק שם סטנגה 2 על 2. וגם לך תיפול על יום שהשכנה לא תולה בו כביסה.
כשהיינו ילדים העיניים שלנו חילקו את הנוף לאיפה אפשר לארגן מגרש ואיפה לא. העולם לא היה יותר מאוסף מגרשי כדורגל שמפוזרים בכל מקום, ולנו רק נשאר לארגן כדור, לכבוש ולרוץ עם היד למעלה.
- זוכר את הפעם הראשונה שנכנסת למגרש כדורגל אמיתי?
- זוכר, זוכר, מה עכשיו נזכרת?!
- סתם, מנסה להבין אם פעם היה שונה.
- עוד פעם אתה עם הנוסטלגיה שלך? מה יש להבין. הכל כסף, יש חרא כדורגל והגיע הזמן שתזרוק את הרומנטיקה שלך לפח.
- דווקא בגלל החרא כדורגל אני שואל...
- תגיד, מה אתה רוצה?
- גם אז היה די חרא, אז לפחות שתישאר קצת רומנטיקה.
(שיחה שאולי הייתה באמת על כדורגל שאולי היה באמת)
אנחנו אוהבים לא פעם להתייחס אל כדורגל כאל דת. הטקסיות, הקהילתיות, להט האמונה והזעקה-תפילה שמגיעה אחרי גול של הקבוצה שלך בדקה ה-90: "יש אלוהים!" לפי ההיגיון הזה, אצטדיון כדורגל הוא בית מקדש או לפחות בית כנסת. וזה דווקא נחמד למצוא בית כנסת שאפשר להיכנס אליו עם גרעינים וטרופית.
אם פעם קראו לבתי הכנסת שלנו "הקופסה" או "האורווה", עכשיו יש להם שם של הטייקון ההוא מ"שיטת השקשוקה". הם נוצצים יותר, גדולים הרבה יותר ומזכירים את האצטדיונים המרהיבים מאירופה. תשכח מבית הכנסת השכונתי עם הגבאי שקורץ לך בכניסה, זו כבר קתדרלה עם תקרה גבוהה ונברשות ענק. ולא, פה לא מכניסים גרעינים וטרופית.
אז מה זה אומר? שהלכה האינטימיות? שדפקו את הקהילתיות? ולך תמצא פה במפלצת הארכיטקטונית העצומה את אלוהים. רומנטיקנים מושבעים יענו מיד "כן" נחרץ, אבל נראה שהתשובה קצת יותר מורכבת. אנחנו בטוח מאבדים משהו במעבר מהמגרשים השכונתיים לאצטדיוני הענק, אבל גם מרוויחים, וכנראה הרבה יותר.
זה נחמד להתרפק על יציעי העץ בקופסה, אבל בסופו של יום זה היה מגרש מרופט שכירסמו אותו מלמטה ערצבים. זה יופי להתגעגע לתמונות בשחור-לבן של משאיות שנצמדות לחומת האורווה כשעל הגג שלהן מתגודדים עשרות אוהדים שהרוויחו משחק חינם, אבל האם אלה שכן שילמו כרטיס קיבלו תנאי ישיבה וצפייה טובים יותר? וגם אוהדי מכבי חיפה מוזמנים לשמור בזיכרון איפה בדיוק ישבו בקריית-אליעזר, ואיך תמיד המזוקן עם חולצת ארמלי התמקם שורה מתחת והסתובב בכל פעם שקיללו, אבל שלא ישכחו את מסלול האתלטיקה, אחת ההמצאות הכי מיותרות באצטדיוני כדורגל.
יש לי בזיכרון של הסמארטפון צילומי וידיאו של בולדוזרים עולים על הקופסה. אין לי מושג למה הלכתי לראות את ההרס מקרוב, אני רק יודע שהיה צהריים וחם והרגליים שלי הובילו אותי לשם. כשהגעתי למקום התמונה שהתגלתה מולי הייתה מכאיבה בעיניים. כמו שני דינוזאורי ענק הדחפורים נגסו ביציעים ופירקו אותם באיטיות משונה. בלי הוד, בלי הדר ובלי דרמה גדולה. תחילת אוגוסט, אלף מעלות צלזיוס, ואלה מפרקים לי את בית הכנסת. מדי פעם עצר מישהו ברחוב, זרק מילה נוסטלגית ושלף טלפון כדי לצלם.
פתאום הגיע עודד מכנס. גם הוא בא להיפרד והביא איתו את שני הבנים. אחד מהם, לוחם בצנחנים, יצא יומיים קודם מעזה והאסוציאציה שלו עפה על אוטומט . "זה באמת מזכיר את עזה", הוא זורק בחיוך מריר למראה ערימת החורבות שנשארה מיציע 1. אבא עודד מוודא שהחומה הצפונית עדיין עומדת, ורץ לחפש שם משהו. כשהיה נער במכבי נתניה העסיקו אותם בקיץ בעבודות אחזקה שונות במגרש, ובאחת הפעמים הוא לקח דלי צבע וכתב בגדול מתחת ליציע "עודד מכנס". רגע לפני שהורסים הכל, הוא בא לראות שהשם שלו עדיין שם.
בדרך הביתה המחשבה שהיבהבה לי בראש במשך שעה ארוכה החלה להתבהר: אני מת על האצטדיון החדש של נתניה ונהנה לראות את העיניים המתפעלות של הבן בכל פעם שמתקרבים לשער הכניסה. אבל אם אפשר, לפני שהורסים ושוכחים הכל, רק לוודא שמי שהיינו ומה שהיינו פעם, עדיין שם.
