אקשן!

אבי לרנר לא אוהב להתראיין, ובאמת, כשניגשתי לחפש ראיונות עבר איתו ברשת, בקושי מצאתי אחד. זה מוזר כי מדובר באחד המפיקים הישראלים הידועים ביותר בעולם, שהפיק למעלה מ-320 סרטים ועבד עם טובי השחקנים בהוליווד. מי שמכיר אותו אומר שהוא נחמד, חביב ולא מסתובב עם פוזה של מפיק הוליוודי מצליח, למרות שהוא בדיוק כזה. האנשים שעובדים איתו כל כך אוהבים אותו, שגם כשהחבילה ביניהם מתפרקת, יש להם רק דברים טובים להגיד עליו. שותפו בחברת הסרטים ‘ניו אימאג’' ו’מילניום’, דני דימברוט, החליט לעזוב את החברה לפני כשנה, ובכל זאת נשאר חבר טוב. "אבי ואני חברים בלב ובנפש”, אומר דימברוט, "כמו אחים. לעבוד שלושים שנה ביחד זה לא קל ויש עליות וירידות. היתה בינינו חלוקת תפקידים ברורה. היינו שותפים שווים ואין לי שום טענות כלפיו. אני אוהב אותו, הוא עשה לי רק טוב בחיים. נפרדנו כחברים ונשארנו חברים, יש לנו יחסים נפלאים”.

אז למה הם בכל זאת נפרדו? כמו שדימברוט רואה את זה, לאבי יש אומץ להשקיע בסרטים סכומים אדירים שהיו גורמים התקף לב לרוב האנשים. דימברוט, הזהיר יותר, הרגיש שאינו שולט בהוצאות. כל עוד הם השקיעו בסרטים בעלי תקציב קטן יחסית, מיליון דולר, שני מיליון, דברים התנהלו ברגיעה, אבל כשהתחילו ההשקעות האדירות, דימברוט החליט שזה מסוכן מדי עבורו.

צריך להיות בעל עצבי ברזל מיוחדים כדי להשקיע עשרות מיליוני דולרים בסרט, גם הוא מתהדר בשמות כמו סילבסטר סטלון, ארנולד שוורצנגר, מל גיבסון וג'ייסטון סטיית'אם. אבל לרנר, שהשקיע 100 מיליון דולר בסרט השני בסידרת הבלתי נשכחים (The Expendables 2) ו-90 מיליון דולר בשלישי (הראשון עלה 80 מיליון, ממש כסף קטן) לא מניד עפעף. "אנחנו אף פעם לא מפסידים”, הוא מרגיע, “אנחנו מוכרים את הסרט מראש. עד היום לא הפסדתי על אף סרט שהפקתי. אם יש לי 100 מיליון דולר ב- Pre-sale אז אין לי סיבה להיות מודאג”.

הראיון עם לרנר מתקיים במשרדו על שדרות ווילשיר. השעה כבר אחרי חמש כשאני מגיעה, אבל העסקים שם כרגיל. אף אחד לא הולך הביתה וגם לא מגלה סימני תזוזה. את הקירות מקשטות עשרות תמונות שלו - עם רעמת השיער הלבן שהפכה לסמלו המסחרי, החיוך הרחב מכווץ העיניים הכחולות - ביחד עם כל כוכב אפשרי, כולל אל פאצ'ינו, איתו הוא יוצא לארוחת ערב מיד לאחר הראיון.

חוץ מהתמונות האישיות, מקשטים את הקירות פוסטרים ענקיים של סרטיו. עד לפני מספר שנים יכולתם לראות שם בעיקר פוסטרים של סרטי אקשן בכיכובם של ז'אן קלוד ואן דאם, סטיבן סיגל ו-ווסלי סנייפס. היום יש שם גם פוסטרים של סרטים מסוג אחר כמו: Good People (בכיכובם של ג'יימס פרנקו, טום ווילקינסון וקיית האדסון), Before I go to sleep (ניקול קידמן, קולין פירת’) Olympus has fallen ( ג’רארד בטלר, אהרון אקהארט ומורגן פרימן) ואיש הקרח (בכיכובם של מייקל שנון, ריי ליוטה ווינונה ריידר). אבל לפני שתחשדו בלרנר שהוא מנסה חלילה וחס לזכות באוסקר, הוא מיד מרגיע. "אנחנו לא בעסק של האוסקרים, אנחנו בעסק של הפקת סרטים רווחיים. לעולם לא אשקיע בסרט שלא אחשוב שהוא רווח”.

עד לפני מספר שנים הצלחת יפה מאוד מהפקת סרטי אקשן קטנים יותר שעברו לוידיאו, היום אתה משקיע עשרות מיליוני דולרים בסרטים וצריך גם לדאוג בגלל נושא הפיראטיות. זה שווה?

"הפיראטיות היא בעיה קשה ואנחנו מפסידים בגללה הרבה כסף, אבל עדיין מרוויחים מספיק על מנת להצדיק את הפקת הסרט. כשאני מפיק סרט, ברור לי מראש ש-24 אחוזים ילכו לאיבוד בגלל הורדות לא חוקיות. ב-The expendables 3 הפסדנו כ-250 מיליון דולר בהכנסות עתידיות. עשרה מיליון איש ראו את הסרט באופן לא חוקי באינטרנט עוד לפני שהוא נפתח בבתי הקולנוע. זו בעיה שניתן לטפל בה אם יהיו חוקים נוקשים יותר ועונשים מרתיעים. הבעיה היא שיש לנו נשיא חלש שזה לא מעניין אותו. מי שמוריד סרט באופן לא חוקי הוא בפירוש גונב וצריך לחוקק חוקים שיענישו אותו”.

איך בדיוק?

"לנתק אותם מהאינטרנט זו אפשרות אחת. זה מתחיל מהבית, אם ההורים יאסרו על ילדיהם להוריד סרטים, הילדים יפחדו מעונשים ויפסיקו אולי להוריד. הייתי מאוד רוצה לראות חוק בעניין הפיראטיות כי זה די מייאש להפסיד אחוז כה גדול מההכנסות שלנו לנושא הזה. אם אנשים נענשים על גניבת כלי רכב למשל ונשלחים לכלא, מדוע אנשים שגונבים סרטים לא צריכים להיענש?”

בניגוד לאולפנים אחרים המסתפקים בתביעה ומלחמה באתרים המאפשרים הורדות בלתי חוקיות, הרי סרטי ‘מילניום’ החליטו ללכת גם אחר משתמשים אינדיבידואלים. מדובר כמובן בתהליך מסורבל יותר שבו הצוות המשפטי מזהה את המשתמשים על פי כתובת ה- IP שלהם ושולח מכתבי אזהרה או בקשה לתשלום עבור גניבת הסרט. "זה הרסני שכאן באמריקה, המשטרה, בתי המשפט והקונגרס לא עושים דבר על מנת למנוע מאנשים לגנוב קניין רוחני ממפיקים ואולפנים”, אומר לרנר.

האם איכפת לך מה המבקרים כותבים על הסרטים שלך?

"אני לא אוהב מבקרי קולנוע. עד היום הזה לא פגשתי מבקר אחד שאני מעריך את דעתו. המבקרים אוהבים לקטול רק בגלל שבא להם, בעיקר הישראלים. זהו סרט אקשן? אז הוא בטח לא טוב. אני לא בטוח שהם בכלל רואים את הסרט. על The Expendables 3 היה מבקר אחד שקרא לכוכבי הסרט ‘חבורה של זקנים’, או משהו בדומה. תראי איך סטאלון נראה”, הוא מצביע על תמונה של השחקן בן ה-68, שהוא אחד מחבריו הטובים, ”זה חתייאר זקן? הלוואי על כל אחד להיראות ככה בגילו”, הוא נעלב בשמו של סטאלון. "אם לא אהבתם את הסרט, כיתבו בדיוק מדוע לא אהבתם אותו, האם היה זה המשחק? הבימוי? למה לקטול סרט סתם? רק בגלל שאני הפקתי אותו? בארץ לא יודעים לפרגן ואין לי מושג ממה זה נובע”.

אז בשביל מה אתה קורא את הביקורות אם אתה יודע מראש שהם לא מפרגנים לך? לא קל יותר להתעלם?

"אני לא יכול להגיד שלא איכפת לי. כל אחד רוצה בהכרה ושיאהבו את מה שהוא עושה. כן, באיזשהו מקום, זה כואב. אפילו שמרתי חלק מהביקורות באחת המגירות כאן”, הוא מפתיע בגילוי לב. "אבל מה שיותר מפריע לי מהביקורות הן ההורדות הפיראטיות ומה שאיכפת לי יותר זה אם אנשים אהבו את הסרט והלכו לראות אותו”.

עם חיים סבן, סילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר. צילום: טיפני רוז

לחדר נכנס פתאום בועז דווידזון, חברו הטוב של לרנר מזה 45 שנה ושותפו לעשיה מאז 1995. דווידזון ("אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה", "צ'ארלי וחצי"), הגיע ללוס אנג'לס עוד שנים קודם לכן והצטרף לחברת ‘מילניום’ כשהוא מופקד על הצד היצירתי. דווידזון גם מתקשה להבין מהיכן נובע חוסר הפירגון של המבקר הישראלי ואנחנו פוצחים בדיון במטרה לפענח האם מדובר בקינאה, צרות עין או אולי חוסר אהבה לסרטי פעולה. אבל עוד לפני שהצלחנו לפצח את החידה, נכנסים לחדר עוזריו של לרנר ומבשרים על החתמתם של ג'ייסון סטיית'אם וג'רארד באטלר לסרטים חדשים. לרנר מחייך בשביעות רצון, לא שהיה לו ספק בכלל.

החשיכה יורדת, כבר אחרי שש, אבל במשרדו של לרנר לא שמעו על 9-5. זה נכנס וזה יוצא ושמות מוכרים מתעופפים בחלל החדר ביחד עם איזכור של עשרות מיליוני דולרים לסרט הזה ולסרט ההוא. מה שמפתיע בכל זה הוא שסרטי אקשן הם לא בדיוק הז'אנר החביב עליו. "אני אוהב סרטי דרמה טובים".

למרות שאין לו כוונה לצלם בישראל, פשוט משום שסרטים ישראלים אינם רווחיים, לרנר מקפיד לתרום לפסטיבל חיפה ופסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס, אליו הוא מגיע מדי שנה. הוא גם אורח קבוע בערבי הגאלה של ה- FIDF (ארגון הידידים האמריקאים של צה"ל), לו הוא תורם בנדיבות. מתלווה אליו דרך קבע ידידתו הקרובה, המפיקה לטי גרובמן, המעידה עליו: “אבי הוא אחד המפיקים העצמאיים היחידים ששרדו בעיר בגלל שהוא קומבינציה מושלמת של איש עסקים קשוח עם נשמה של זהב, והוא גם תומך ענק בישראל”.

לרנר כבר הגשים כמה חלומות לצעירים. אחד מהם הוא הבימאי אריאל ורומן, שהגיע למשרדו ביחד עם המפיק הישראלי אהוד בלייברג העובד עם לרנר. ורומן הציע ללרנר את התסריט שכתב לסרט "איש הקרח", המבוסס על סיפור אמיתי של רוצח סדרתי. לרנר נתן לורומן – במאי טרי ולא מוכר – לביים את הסרט בתקציב של 10 מיליון דולר.

אתה הולך לראות סרטים ישראלים בפסטיבל? היה משהו שאהבת במיוחד?

"כן. למעשה, אני הולך לעשות רימייק לשניים מהם: "לצוד פילים" וכנראה גם "שושנה חלוץ מרכזי". הבימאי של לצוד פילים, רשף לוי, יביים גם את הסרט בגירסתו האמריקאית".

זהו חלומו של כל קולנוען ישראלי, לעשות סרט אמריקאי. אתה מקבל הרבה פניות מישראלים בתחום?

"כל יום. אבל יותר מבמאים ופחות משחקנים".

שחקנים שאתה עובד אתם הופכים לחברים טובים?

"מה זה חברים? חברים יש רק בצבא. אבל כן, יש לי קשרים טובים עם רבים מהם. אני ממשיך מכאן לארוחת ערב עם אל פאצ'ינו ואני יוצא לבלות הרבה עם סטאלון, רוברט דה נירו, ארנולד שוורצנגר, ניקולס קייג' ואחרים”.

החלום הגדול של לרנר כשהיה צעיר, היה בכלל להיות כדורסלן. הוא שיחק בהפועל חיפה, אבל בעיות ברכיים חיסלו את החלום. בצבא היה קצין בצנחנים וב-1969 התחיל לעבוד עבור משה דיין. הוא כבד זמן קצר עבור מפלגת העבודה בחיפה, עד שהחליט לשנות אווירה וטס לדרום אפריקה, שם עבד אביו כאיש מכירות של חלקי רכב. הוא מצא עבודה כבונה גגות אצל קבלן ישראלי, החזיק מעמד בעסקי הגגות כשנה ואחר כך התחיל לעבוד כברמן. גם בבר הוא נשאר זמן קצר בלבד והלך ללמוד קולנוע.

כניסתו לענף הקולנוע התחילה בדרך לא שיגרתית. אביה של אשתו היה בעל רשת בתי קולנוע והוא התחיל לנהל את קולנוע הדרייב אין הראשון בתל אביב. לרנר, שהיה ונשאר איש חרוץ ונמרץ, למד במשך היום באוניברסיטת תל אביב, אחר הצהריים עבד בבנק דיסקונט ובלילה ניהל את הדרייב אין. בשנת 1976 הוא כבר חסך מספיק כסף כדי לרכוש את העסק. בסוף שנות ה-70 קנה את בית הקולנוע ‘תל אביב’ ושנות ה-80 סימנו את תחילת קריירת ההפקות שלו, עם שותפות אליה נכנס עם מנחם גולן ויורם גלובוס והקמת חברת סרטים בדרום אפריקה.

אחד הסרטים הראשונים שהפיק היה "מיכרות המלך שלמה" בשנת 1984 עם ריצ'ארד צ'מברליין ושרון סטון (הסרט שגילה אותה), ואחר כך הגיעו עוד 60 סרטים. התקופה בדרום אפריקה לימדה את לרנר שיעור חשוב על הפקות סרטים, מה שהוביל אותו לפתוח בהמשך את חברות ‘מילניום’ ו’ניו אימג’' בארה"ב, ביחד עם דני דימברוט.

לרנר מתייחס להפקות כאל מתימטיקה מדוייקת. הוא בודק כמה יוכל לקבל מסרט בו משתתפים צ'אק נוריס וסילבסטר סטאלון, וכמה מהסרט בכיכובם של ג'רארד באטלר ומורגן פרימן, והאם הקומבינציה הזאת של השחקנים משמעותה סרט קולנוע או סרט שיעבור ישר לדי.וי.די. עם אותו חישוב, הוא שכר את מל גיבסון לפרק השלישי בסדרת ‘הבלתי נשכחים’, מה שהוכיח את עצמו. אפילו המבקרים, שלרנר לא ממש אוהב, החמיאו לליהוקו של גיבסון. אז כן, לרנר מאוד מחושב כשהוא משקיע עשרות מיליונים בסרטים שלו. הפיראטים אמנם גונבים ממנו, אבל הוא עדיין מרוויח יפה ועוד נשאר לו עודף.

כשלרנר לא עסוק בחיפוש אחר הלהיט הבא, הוא מעביר את זמנו במשחק טניס, שחמט עם חברים, צפייה בסרטים בבית הקולנוע או במשחק הלייקרס בסטייפלס סנטר, שם הוא יושב על הספסל במגרש, לא הרחק מג'ק ניקולסון, בילי קריסטל וחיים סבן. לפעמים תראו אותו קם וצועק עם השופט, עוד אחת מהפריביליגיות שבלהיות מפיק סרטים מפורסם.

את היום שלו הוא פותח בקריאת ‘ידיעות אחרונות’ והוא עוקב בדאגה אחר ההתרחשויות בארץ. במבצע צוק איתן, הוא חבר ביחד עם כ-200 מאנשי תעשיית הבידור האמריקאית לחתום על הצהרת תמיכה בעד ישראל וזכותה להגן על עצמה. איתו חתמו על העצומה מספר מחבריו הטובים כסילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר.

היית שוקל לקחת לסרט שחקן שהתבטא נגד ישראל כמו חוויאר בארדם למשל?

"מצחיק שאת שואלת כי בדיוק הסוכן שלו הציע אותו לסרט שלי".

נו?

"עדיין לא נתתי תשובה, אני חושב על זה בדיוק בגלל הסיבה הזאת".

האם חשבת פעם גם לביים?

"לא. אבל רציתי להיות שחקן, הבעיה היא שאף אחד לא מוכן לתת לי תפקיד בסרט”, הוא צוחק.

'נו, אולי בועז דווידזון יסכים ללהק אותך’, אני מציעה. דווידזון, היושב איתנו במשרד, שוקל לרגע ועונה, "נראה, אבל רק לסרט פורנו".