מחוץ לכוורת

כוורת היום (גבריאל בהריליה)

הופעתם בעבר בארה״ב בפורום הזה?

דני: ״כן, אבל לדעתי לפחות עשר שנים לא הופענו בהרכב הזה בארה״ב״.

גידי: ״לא הייתי המון זמן באמריקה, אולי ארבע-חמש שנים וגם אז זה היה ביקור קצרצר של שלושה ימים. ממלא אותי אושר גדול לראות קהל שמח ואני מאד מתרגש להגיע״.

אפרים: ״אני יודע בדיוק כמה זמן לא היינו שם כי בדיוק בדקתי את הדרכון ואת התוקף של הויזה: שבע שנים! הפעם אנחנו דווקא מתחילים את הביקור בחוף המזרחי ואז עוברים למערבי. זאת אומרת שקודם נקפא ואח״כ נפשיר״.

מה תנגנו בהופעה מתוך הרפרטואר הבלתי נגמר של כל אחד ואחד מכם? האם נקבל את מנת הכוורת שפיספסנו?

דני: ״הרפרטואר במופע לא מתחכם. זו נוסטלגיה נעימה. המיטב של המיטב. כולנו יחד וכל אחד לחוד, 'גזוז', 'כוורת' ו'דודה'. אלון אולארצ׳יק ישיר מהלהיטים שלו ומזי כהן הגדולה מאלבומי הסולו שלה וגם כמובן את 'רוני', 'חללית' ו'תשע בככר' מימי גזוז. היריעה מאד רחבה. חוץ מאיתנו יש לנו חמישה נגנים ואנשי צוות קבועים שמלווים אותנו גם בהופעות בארץ. זו חתיכת הפקה! זה כיף טהור עבורנו ואנחנו צוות מגובש עם מופע מדויק ומשויף. לא יהיה איחוד נוסף של כוורת. סגרנו את הבסטה, מה שנקרא. אם מאיר פניגשטיין, הלא הוא פוגי, שמתגורר לסרוגין בישראל ובלוס אנג׳לס, יהיה בקליפורניה בזמן הביקור שלנו, נשמח לארח אותו ולבצע שיר או שניים של כוורת ביחד״.

גידי: ״זה ממש לא מופע משירי כוורת. אנחנו מבצעים הרבה שירים מקריירות הסולו שלנו. אם פוגי יהיה נופיע איתו כי הוא מתוק ואנחנו חברים טובים״.

אפרים: ״כל איחוד שעשינו היה בגדר האיחוד האחרון. אח״כ הגיעו כל מיני נסיבות. היום אנחנו כבר אנשים מבוגרים, חלקנו לא לגמרי בריאים וזה קשה. האיחוד היה לפני פחות משנתיים והסיכוי שיקרה שוב בעתיד שואף לאפס מוחלט. יצחק קלפטר חייב לשבת כדי לנגן וגידי שבר את עצמו לחתיכות לפני המופע בפארק ומאז הוא די צולע. זה לא כל כך פשוט. גם הנסיעה לאמריקה זה מאמץ פיזי גדול, אל תשכחי שרובנו בני שישים פלוס. תמיד מילאנו אולמות, גם כשהופענו בחו״ל. כדאי לקחת בחשבון שאפילו סיבוב של הרכב מצומצם כמו שלנו לא יקרה שוב בעתיד״.

דני: ״אנחנו מאד משפחתיים, חלקנו עובדים יותר מארבעים שנה ביחד, זה לא צחוק. המפגש עם הקהל הישראלי באמריקה הוא תמיד כמו אערוע משפחתי. שמעתי שההדסון קפוא, אז נשתדל לחמם קצת את הקהל ולבלות איתו שעתיים. אנחנו באים כדי לחגוג״.

להקת ״כוורת״ הוקמה בשנת 1973 ע״י סנדרסון שצירף אליו כמה מיוצאי להקת הנח״ל בה שירת. גידי גוב שימש כזמר הראשי, יצחק קלפטר, אלון אולארצ׳יק ואפרים שמיר ניגנו בגיטרות, מאיר פניגשטיין היה המתופף וה״פוגי״ ואילו יוני רכטר ניגן בפסנתר והלחין. הם נחשבו ל״שבעת המופלאים״ של המוזיקה הישראלילת והסינרגיה ביניהם הולידה שלושה אלבומים. בשירים ובמערכונים שיצרו היה הומור נונסנס, שהפך לפסקול של דור שלם ואחר כך לפסקול של ילדי אותו הדור. בשנת 76׳ התפרקה הלהקה ושנתיים אחר כך סנדרסון הזמין את גידי גוב להצטרף אליו בלהקת ״גזוז״, בה השתתפה מזי כהן ששימשה כקול נשי דומיננטי. הלהקה פעלה כשנתיים, שלאחריה גוב-סנדרסון החליטו לפנות לכיוון יותר רוקיסטי עם להקת ״דודה״, שהוציאה אלבום אחד בלבד ומתוכו זכורים הלהיטים ״ערב אבוד״, ״לידיה הלוהטת״ ו״אלף כבאים״. מאז תחילת שנות השמונים חברי להקת ״כוורת״ התמקדו בקריירות הסולו שלהם. חלקם עברו לגור מעבר לים. פניגשטיין עבר להתגורר בלוס אנג׳לס וייסד בה את פסטיבל הקולנוע הישראלי. אולארצ׳יק נסע ללימודי מוזיקה ב״ברקלי״ שבבוסטון, סנדרסון שגדל כילד בניו-יורק ניסה בשיתוף המפיק חיים סבן לתרגם את ההומור הכחול-לבן לאנגלית ושמיר ניגן בלהקה מקומית בארה״ב.

אפרים: ״גרתי קצת באמריקה, גם בניו-יורק וגם במיאמי. זה היה בשנת 84׳-85׳. רציתי בעיקר לשמוע מוזיקה ולהכיר אנשים בתחום. ניגנתי עם להקה של מוזיקאים ולמדתי בצורה לא פורמלית. אמריקה מושכת אותי יותר מאיזורים אקזוטיים או מאירופה. אני מתחבר לרוק'נרול, לבלוז וג׳אז ופחות לנופים או לאוכל״.

השיער הלבין אך המוזיקה נשארה צעירה. סנדרסון ושמיר (עמית שאבי)

למה בחרת לחזור לארץ?

אפרים: ״אני חושב שכל אחד צריך לחיות איפה שבא לו וטוב לו. בזמנו באתי לטעום והחלטתי לחזור. למוזיקאים צעירים אני מאד ממליץ דווקא לא לחיות בישראל, לפחות לתקופה. עדיף להימצא בסביבה שבה אפשר ללמוד ולהיות בזירה בה קורים דברים. בישראל יש הרבה כשרונות אבל השוק מאד קטן ומוגבל. כל הטובים עוזבים כי קשה גם לעבוד בתחום וגם להתפרנס. תראי למשל את אבישי כהן, הבסיסט. גם כשהוא חי בארץ הוא פועל בחו״ל״.

אולארצ׳יק חזר לארץ במקביל לחזרה שלך והתקבל בחום עם ״בא לשכונה בחור חדש״ וגם פוגי חזר לישראל לאחרונה אחרי שלושים שנה באמריקה.

אפרים: ״מאיר חזר לארץ מסיבות משפחתיות. אני מניח שרבים מהישראלים בחו״ל היו מעדיפים לחיות בארץ אם הם יכלו לאפשר לעצמם את אותה איכות החיים. אני חושב שפוגי אוהב לחיות בישראל אבל הוא קרוע בין לעבוד בלוס אנג׳לס לבין לחיות בארץ. שלא תביני אותי לא נכון, אני אוהב לגור בישראל, ישראל היא כמו סם ממכר. יש כאן משהו שלא נמצא בשום מקום בעולם. אבל לצד הפלוסים הגדולים יש גם מינוסים גדולים. אני מרגיש די בר מזל כי הקמתי משפחה ואני די מסודר כלכלית. בסופו של דבר, הרבה ישראלים חולמים לחזור לארץ ומחכים לרגע הנכון. השאלה היא אם הרגע הנכון הזה יגיע מתישהו״.

כוורת אז (יעקב אגור)

אתם מוכנים לבחירות?

דני: ״הבחירות? זו חובה. עדיין לא החלטתי במי אני בוחר. נוצר מין מצב מסונדל. הגושים הגדולים מנטרלים אחד את השני כך שאי אפשר להזיז מהלכים. זהו למעשה סיפור חיינו כאן״.

גידי: ״אני אשמח להצביע בבחירות. אני משער שאני יודע עבור מי אצביע, הכיוון הכללי הוא בין סתיו שפיר ליאיר לפיד. משהו באיזור הזה. יש כל כך הרבה דברים שחייבים להשתנות בכנסת הבאה, בעיקר בתחום העזרה לחלשים. זה מה שצריך להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי״.

אפרים: ״רוב הסיכויים שאצביע למפלגת 'הירוקים׳. הם לא נכנסו בכנסת האחרונה ואני לא בטוח שהם יעברו את אחוז החסימה גם הפעם, אבל בכל קואליציה שהם יהיו יהיה לפחות מי שידאג לנושא איכות הסביבה שעליו אין מחלוקת. אני מיואש משמאל ומיואש מימין. באופן כללי, ישראל משולה בעיני לרכבת שבה הנהג חטף התקף לב והנוסעים מתווכחים באיזה צד כדאי לשבת על מנת להינצל. העניין הוא שאף אחד לא חושב להחליף את נהג הקטר תוך כדי שהרכבת דוהרת. אני לא יודע אם זה בכלל אפשרי ואני לא ממש אופטימי. מישהו צריך לדאוג לעתידה של המדינה. האידאולוגיה הימנית וגם השמאלית הוכיחו שהן לא יעילות מספיק. אף אחד לא מפגין יצירתיות ואומץ והעם מפולג״.

גוב שכיכב בתוכניות טלוויזיה והתגלה כדמות גרגרנית ומיטיבת לסת יצלם בקרוב את העונה השניה של התוכנית ״המסע המופלא של גידי ואהרוני״, המשודרת בערוץ עשר הישראלי. במסגרת התוכנית גוב והשף ישראל אהרוני מטיילים בעולם וטועמים מאכלים אותנטיים ופוטוגניים.

גוב: ״היו דיבורים לצלם את התוכנית באמריקה. מסע בעקבות הסטייק המושלם, יש הרי אוכל משגע אצלכם. זה ירד כרגע כי זה מורכב מדי ויקר מדי. אולי בהמשך״. סנדרסון ממשיך בעשייה המוזיקלית שלו והשבוע הוא שיחרר סינגל חדש מתוך האלבום הבא, ״לא כדאי לי״.

סנדרסון: ״יש בשיר קול פוליטי ביקורתי מסוים. למשל, יש בו שורה שאומרת: 'אנחנו לכודים בתוך מעגל, בין קיצוני למתון. אנחנו מתכתשים באופן טוטל, בודקים כל פסיק מבפנים'. כשאנשים חושבים בקטן, לא נעשים שינויים גדולים״, הוא מסביר. שמיר מטפח בחודשים האחרונים את פרופיל הפייסבוק שלו שמונה אלפי עוקבים מושבעים. הוא משתף אותם מדי יום בהגיגים ובתובנות ולא מהסס להתווכח ולהתפלסף.

אפרים: ״יש לי בערך עשרת אלפים עוקבים. אם אני לא מוציא אלבום, אף אחד לא מראיין אותי או שואל את דעתי ולכן פייסבוק זה סוג של עיתון פרטי עבורי שבו אני יכול לומר את מה שאני רוצה, בלי התערבות. אני לא מחוייב בחוקי עתונות, לא מחוייב להיות אוביקטיבי או שקול. אני נאמן לרגשות שלי, אני יכול לכתוב שטויות ואחר כך לתקן. אף אחד לא יכול לפטר אותי. זה פשוט כלי ביטוי אדיר״.

שתף אותנו בסטטוס האחרון שפרסמת.

״כתבתי על המשפחה הישראלית שהשתוללה במטוס בגלל שלא מכרו להם שוקולד. הם הוציאו שם רע לבוחרי הליכוד. אפילו הליכודניקים הזדעזעו מההתנהגות המבישה הזו. יש בחירות בקרוב וזה מייצר המון מתח. החברה הישראלית מאד טעונה ועצבנית״.

נקווה שהטיסה שלכם לאמריקה תעבור בשקט ובשלווה.

דני: ״לא לדאוג, אני מביא איתי המון שוקולד, למקרה שמישהו יצטרך״.

אפרים: ״אני אורז טובלרונים״.

יהיה לכם זמן לקצת פלז׳ר בביקור?

דני: ״הלו״ז שלנו מאד צפוף. מתוכננות לנו חמש הופעות בעשרה ימים״.

גידי: ״אהרוני נתן לי כתובת של מסעדה יפנית בניו-יורק ואמר לי לא להחמיץ. הלוואי שנוכל גם לראות מופע של בילי ג׳ואל, הוא מופלא בעיני. אני מקווה שישאר לנו קצת זמן לקנות כמה דברים לנכדות״.

אפרים: ״בניו-יורק נהיה רק יומיים-שלושה. לא נספיק כלום. בין הבאלאנס, החזרות, להתקלח, להגיע, לצאת, לזוז... את רוב המסע נעביר בלהיכנס ולצאת ממטוסים. אני לא טייל באופי שלי. לא אוהב לטוס. זו הזדמנות בשבילי לשלב טיול ועבודה כשמישהו אחר מארגן הכל ודואג לפרטים הקטנים. אני פשוט מתגעגע לאמריקה באופן כללי. בתור טיפוס מאד עירוני, מרתק אותי לרדת לרחוב ופשוט ללכת ולשוטט. בניו-יורק יש למעשה את כל מה שאני אוהב״.