האם הטיפול הפסיכולוגי עדיין סובל מתדמית שלילית?

לפני מספר שנים התקשר אלי בחור ישראלי כבן שלושים פלוס וביקש לקבוע פגישה ראשונה על מנת לדבר על אפשרות של טיפול. כשביקשתי מעט פרטים, ענה לי בפשטות: "הגיע הזמן. כל החברים שלי בטיפול, אז אני מרגיש שאולי גם לי כדאי לנסות". תשובתו נשמעה קצת משעשעת, ומן הסתם זו לא הייתה הסיבה היחידה לפנות לעזרה, אך נתנה לי להבין שרוחות חדשות מנשבות בשדה הטיפול הפסיכולוגי.

נראה לי שכיום, בחברה המערבית, הטיעון ש"רק משוגעים הולכים לפסיכולוג" החל להעלות אבק. הסיבה לכך היא משום שטיפול פסיכולוגי כבר מזמן לא עוסק אך ורק במחלות נפש, אלא מתרכז גם בטיפול בבעיות חיים של אנשים שהם בריאים בנפשם ופונים לעזרה מקצועית על מנת להתמודד עם לבטים פנימיים או קשיים במשפחה, בחיי האהבה או בעבודה.

אין לי ספק שבחוגים שמרניים, כמו בחברה החרדית, מי שפונה לטיפול עדיין נחשב לחריג, ובכל זאת, גם שם כבר לא הולכים יותר אך ורק לרב לקבל עצות אלא פונים ליעוץ מקצועי במרפאות לבריאות הנפש שקיימות בתוך הקהילה הדתית. ישנם אפילו חרדים שמעדיפים "לצאת החוצה" ולראות מטפל או מטפלת חילוניים על מנת לשמור על פרטיות.

אמנם בהוליווד הטיפול תמיד היה באופנה, ועל כך אמר ג'וני קרסון המראיין האגדי כבר לפני כארבעים שנה, ש"בהוליווד מי שלא נמצא בטיפול נחשב למשוגע".  בחיים הפוליטיים, לעומת זאת, אסור היה להודות בשימוש בשירותים פסיכולוגים: ב-1988 התמודד מייקל דוקאקיס על נשיאות ארה"ב מול ג'ורג' בוש האב. ברגע שנודע כי בעבר היה בטיפול משום שסבל מדיכאון, המירוץ בעצם הסתיים. לעומת זאת בשנת 2000,  אל גור, שהתמודד נגד ג'ורג' בוש הבן, דיבר בגלוי על הטיפול שעברו בני משפחתו בעקבות מותו הטראגי של בנו ואיך הטיפול עזר למשפחה להתגבר על האובדן.

מכיוון שאני עוסקת במקצוע כבר למעלה משלושים שנה, אני בעצמי יכולה להעיג על שינויים שחלו בחברה ועל השינוי בתדמית הטיפול הפסיכולוגי. בעבר הרחוק, כשהייתי מציגה את עצמי באירוע חברתי כפסיכולוגית, אנשים היו לרוב מגיבים באמירה, "אם כך מוטב שלא אוציא מילה כדי שלא תנתחי אותי". היום זרים מייד מספרים לי על הטיפול שלהם או על מאמר או ספר שקראו בנושא. אני עדיין עדה לפער בין-דורי לגבי התדמית שיש לטיפול הפסיכולוגי. לא פעם אני שומעת ממטופלים על הורים שחיים במצוקה נפשית כתוצאה מטראומה או מחיי נישואים לא מאושרים, אך מסרבים בתוקף לנסות טיפול. מהם עדיין ניתן לשמוע את המילים: "אני לא משוגע", או "זה לא יעזור לי" ובכך הם מטילים נטל על הילדים, שמרגישים צורך לטפל בהוריהם במקום לחיות את חייהם.

ניקח לדוגמה את לורה (שם בדוי), בחורה עצמאית ואסרטיבית, שאמנם לא חסרו לה חברים, אך היה לה קושי ביצירת קשר אינטימי עם בן זוג. לורה גם סבלה מהתקפי חרדה קשים ולא הבינה את פשרם. היא אמנם הייתה מודעת לעובדה שהיא דואגת לאמה באופן מתמיד, אך לא קישרה את החרדה שלה לאמה ואת ההזדהות שלה איתה עם התקפי החרדה. יתר על כן, למרות שהייתה הרפתקנית ואהבה מסעות, דווקא שם תכפו אותה התקפי החרדה. בטיפול הסתבר לה שהם נבעו לא מתוך פחד אלא מתוך רגשי אשם שהיא נטשה את אימה הסובלת.

אביה של לורה היה מכור להימורים והיה מבזבז את כספה של המשפחה. בבית הוא היה מתעלל באשתו שהייתה חסרת אונים. לורה לקחה על עצמה את תפקיד האפוטרופוס של האם והרגישה אף היא חסרת אונים מול האב והתחננה לפני אימה שתלך לטיפול, אך ללא הואיל. האם התעקשה להשאר בקשר האומלל, והבת פנתה לטיפול על מנת לשחרר את עצמה מהנטל של האם. עם הזמן הצליחה גם להשתחרר מהתקפי החרדה. דוגמאות כאלה יש רבות, ואני ממשיכה לראות לא מעט מקרים של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים (או בנות) תקהינה". מטופלים לא מעטים מתמודדים עם הורים נרקסיסטים (בהם אעסוק בפעם אחרת), ורק תוך כדי טיפול הם לומדים כיצד להשתחרר מהביקורתיות ורגשות האשם שהורים מסוג זה נוטים להרעיף על ילדיהם.

והנה דוגמה הפוכה: זוג צעיר, נחמד ואוהב הגיע אלי בימים אלה. שני בני הזוג הם בעלי קריירות תובעניות, עובדים שעות ארוכות ודוגלים בשוויון מוחלט ביניהם. הם מתכננים משפחה, אך לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנוגע  לשינויים בסגנון החיים והויתורים שיידרשו מהם. בתנאים הנוכחיים המשימה נראית להם בלתי אפשרית ללא טיפול זוגי.

ואגב זוגיות, לא פעם אני שומעת בעיקר מנשים צעירות, ספק בצחוק ספק ברצינות, את ההכרזה שהן לא יחברו לבן זוג שלא עבר טיפול קודם לכן.

אם נצא מתוך הנחה שההמדיה משמשת מדד מסוים להלך הרוחות בחברה, הרי סקירה של הנעשה על המסכים תביא גם היא הוכחות לשינוי התדמית של הטיפול הפסיכולוגי. עדות לכך ניתן למצוא בסידרת הטלוויזיה הישראלית "בטיפול", שריתקה את הצופים בישראל, שזכו להציץ לחדר הטיפולים ולראות מה בעצם קורה שם. ואכן חלק ניכר מהצופים בתוכנית בישראל "הציץ ונפגע", שכן פסיכולוגים בארץ דיווחו על עליה משמעותית במספר הפניות לטיפול בעקבות שידור הסידרה. התופעה חזרה על עצמה גם בארה"ב כאשר סידרת "בטיפול"  נקנתה ע"י ערוץ HBO, שהתאימה את הקונספט לקהל האמריקאי וליהקה את גבריאל בירן בתפקיד המטפל הכריזמטי. גם כאן היו צופים שהתמכרו לתוכנית, והיא הוצגה בכנסים של פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים.

באותה עת כולנו התחלנו לעקוב אחר טוני סופרנו, איש המאפיה מסידרת הסופרנוס, שלצד עיסוקו בפשע ואכזריותו במקצוע שבחר לעצמו, הוא גם הוצג כאדם אנושי ובעל רגשות שבעת מצוקה פונה לטיפול פסיכולוגי.

בימים אלה ה"ניו-יורק טיימס" החל לפרסם מדור חדש שנקרא "ספה" והמוקדש לטיפול פסיכולוגי. במדור המופיע בימי ראשון, לא רק מטפלים אלא גם מטופלים כותבים בגלוי על התנסות שלהם בטיפול, תוך גילוי זהותם  ובצירוף שמם המלא.

לאחרונה "שואו טיים" החלה לשדר סידרת טלוויזיה חדשה בשם Web Net המציגה טיפול פסיכולוגי באמצעות האינטרנט. מדובר אמנם בקומדיה הזויה, אך בעולם המטורף שבו אנו חיים כיום, מי יודע לאן פנינו מועדות.

נדמה כי אין צורך בהוכחות נוספות לכך שהטיפול הפסיכולוגי שינה תדמית והפך להליך מקובל, פופולארי ואפילו מבוקש.