לכל סכסוך יש שני צדדים
מישה שולמן שירת בלבנון ונמצא כבר עשר שנים בניו יורק. מכאן הוא רואה בתסכול מה קורה בהתנחלויות בישראל
במרכז הסיפור רח׳ השוהדא במרכז חברון, בו מתגוררת משפחה של מתנחלים שמתכננים מעשה קיצוני. בעברו השני של הרחוב משפחה ערבית פלסטינית, אשר בעקבות פעילות חמאסניקית של הבן עומדת בפני הריסת הבית. בכל אחד מהבתים נשמעים קולות הקיצוניים והמתונים, מאפשרים הצצה לשיח המוכר לנו כל כך.
״את ההצגה התחלתי לכתוב לפני 9 שנים, כשהצטרפתי לסיור של ׳שוברים שתיקה׳ ברחוב השוהדא בחברון״, מספר המחזאי מישה שולמן, 37. ״אני עצמי שירתתי בלבנון וכשהגעתי לשם זה זיעזע אותי. הרחוב, שבעבר היה הרחוב המרכזי בחברון, עומד ריק כמעט לחלוטין. על כמה מהחנויות כתוב 'מוות לערבים' והיום נוספו גם סטיקרים של ארגון להב”ה. יש גזענות ברורה על פני השטח כמו שמעולם לא ראיתי, בעיקר מהמתנחלים לערבים, ואנשים לא ממש רוצים לשמוע על זה״.
שולמן, שמתגורר בניו יורק למעלה מעשור ובמקביל ללימודי התיאטרון והמחזאות יקבל בקרוב גם את הסמכתו כרב, החליט לתרגם את תחושותיו מהסיור להצגה. ״למתנחלים יש כל כך הרבה כוח בדיאלוג הציבורי בארץ. הם מחזיקים את המושכות. בטיוטה הראשונה המתנחלים לא יצאו נעימים, אז השקעתי המון זמן בניסיון להבין אותם. דיברתי איתם, קראתי אותם, וזה מבלבל. אני חושב שלא מדובר בדתיים, הם המצאה פשיסטית, הופכים את היהדות למשהו שפל. הם לוקחים משפט כמו ׳אהבת את השם בכל מאודיך׳ והופכים את זה לשנאה וגזענות. ׳ואהבת לרעך כמוך׳ ותראי מה הם עושים שם לשכנים שלהם״.
על אף תחושותיו הקשות, שולמן התעקש להציג את הצדדים במלוא האנושיות וזה ניכר לאורך ההצגה. ״לא ניסיתי למזער את הגזענות, אבל התעמקתי בטקטיקה של העמקת הכיבוש מהמתנחלים, ואיך אנשים שנמצאים במיינסטרים היהודי אומרים שמדינה יהודית זה יותר חשוב ממדינה דמוקרטית. ההצגה נכתבה לפני שמתנחלים התחילו לפגוע בחיילים והיום זה קונקרטי מתמיד ומדאיג מאוד״.
גם מהעבר השני של הרחוב, מציג שולמן את הדעות והדרכים השונות. ״החמאסניק בהצגה מציג גם הוא את האקטים הקיצוניים כאילו הם מוצדקים”, הוא אומר, “הדמויות שמייצגות את המרכז בשני העמים הן שמאפשרות פתח לסיכוי. אני מרגיש ששתי החברות נתפסו בביצים על ידי הקיצוניים שלהם״.
הקאסט מורכב מישראלים וערבים-מצריים בעיקר, שלפי מה ששולמן מספר חשו בחשיבות הגדולה של הצגת המחזה הזה. ״אני זוכר את התגובה של אמיר, אחד השחקנים הישראלים בהצגה. הוא שירת בחברון, זה היה מוכר לו ואיפשר לו גישה להתעסק בפוליטיקה הישראלית מכאן, לתת ביטוי לתחושות שהיו לו מתחת לפני השטח. כולם הגיבו כך״.
קהל שלא מכיר את הסכסוך מקרוב, נראה מופתע מהסיפור. ״התגובות מעורבות. אמרו לי שמאוד מעניין לשמוע את הצד של המתנחלים לא רק מכותרות בחדשות . בעיניי הם גם די משכנעים חלק מהזמן בהצגה, הם מדברים על זה שהקמנו את ישראל לא בשביל תל אביב, אלא מקומות כמו חברון. אני מרגיש שהשיח בצפון אמריקה סביב הסכסוך הזה מנותק מהמציאות האמיתית. מבחינתי המאבק הפסיק להיות קשור בחזון לשתי המדינות ואני פועל בשביל שיוויון אמיתי. בגלל זה בהצגה יש סצינות חיבור של הצדדים, על מנת לחוות את הסכסוך ברמה האישית, של בני אדם״.
