המופלטה עושה את ניו יורק

בישראל חודשה לראשונה המסורת בשנת 1966 בהשתתפות 300 עולים מבני העיר פס שבמרוקו.

ב-1968 כבר השתתפו בחגיגות כ-5,000 איש וכיום מגיע מספר המשתתפים לרבע מיליון ויותר. מרוקאים או לא, רבים מהישראלים חוסכים במצות בתקווה להשאיר מקום למופלטות שממתינות מעבר לדלתות הפתוחות של המימונות הרבות.

אצלנו בניו יורק לא ממש סביר להיתקל לאורך השנה בבתים עם דלתות שפתוחות לכל אורח, ובעלי בית שמקבלים אותו בשירה וחיוך לצד כמויות של דברי מתיקה. אבל גם את המנהג הזה, הצלחנו לייבא בסטייל לעיר הגדולה. אם תחפשו טוב תמצאו את הישראלים שלא מוותרים על שום אלמנט והופכים את המימונה לחגיגה אוריינטלית עם טוויסט.

באפר איסט סייד, רייצ׳ל אביטל מתכננת כמו בכל שנה חגיגה גדולה. ״אצלי בבית של אמא שלי זה היה משהו שחיכינו לו כל השנה. אין מצב שאני מוותרת על זה. אני גרה בבית דירות ותמיד מזמינה את השכנים להגיע. הם מקבלים את הרעש ויש לי הרבה חברים שמצאתי בבניין בזכות המימונה שלי. זה רק מזכיר לי כמה המצווה הזאת חשובה. אני מכינה מופלטות, ממתקים, כולנו מתלבשים בבגדים מסורתיים וזה משהו שבשביל אנשים מסביב הוא מאוד אותנטי וחווייתי. כיף לשחזר את החוויה שהייתה למשפחות שלנו במרוקו עם השכנים מסביב״.

לא רק השכנים של רייצ׳ל נחשפים למנהג הישראלי-מרוקאי, בלוקיישנים רבים בניו יורק ממשיכים ישראלים את המסורת. בקווינס וברוקלין יהיה פשוט יותר לאתר מימונות אשר מזמינות את כל המבקשים להיכנס.

שרה חנקין מברוקלין לא ממש זוכרת את המימונה מבית אבא. היא גדלה בבית אשכנזי באשקלון והגיעה לניו יורק לפני 10 שנים עם בעלה. ״בשכונה שבה גדלנו תמיד היו מימונות וכל חופשת הפסח רק חיכינו לערב החגיגי. כאן את כל הזמן בתחושה, בעיקר בחגים וימים חשובים, שמשהו חסר, מהזכרונות, מהחוויות שרציתי שהילדים שלי ייספגו. אז החלטתי לקחת את היוזמה ואפילו שאין לי שום שורשים במרוקו להפוך את זה למשהו ישראלי. אני מכינה מופלטות, מזמינה חברים, ושכנים שעוברים ברחוב מגיעים לפעמים ונהנים לדעתי כמו שאני נהניתי בארץ מהחוויה המיוחדת. זה הפך להיות חגיגה שמעוצבת בדרך שלנו ואני מאוד גאה בה״.

עבור ז׳קלין הרוש המימונה היא מסורת שאמה התחילה במרוקו והיא לא מתכוונת לוותר עליה גם בניו יורק. ״מצחיק שאני מרגישה שכאן המימונה מתקבלת בהרבה יותר אהבה מבארץ. אני זוכרת בתור ילדה שלפעמים קצת התביישתי. חשבתי שחברים שלי לא מבינים את החגיגה, זה הרגיש לי כמו משהו גלותי כזה, אבל כאן נראה שאנשים סקרנים, מרגישים שהם חלק מחוויה מיוחדת, מעריכים את המופלטות. אני מכינה תמיד כמויות אדירות ומזמינה את כולם. גם ישראלים שמספרים שבארץ לא נהגו לחגוג את המימונה מגיעים אליי כל שנה ואומרים שלא יוותרו על החגיגה. כל המחמאות האלו מחזירות אותי לסיפורים של אמא שלי שסיפרה שבמרוקו המימונה חיברה את היהודים והגויים. הילדות שלי היום גדולות, הן גדלו כאמריקאיות, אבל על המימונה לא יוותרו״.

גם סימון כהן מברוקלין לא וויתרה על המסורת מאז שנחתה כאן לפני 22 שנים. ״בשנים הראשונות לא היכרנו אף אחד. עדיין״, היא מספרת, ״הייתי חייבת לעשות כי זו מסורת. ככל שהתחברנו לקהילה המימונה שלנו הפכה גדולה יותר. אני עובדת בבית ספר וכוחם יודעים להגיע בסוף החג. אומרים לי על הריח של הבית שמחזיר אחורה איך שנכנסים. הספינג׳, המופלטה. אני מוציאה חליפות, דרבוקות, יש לי מלא אז תמיד יש מספיק. אנחנו שמים מוזיקה, זו מסיבה שאנשים מחכים לה. השנה נסעתי לפלורידה והרבה התאכזבו״.

בשנה הבאה כבר מתכננת סימון מימונה גדולה במיוחד בבית כנסת של מיל בייסין ובינתיים, גם בלי מימוש המסורת במלואה, מילאה חלק ממנהגי החג. ״לפני שעזבתי את הבית השארתי על השולחן כל מה שצריך. מתוקים וחלב בכוסות ומטבעות״.

תרבחו ותסעדו.