לביא, אשכול
אשכול נבו, מגדולי הסופרים הישראלים, חלק עם הקהילה הישראלית בשיקאגו את תהליך כתיבת ספריו. היה מרתק
במרומי הקומה ה-44 של מגדל ג'ון הנקוק, מול נוף עוצר נשימה של קו הרקיע בעיר, שולחן עמוס עם מגוון מטעמים וחטיפים ישראלים, הרצה נבו למרצים, סטודנטים וחברי הקהילה הישראלית. שמו הפרטי ניתן לו על שם המשפחה של סבו, ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול. אימו נישאה ושינתה את שם משפחתה לנבו, אבל החליטה לשמור על הגחלת ולקרוא לבנה אשכול. "המפגש עם ישראלים בחו"ל הוא חלק מעניין, טעון, מורכב ומקור השראה לכתיבה שלי”, סיפר נבו לקהל, ”תהליך הכתיבה הוא מיוחד, נובע מבפנים ומתפתח לנושא רחב יותר המתבונן גם על החברה והמדינה". אשכול הציג את רגעי הלידה של שלושה מספריו ואיפשר לשאול על "שלוש קומות”, הנמצא כבר חודשיים במקום הראשון ברשימת רבי המכר.
•••
נבו פתח עם "ארבעה בתים וגעגוע”, הרומן הראשון שלו. "אולי כי אני לא בבית עכשיו ויש בי געגוע”, אמר. ספר זה חוקר את מושג "הבית" ונולד בצורה קצת מוזרה. נבו, שגר עד גיל 18 ב-13 דירות, התוודה שהתעלמות עורך העיתון מרעיונו לכתבה אוטוביוגרפית בשם "הולך מבית לבית – איפה באמת אני מרגיש בבית" התגלגל לכתיבת הרומן "ארבעה בתים וגעגוע”.
הרעיון שהתחיל במושג הרגשי והמופשט של בית וגעגוע, נגע בהוויה הישראלית והחברתית. עתה, הצטרפו לרעיון חווית מגוריו כסטודנט והווי החיים במעוז ציון, שכונה של עולי כורדיסטאן, בקסטל, בדרך לירושלים, וגילוי בתחקיר שרידים של הכפר הערבי אל קסטל שתושביו ברחו ב-1948. כך נולד צאדק, פועל פלשתיני הבונה בניין ליהודים ומתחיל לחשוד שהבית מולו הוא בית ילדותו. "תהליך הכתיבה מתחיל ממקום פרטי ומתרחב למעגלים רחבים יותר", הסביר נבו. הוא התלוצץ שמביך אותו שספר זה נלמד לבגרות בישראל משום שהוא עצמו לא היה מצליח לענות על כל השאלות.
•••
"המקווה האחרון בסיביר" מתרחש בתחילת שנות ה-90 בשכונת איביקו, בצפת, מול הר כנען המורכבת מעולי גיל הזהב מרוסיה. "אבי לימד במכללת צפת וקיבל שם דירה לימי השבוע. הוא הזמין אותי לבקר אותו ולקבל השראה לכתיבה”, הוא מספר. באחד מביקוריו ראה שמקימים מבנה ציבורי חדש, ליד גן הילדים הנטוש בשכונה. נבו שיער שהבניין ישרת את תושבי השכונה ובמקום יוקמו מועדון שחמט, קונסרבטוריום או ספריה. כשלהפתעתו גילה את השלט ‘מקווה’ לצד הבניין, פרץ בצחוק בקולי קולות.
הספר נולד מצחוק. זה ברור כי מפאת גילן של השכונה הקמת מקוה בשכונה לא רלוונטית. הרומן נפתח במכתב של אלמן יהודי-אמריקאי בשם ג'רמיה מנדלשטרום, המבשר שברצונו לתרום מקווה בעיר הצדיקים לזכר אשתו המנוחה. איתור המקום אינו פשוט, קיימות מקוואות רבות בצפת ויש לשמור בקפידה על איזון הזרמים הדתיים, לפיכך מחליטים ראש העיר ועוזרו הנאמן החוזר בתשובה להקים את המקווה במקום שאף אחד לא רוצה אותו. כך נולד הספר הבנוי כקומדיה של טעויות שיצא לאור בקרוב בתירגום לאיטלקית. בקיץ יצולם סרט בהשראת המקווה.
•••
הספר נוילנד נולד בגווטאמלה בעיר אנטיגווה, אחת הערים היפות בעולם, אליה הגיע נבו ב-2001 בתום לימודי תואר ראשון כדי לשפר את הספרדית שלו. במהלך התארחותו במשך שבוע בקזה דה פמילייה, "בית המשפחה”, נפגש עם תרמילאי קנדי מבוגר בן 60 פלוס, החריג גם בגילו וגם במצב רוחו אשר סירב לשוחח עימו. המבוגר היה עצוב, נראה היה שהוא נושא מטען כבד. "המצאתי עליו סיפורים ותיאוריות, אך כשרציתי לאמת את סיפורו הוא נעלם". בעלילה, בן מחפש את אביו שהרחיק עד לארגנטינה, מרחב היסטורי חלופי, מושבות הבילויים לשעבר ושם הוא מקים ישות אלטרנטיבית לארץ ישראל ומאתגר את חזון הרצל - אלטנויילנד, לכן הספר נקרא נויילנד.
•••
“אינני יודע איך נולד ספרי החדש "שלוש קומות". הספר דן בהורות נושא המעסיק אותי מעצם זה שאני אבא לשלוש בנות". עלילת הספר מציגה שלושה וידויים קשים וכואבים העוסקים בהורות. וידוי אגרסיבי של אבא המתוודה בפני הסופר על אהבתו הנואשת לבתו, אמא המתוודה בפני חברתה בארה"ב על התעלמות ושעמום מילדיה, בקומה השלישית מתוודה שופטת בפני בעלה המנוח על הציפיות המוגזמות מבנם וההתאכזבות ממנו, היא משאירה לו הודעות במזכירה האוטומטית.
"בכלל לא רציתי לכתוב את הספר הזה”, אומר נבו, "בעצם רציתי להקים בית ספר לכתיבה יוצרת". בינתיים, נבו מנהל יחד עם אורית גידלי את מיזם הכתיבה הארצי "סדנאות הבית". הם מפעילים בכל הארץ סדנאות כתיבה ומנסים לקדם באמצעותן ערכים של קשב, סובלנות ופתיחות. ישראלים המעוניינים לסדנת כתיבה מקוונת בעברית יכולים לפנות לקבלת פרטים: sadnaothhabait@gmail.com
בכל ספריו נמנע נבו מהבעת דעה ומציג מספר נקודות מבט. "כאדם אני כל הזמן מורד. אם אני מציג את האמת של דמות אחת, מיד עולה בי הרצון להציג דמות מזווית אחרת". הוא מסביר, " סיפור אחד אינו תמיד נכון לכולם, שני סיפורים לגיטימים בהחלט במדינה שלנו".
נבו הוא צייד של סיפורים. נודד בעולם ומחפש סיפורים, גם בזמן נסיעה במונית וגם בזמן קריאה של סופרים אחרים. הוא אוהב את שיקאגו. יש בה שילוב של אנרגיה ומרחבים, אם כי עוד קצת שמש לא הייתה מזיקה. עכשיו הוא מתאושש מכתיבת ספרו האחרון, מי יודע? אולי הספר הבא יכתב על דמויות משיקאגו.
